מכירת חמץ

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרבי מוכר את החמץ בשנת תשמ"ח

מכירת חמץ היא מנהג הלכתי, שמטרתו מניעת איסור חמץ בפסח.

יהודי שיש ברשותו חמץ, חייב לבער אותו לפני פסח, ואסור שישאר אפילו מעט ממנו ברשותו. מכירתו לגוי יכולה לפתור את הבעיה, שהרי בכך החמץ אינו עוד ברשותו של היהודי, ועל הגוי לא חל איסור זה.

מקור המנהג[עריכה]

מכירת חמץ הייתה נהוגה גם בימי חז"ל, אך הייתה זו מכירה כפשוטה. הגוי נתן את שווי החמץ ליהודי (ואולי בהנחה של "סוף עונה"), ובכך היהודי נפרד מהחמץ, ולא הוסיף לראותו עוד עד עולם. זוהי המכירה אותה אנו מוצאים בדברי חז"ל[1]:ב"ש וב"ה חולקים עד מתי מותר למכור את החמץ לנכרי. ב"ש סוברים שמותר רק באופן שהנכרי יְכַלֶה את החמץ עד עת התקדש החג, ואילו ב"ה מתירים למכור כל זמן שמותר לאכול.

מקור נוסף למכירה בימי חז"ל[2]:"מעשה באדם אחד, שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברי' והיה חמץ מבצבץ ויוצא. ובא לפני רבי: שעה ראשונה אמר לו המתן, שניה אמר לו המתן, שלישית אמר לו המתן, רביעית אמר לו המתן, חמישית אמר לו צא ומוכרה בשוק". מכאן אנו רואים שמכירת החמץ הייתה בשוק, באופן בו מוכרים כל דבר אחר{{הערה|יש בגמ' שם ב' אופנים איך ללמוד סיפור זה, האם המכירה הייתה ליהודי או לגוי. דברינו כאן הם לפי ההבנה הראשונית שהמכירה הייתה לגוי (יצויין, שלפי ההבנה שהמכירה הייתה ליהודי, יש שרצו להסיק שכבר בימי הגמ' הייתה נהוגה המכירה הכללית, שהרב מוכר לגוי את חמצם של כל בני הקהילה. וקשה מאוד לקבל סברא זו, ואכ"מ), אך הייתה גם מכירה בה היה ברור מלכתחילה, שלאחר הפסח החמץ חוזר לרשות היהודי. מכירה זו לא הייתה באופן קבוע, אלא בשעת הדחק בלבד. וכך כתוב בתוספתא[3]: "ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח", ומזה משמע, שמלכתחילה ידעו המוכר והקונה שהחמץ עתיד להימכר חזרה ליהודי לאחר הפסח. ומסיימת התוספתא "ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה", ולא תהיה זו מכירה על תנאי מלכתחילה. ונמצא, כי באופן כללי נהגו בימי חז"ל למכור את החמץ הנותר במכירה רגילה, אך בשעת הדחק, במקרה שללא המכירה לא יהיה מה לאכול לאחר הפסח, אז מכרו את החמץ באופן שידעו שעומדים לקנותו חזרה לאחר הפסח.

ערב קבלן[עריכה]

הרב אהרן יעקב שוויי, מרבני קראון הייטס, מוכר את החמץ לגוי

האדמו"ר הזקן, בעל התניא, חידש שבכל מכירה חייב להיות יהודי נוסף, 'ערב קבלן', המקבל עליו אחריות שהגוי ישלם את כל שוויו של החמץ. זאת, לפי שיש ראשונים הסוברים, שאם המוכר אין לו כסף, לא תועיל המכירה כששילם הגוי הקונה רק מקדמה והיתרה נשארת עליו כחוב. ורבים מכל תפוצות ישראל נהגו כדבריו.

בדורות האחרונים נהגו לעשות מכירה כללית, כאשר בני העיר מייפים את כוחו של הרב למכור את חמצם לגוי. ומצווה לזכות בזה כל יהודי, גם מי שאינו נזהר מחמץ בפסח, כדי לצמצם את איסור החמץ.

מכיוון שבימים עברו היו כאלה שחלקו על עצם ענין המכירה, היו חסידים שהיו מוכרים בדווקא חמץ ממש, להראות שהמכירה הינה מכירה, וכן מסופר על הצ"צ שהיה עושה הבדלה כל מוצאי חג הפסח על בירה, על מנת לפרסם שהוא סומך על מכירת החמץ שלו.

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. ריש פרק ב' בפסחים.
  2. פסחים יג, א.
  3. פסחים ב,ו