יציאת מצרים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לאחר שבני ישראל היו בארץ מצרים במשך כ-210 שנים, הקב"ה שלח את משה רבינו להוציאם משם. התהליך שארך כשנה, כלל את עשרת המכות, נטילת ממונם של המצריים וקרבן פסח; ומכונה "יציאת מצרים".

השיעבוד[עריכה]

בני ישראל, נדרשו לתקן את חטאי אדם הראשון, שפגם בניצוצות הקדושה והורידם למקום טומאה. לכן בני ישראל נשלחים למצרים וסובלים שם יסורים גדולים, במשך מאתים ועשר שנים, ובעיקר במשך כשמונים שנה שאז עיקר תוקף השעבוד.

השעבוד התחיל בפה רך, בתשלום ולחץ פסיכולוגי, אך לאחר תקופה הפך השעבוד להיות שעבוד אמיתי, פיזי ופסיכולוגי, במטרה להשפיל את עם ישראל רוחנית ופיזית, במטרה להשמיד את עם ישראל, בטענה כי "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו", ניתנו גם עבודות בלתי מתאימות לעובדים, עבודת גברים לנשים (כגון עבודות בניה) ועבודות נשים לגברים (ניקוי בתים). השעבוד כלל גם השמדות של ילדים שנקברו בעודם חיים בקירות מוות לאחר שבני ישראל לא השלימו את בנייתם, והיה גם ובעיקר רוחני, וגרם לבני ישראל להיות במדריגה רוחנית נחותה ביותר, עד שלפי דברי האר"י ז"ל הגיעו כמעט לחמישים שערי טומאה, לו היו נשארים שם ולו זמן מועט.

עשרת המכות[עריכה]

  • מכת דם: משה פוגש את פרעה מוקדם בבוקר על שפת הנילוס והוא אומר לאהרן להכות במקלו את המים. באותו רגע הפכו כל המים לדם וכל הדגים מתו. משה לא היכה בעצמו את הנילוס כיון שהוא עצמו ניצל בעת שאמו החביאה אותו בנילוס. מכת דם ארכה שבוע ימים.
  • מכת צפרדע: צפרדעים הגיעו מהנילוס וכיסו את הארץ כשהם נכנסים לבתים ואפילו לתנורים. בשלב זה פרעה מבטיח לשחרר את בני ישראל באם הצפרדעים ייעלמו. משה מבקש מה' שיקח את הצפרדעים כפי בקשת פרעה ולהוכיח את כחו של הקב"ה. כל הצפרדעים מתו והריח ברחובות היה נורא, אך פרעה חזר בו מהבטחותיו ולא רצה לשחרר את העם.
  • מכת כינים: ה' אמר למשה לצוות לאהרן לקחת אבק מהארץ ולזרוק מה שהפך מיד לכינים (גם כאן היה זה אהרן ולא משה כיון שהוא עצמו ניצל כאשר החביא את המצרי שהרג באדמה). מכת כינים פשטה בכל מקום ואפילו המכשפים המצריים לא התרשמו הפעם ואמרו כי "אצבע אלוקים היא". למרות זאת, פרעה לא שינה את דעתו וה' שולח את משה להזהיר את פרעה מפני המכה הבאה שתהיה חיות טורפות. נחשים, עקבים, אריות ושאר חיות יגיעו לכל בתי המצרים אך לא יתקרבו לארץ גושן שם גרים בני ישראל.
  • מכת ערוב: פרעה קורא למשה ואהרן ואומר להם שבני ישראל יכולים לצאת להקריב קרבן לה'. המכה מסתיימת ופרעה מיד משנה את דעתו וחוזר בו מהבטחתו.
  • מכת דבר: מחלה קשה הפוגעת בכל הבהמות במצרים, חוץ מהבהמות השייכות לבני ישראל.
  • מכת שחין: מחלת עור קשה הפוגעת בכל המצריים, וכמובן מדלגת על בני ישראל הגרים בארץ גושן. מחלה זו מופיעה באופן נדיר המונע למעשה את ריפויה, באופן ששני סוגי התפרצויות של המחלה מגיעים בבת אחת, וגורמים שתרופה המועילה לסוג אחד של המחלה מגביר את הסוג השני, וההפך.
  • מכת ברד: ה' מזהיר שכל אדם או בהמה שיימצאו בשדה ייפגעו מברד כבד מאוד. אלו שפחדו מה' נכנסו לבתים והכניסו את צאנם ובקרם. המכה מתחילה ומהשמים יורד ברד מעורב באש, דבר שלא היה מעולם במצרים. כל מי שנותר בשדה - מאדם ועד בהמה - נפגע. גם כל התבואה נפגעה. פרעה מודה בטעותו והוא מכיר בגדולת ה'. המכה נעצרת אך פרעה משנה את דעתו שוב.
משה ואהרן הולכים שוב לפרעה בשליחותו של הקב"ה ושואלים אותו עד מתי ימשיך לסרב לתת לבני ישראל לצאת? הם ממשיכים באמרם שאם הוא לא יסכים תגיע מכת ארבה שתאכל את כל מה שעדיין נותר בשדות ועל העצים אחרי מכת ברד. לאחר מכן הם עוזבים את הארמון ועבדי פרעה מפצירים בו להתרכך ולתת לבני ישראל לעזוב. מבחינתם הם עברו מספיק ולא רוצים לסבול עוד. משה ואהרן נקראים בחזרה אל פרעה שמציע להם לצאת ממצרים לעבוד את ה' לשלושה ימים אך להותיר את הילדים במצרים. משהו ואהרן מסרבים להצעה ועוזבים שוב.
  • מכת ארבה כמות עצומה של 'ארבה' מגיעה למצרים, מעולם לא היה דבר כזה. הם מחסלים כל דבר מאכל שנותר מהברד.
  • מכת חושך החושך כבד כל כך עד שניתן למששו בידיים. כל אחד קפא בתנוחה בה היה כאשר התחיל החושך. מי שעמד - נותר לעמוד. מי שישב - נותר לשבת. רש"י מציין שאחת הסיבות לחושך היה כדי להרוג את כל היהודים שלא רצו לצאת ממצרים, דבר שהקב"ה לא רצה לעשות בגלוי כדי שלא לבייש את בני ישראל. המעניין הוא שבגאולת מצרים, אלו שלא רצו לצאת - מתו במכת חושך, אך בגאולה העתידה ייצאו כל בני ישראל כמו שכתוב "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
  • מכת בכורות: משה מזהיר את פרעה אודת המכה העומדת בפתח: מכת בכורות, בה ימותו כל המצריים הבכורים מהמכובדים ביותר ועד האנשים הפשוטים ביותר, ואפילו הבהמות הבכורות ימותו. לאחר מכן ה' נותן לבני ישראל את המצווה הראשונה בתורה. ואכן בדיוק בחצות הלילה, ה' עבר בכל ארץ מצרים והרג את כל הבכורות בכל בית החל מבכור פרעה ועד בכור השפחה, ובכל הארץ היתה צעקה גדולה ובכי עצום. פרעה רץ לחפש את משה תוך שהוא צועק כי הוא מסכים ליציאתם של בני ישראל. (יש לזכור כי פרעה עצמו היה בכור והוא חשש על חייו). היהודים ביקשו משכניהם בהשאלה את כל חפציהם היקרים, ואלו נתנו אף יותר מאשר מה שהתבקשו. בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון כאשר הלחם לדרך עוד לא הספיק לתפוח ולהחמיץ. את ליל הסדר בכל שנה אנו חוגגים בדיוק בלילה זה של היציאה ממצרים.

היציאה[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

בתורת החסידות[עריכה]

שמה של ארץ "מצרים", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; ובעבודת ה' - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שהנפש הבהמית מצירה לנפש האלוקית. ב. שהנפש האלוקית מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא תתבטל במציאות).

המשמעות של יציאת מצרים בעבודת השם היא, הסרת המיצר והגבול. והיינו דהשכל שבמוח מאיר בלב במדות טובות בפועל ממש[1]. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.

בספר התניא פרק ל"ז מבאר את המאמר:

י.png בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. י.png

אדמו"ר הזקן מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצות בכלל.

יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש, באמרו "ה' אלהינו ה' אחד". וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה אלהינו הנאמרת בשמע ישראל הוא על דרך הנאמר על אברהם אבינו "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול[2] ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו יתברך, ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים.

מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, למרות שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע כדאיתא בגמרא ופוסקים אלא מפני שהן דבר אחד ממש. על כך מרומז גם בסוף פרשת יציאת מצרים המסתיים במילים "אני ה' אלהיכם", המורה על ביטול הנפש באחדותו יתברך, כמבואר.

תורת החסידות[עריכה]

תורת החסידות נמשלה ליציאת מצרים. אך מעלה יתירה בה: יציאת מצרים הוא ענין של שבירה ועזיבה ולכן הלכו ממצרים. יציאת מצרים של חסידות הוא בירור ותיקון, יציאה ממצרים וגבולים של עולם, אבל בתוך העולם. זאת אומרת, בתוך העולם צריכים להיות ביציאה ממיצר וגבול של העולם. להוריד את המיצר וגבול ולהפנים ("דערהערן") את האמת, שהעולם עצמו הוא באמת טוב, כיון שזהו הרי רצונו יתברך, זהו על ידי עבודה של חסידות{{הערה|[[היום יום - כ"ה טבת}}. ביציאת מצרים של חסידות, ישנו המצווה של סיפור יציאת מצרים, לספר סיפורים חסידיים ולהפנים את הסיפור בפנימיות דפנימיות. צריכים לדעת שכל סיפור הוא הוראה בחיים. כל סיפור צריך להביא מידה טובה וחיות פנימי בהידור מצווה ולהפנים את דרכי הנועם של תורת החסידות[3].

הערות שוליים

  1. היום יום ד' שבט.
  2. בספר התניא מובא כאן: כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב].
  3. היום יום כ"ו מנחם אב