מצה שרויה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מצה שרויה, הינה מצב שנשרתה במים, ויש המחמירים שלא לאוכלה מחשש של חמץ, שמא היה מעט קמח במצה שלא נאפה וכאשר בא למים יחמיץ.

ההקפדה[עריכה]

בחסידות חב"ד הקפידו מאוד על קיום המנהג לא לאכול מצה שרויה. הרבי היה נוהג לנגב את פיו בתדירות במשך אכילת המצה, והיה זורק את המפיות למתחת השולחן. לאחד מהבחורים שניסה ל'חטוף' מצה אמר הרבי: הרי זה חשש חמץ![1]

כמו כן נהוג שלא לנגב את השפתים במים אחרונים שלפני ברכת המזון, כדי שמעט המצה שיש על השפתים לא ירטב ויחמיץ.[2]

יש שאוכלים את המצה מתוך שקית במטרה למנוע מפירורים להגיע אל השולחן וליצור שרויה עם משקאות ומאכלים שעליו, יש שהעירו על כך, בטענה שהמנהג הנכון הוא להותיר את המצה על השולחן כשהיא מכוסה, ולחתוך ממנה חתיכות בעודה על השולחן[3].

אחרון של פסח[עריכה]

ביום טוב האחרון של חג - שהוא אחרון של פסח שהוא רק מדרבנן, כותב אדמו"ר הזקן בשולחנו שהמקל ואוכל מצה שרויה לא הפסיד.

למרות שמלשון אדמו"ר הזקן משמע שמדובר בקולא, רבותינו נשיאינו הקפידו בדווקא להשרות את המצה ביום טוב האחרון של חג.[4]

לקריאה נוספת[עריכה]

  • הרב דוד ברוך, שרויה בפסח - ביאור המנהג על פי שיטת רבותינו נשיאינו, גליון התמים ערב חג הפסח ה'תשע"ח

הערות שוליים

  1. זכרונות מהרב יוסף יצחק אופן, מתוך הגדה של פסח בהוצאת קה"ת.
  2. הרבי בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים.
  3. הרב יעקב הלוי הורוביץ, מנהג חב"ד באכילת מצה ● בירורי הלכה ומנהג - באתר קישור col ו' ניסן תשע"ח
  4. שיעור מהרב נוטיק בנושא