קרבן פסח

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור עתיק הממחיש את לקיחת הקרבן פסח לצלייה
ישראל עולים לירושלים עם כבשים לקרבן הפסח

קרבן פסח, הוא קורבן המוגדר כקדשים קלים, ולכן שחיטתו בכל מקום בעזרה. אך בשונה משאר הקדשים קלים, הפסח נאכל רק בתנאים הבאים: בלילה, עד חצות, למי שנתמנה עליו קודם שחיטתו והשתתף בדמיו, ולמי שאינו ערל.

אופן אכילתו, הוא "צלי", כשהוא נצלה ראשו וכרעיו כאחד.

פסח בזמן הזה[עריכה]

במשך מספר שנים בערב חג הפסח, החל בערב חג הפסח תשכ"ט, הפסח השני שלאחר מלחמת ששת הימים, היו יוצאים עשרות רבות של אנ"ש והתמימים מביתם שבירושלים עיר הקודש לערים אחרות. מנהג זה בהוראתו המפורשת של הרבי.

מקורה של הוראה זו נובעת מכך שקרבן חג הפסח - בניגוד לכל שאר הקרבנות שהקריבו במקדש - מותר להקריבו בטומאה אם רוב (או כל) עם ישראל נמצא בטומאה. כיון שבזמן הגלות נמצא כל עם ישראל בטומאה, הרי אין כל מניעה, לכאורה, לעלות ולהקריב את קרבן חג הפסח כפי שעשו בזמן שבית המקדש עמד על מכונו ותפארתו.

הפולמוס[עריכה]

הפולמוס ההלכתי החל לאחר מלחמת ששת הימים. כעת, כשיד ישראל תקיפה והר הבית נשלט בידי יהודים, עלו בבת אחת כל האספקטים ההלכתיים בנוגע להקרבת קרבן פסח בטומאה. כל הפוסקים, ובראשם הרמב"ם, מסכימים כי אף על פי שאין בית המקדש קיים, הרי מקריבין קרבן פסח. לנוכח הבעיה כי אין נביא שיקבע את מקומו המדויק של המזבח, סוברים הפוסקים שלמרות זאת הדבר אינו מעכב ואפשר להקריב קרבן פסח.

היו שגרסו כי צריך להקריב קרבן בכל מחיר ובכל תנאי, כאשר מנגד, ציבור של אלפי יהודים יראי שמים לא התייחס לנושא חמור זה שאיסור כרת רובץ לפתחו. גם אלו שדגלו בהקרבת קרבן פסח בכל מחיר, לא ענו על הצורך הבסיסי בשעה שלדאבוננו לא נותנים להקריב קרבן פסח בזה הזמן, וברור כי אם אפשר להקריב (ולא מקריבים בפועל) הרי שיש איסור בהימצאות בתחומי ירושלים, כיון שמי שנמצא "בדרך רחוקה", אף הוא פטור מהקרבת הקרבן.

שאלה זו התחדדה ביתר שאת, לנוכח ציבור גדול, בהם רבנים ואנשי מעשה שהיו נוהגים ללכת לכותל המערבי בערב חג הפסח אחר חצות כדי לקרוא דווקא שם את סדר קרבן פסח "זכר לקרבן פסח שהקריבו אבותינו". הללו לא ידעו כי דווקא ב'הידור' מנהג זה, הם עוברים על ספק איסור דאורייתא.

הוראת הרבי[עריכה]

בשיחת אחרון של פסח תשכ"ח, הפתיע הרבי בביאור הלכתי ארוך בנושא קרבן פסח בזמן הזה, לאחר מלחמת ששת הימים. הרבי קישר זאת לא רק לגבי חג הפסח, אלא גם בנוגע לפסח שני - שהרי מי שלא הקריב בפסח ראשון, מצווה לעשות זאת בפסח שני.

שיחתו המפתיעה של הרבי עוררה הדים רחבים ביותר. באותה שיחה מוגהת, קבע הרבי מסמרות "לפי עניות דעתי יש להימנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים". אמנם באותה שיחת קודש התייחס הרבי אך ורק לעניין של פסח שני, כיון שלעניין פסח ראשון של אותה שנה, הנושא כבר היה ‘אבוד'. בשיחתו הארוכה והמקיפה הגיע הרבי למסקנה כי גם פסח שני מקריבין בטומאה, וממילא נוצרת בעיה הלכתית - כיצד מותר להיות בירושלים בי"ד באייר מבלי להקריב קרבן פסח, כאשר ברור שאם ישנו חיוב ולמרות זאת אין מקריבין - הרי העונש הוא כרת!

המסקנה הברורה של הרבי הייתה שצריך לצאת מתוך ירושלים בפסח שני "ומכל שכן שלא לנסוע לירושלים ת"ו לי"ד אייר, ואפילו אם תמצא לומר שאינו אלא ספק וספק ספיקא וכו'". בהגהה לאותה שיחה מוסיף הרבי כי כמובן כל מה שדיבר על פסח שני נוגע כמובן בפשטות גם לפסח ראשון.

המשא ומתן ההלכתי[עריכה]

בצעד נדיר ומפתיע, שלח הרבי את אותה שיחת קודש אל הגאון הרב שלמה יוסף זוין, עם הקדשה מיוחדת בו מאחל לו הרבי רפואה שלימה. בשולי הגיליון של אותה שיחת קודש כותב לו הרבי "למהררש"י שליט"א שלום וברכה ת"ח על הפ"ש על ידי הררח"ל שי' ותהא רפוקו"ש ויבש"ט".

הרב זוין שידיו רב לו בהלכה, פתח בשקלא וטריא ארוכה עם הרבי סביב הדיון ההלכתי האם צריכים לצאת מירושלים או לא. בתאריך ג' סיוון תשכ"ח שלח הרב זוין מכתב ארוך לרבי ובו מעלה שורה של תמיהות ושאלות הלכתיות הנובעות ממסקנתו של הרבי. ובסיום מכתבו הוא מוסיף וכותב "אבקש סליחת כ"ק שליט"א על שאני מעיז להציע בזה פליאותי הנ"ל. תורה היא וללמוד אני צריך".

זכה הרבי זוין לקבל מכתב תשובה מהרבי, בו הרבי משיבו אחת לאחת בפרטיות[1]. על השאלה "כיצד הרבי רוצה שאלפים יצאו מירושלים?" - כותב הרבי: "אלפים ורבבות יראים ושלמים המהדרים בהידור מצווה... יסוד הוא בשקלא וטריא שלי - שכיון שהמדובר: 1. בעניין ששייך בו כרת. 2. לאידך גיסא שהזכרים מבני י"ג שנה ומעלה יהיו משך שעות אחדות בדרך רחוקה מירושלים ת"ו לאו מילתא רברבא הוא ועל אחת כמה וכמה - שאלה שבלאו הכי בדרך רחוקה לא ידחקו את השעה ליכנס לירושלים ת"ו דווקא בשעות אלו".

מוסיף הרבי וכותב לרב זוין: "מסקנתי שיש ספק וספק ספיקא וכו' בנידון דידן, ולכן אלו שבדרך רחוקה לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים - יצאו". הרבי גם לא מתעלם מאותן בני קרתא דירושלים שהקפידו כל ימיהם שלא לצאת מירושלים: "דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירושלים עיה"ק".

על שאלתו של הרב זוין מה התחדש כעת שלא היה במשך אלפי שנים, משיב הרבי: "שאלה עצומה מה היה בכל הדורות למן החורבן ועד הנה... ולא מצינו שעקרו בערב פסח חוץ לירושלים". משיב הרבי בפשטות "עד לאחרי המלחמה דאשתקד, הייתה יד האומות תקיפה כו'". במילים פשוטות: כאשר יד ישראל תקיפה, הרי שהצורך בהקרבת הקרבן מקבל תוקף, ועל כן מורה הרבי לצאת מירושלים כדי שלא להיכשל חלילה בספק איסור כרת.

ההוראה החדשה[עריכה]

במכתב כללי שכתב הרבי בערב פסח שני, י"ג אייר תשל"ה, שינה הרבי את ההחלטה בעקבות כך שאין יותר יכולת ואפשרות תיאורטית לבנות על הר הבית. כמו-כן שלח הרבי את תוכן המכתב הכללי, לרב זוין, ובכתי"ק הוסיף הרבי בביאור הדבר. וכך מנמק הרבי את העניין: "בהמשך להשקלא וטריא, מאז חל דבר מה שנכתב ונאמר בשיחות אחרון של פסח תשכ"ח, בעוונותינו הרבים (כולל שמתחיל מביום הז' (ממש - מכריזים) אחי הוא... ויעלהו גו').. נשתנה המצב ואין עתה היכולת ואפשריות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' - ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו. ויהי רצון שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב"ם ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין - וגם עשיית התשובה מיד - ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל".

הרבי קובע בבירור, כי מאז "היום השביעי" [כלומר למחרת סיום מלחמת ששת הימים] מנהיגי ישראל רוצים למסור את הר הבית וירושלים לידי הערבים, ועל כן ממילא אין יד ישראל תקיפה. בכך הרבי לא רק שביטל את ההוראה, אלא באהבת ישראל העצומה שלו הוא הציל למפרע את כל האלפים שהיו צריכים לצאת במשך השנים ולא יצאו, בנמקו כי "כבר מאז ‘היום השביעי' אומרים הם לאדום "אחי הוא... ויעלהו".

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

  1. המכתב, כולל מכתבו של הרב זוין נדפסו באגרות קודש חכ"ד