האמונה בביאת המשיח

י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם
א. מציאות ה' ב. אחדותו ג. שלילת הגשמיות ממנו ד. הקדמות ה. היותו היחיד שראוי לעבדו ו. הנבואה ז. נבואת משה ח. תורה מן השמים ט. נצחיות התורה י. השגחה יא. שכר ועונש יב. ביאת המשיח יג. תחיית המתים

האמונה במשיח הוא העיקר הי"ב משלשה עשר עיקרים שמנה הרמב"ם שעניינה להאמין ולחכות לגאולה השלימה שתהיה על ידי משיח.

האמונה במשיח מיוסדת על מקורות רבים בתורה שלכן קבע הרמב"ם שהכופר בה הרי "כופר" משום שכופר בתורה ובנבואות כל הנביאים ובנצחיות התורה.

המצווה

האמונה בביאת המשיח (ובגאולה השלימה) היא חובה על כל אחד מישראל.

האמונה בביאת המשיח כוללת לא רק את האמונה בביאתו לגאול את עם ישראל מגלותו כי אם האמונה במציאותו כמלך מבית דוד שיחזיר המלוכה והמשפטים לישראל וקיום המצוות יהיו בימיו בשלמותם. ויתירה מזו שהיא כוללת גם את האמונה במצב העולם לעתיד שיאפשר את קיום המצוות בשלימות שלכן האריך הרמב"ם גם בזה.

החיוב "לחכות"

ערך מורחב – ציפייה לגאולה

החיוב להאמין בביאת המשיח כולל גם את החיוב לחכות לה בכל עת וכלשון הרמב"ם: "וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו" וכפי שמתבאר חיוב ה"לחכות" הוא האמונה שביאתו מציאותית בכל רגע' כלומר שהאמונה היא לא רק שהוא יבוא אי פעם. כי אם גם לחכות לה בכל עת. וכפי שמבאר הרמב"ם בפירושו על המשניותשבנוסף לזה "שיאמין ויאמת שיבוא" גם "לא יחשוב שיתאחר" שלא יעשה חשבונות שיביאו אותו להרחיק זמן ביאת המשיח. שמכיוון שלא נקצב לביאתו זמן זו ראיה שיכולה להיות תמיד בין בזמן קרוב ובין בזמן רחוק. ולכן חלק מהאמונה היא להאמין שהוא יכול לבוא בכל עת. ויתירה מזו להיות בבטחון גמור ולהאמין ולבטוח בביאתו המידית.

ועל זה אמרו חז"ל: "תפח רוחן של מחשבי קיצין", לפי שחשבונות אלו גורמים להרחיק את האמונה בביאתו, הן האמונה בכלל - שכשעובר הקץ שחישב ולפועל לא הגיע, הוא מאבד את האמונה. וכן מאבד את האמונה בביאתו בכל זמן - שמכוון שהגביל לביאתו זמן לא יאמין שיבוא קודם לזמן זה.

יסוד האמונה

יסודה של האמונה בביאת המשיח היא בפסוקי התורה ובנבואת משה רבינו וזה לשון הרמב"ם:

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ל-ג) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ וְגוֹ' (דברים ל-ד), אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם וְגוֹ' (דברים ל-ה), וֶהֱבִיאֲךָ ה'. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה הֵם כּוֹלְלִים כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְדֵי כָּל הַנְּבִיאִים. אַף בְּפָרָשַׁת בִּלְעָם נֶאֱמַר וְשָׁם נִבֵּא בִּשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִים...אַף בְּעָרֵי מִקְלָט הוּא אוֹמֵר...אֲבָל בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים אֵין הַדָּבָר צָרִיךְ רְאָיָה שֶׁכָּל הַסְּפָרִים מְלֵאִים בְּדָבָר זֶה.

— משנה תורה לרמב"ם הלכות מלכים פרק י"א, א - ג.

וישנם פוסקים הלומדים כי האמונה בגאולה נלמד מהדיבור הראשון של עשרת הדברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" - "כך יש לנו להאמין שה' עתיד לקבץ אותנו ולהושיענו על ידי משיח צדקנו".

ויוצא שהאמונה בביאת המשיח מיוסדת על נבואת הנביאים, על נבואת משה רבינו, על עדות התורה וכן היא חלק מ'מצוות' התורה. (מצוות ערי מקלט ששלימותה תהיה בביאת המשיח). זה שביאת המשיח נכתבה ונמסרה בכל אחד מהאופנים אלו הוא משום שתוקף ומעלה בכל אחת מהם, המעלה בנבואת משה ובעדות התורה על נבואת הנביאים היא שהתאמתות נבואת הנביאים אצלנו היא על פי האותות והמופתים שעשו בשונה מהתורה ומשה רבינו שנבואתו התאמתה בהחלטיות אצל כל ישראל "שכל ישראל עדים" לנבואתו כשהם עצמם ראו אותו במתן תורה עולה ומדבר עם אלקים.

נבואת נביא מצד עצמה היא בעלת שינוי, כגון במקרה שישנם חטאים ביכולתם לגרום לביטול הנבואה (גם כשהנבואה נאמרה לציבור שאינה בטילה הרי זה רק גזירת ה' שלא תבטל כדי להבחין בין נביא אמת לשקר והנבואה מצד עצמה אינה נצחית) אבל דברי התורה אינם בטילים לפי שהתורה היא חכמתו של ה' שלמעלה מהזמן וכשם שהוא נצחי כך תורתו נצחית. ויעוד המשיח בנוסף לנבואתה הינה חלק מעדות התורה. אמנם יש חומרה בדברי נביא על התורה שהרי העובר על דברי הנביא חייב מיתה ללא שינוי בתוכן הנבואה. משאין כן בדברי התורה שישנם הבדלים בין עבירות חמורות לקלות והעונשים עליהם שונים.

ביאת המשיח היא גם פרט במצוות התורה - הנצחיות שבמצוות היא החזקה ביותר, שכן בתורה אף שהיא נצחית (שלא כנבואה ש"מצד עצמה" שייך בה שינויים כנ"ל) עדיין מצאנו ששייך לפרש דברי התורה ברוחניות שלא כפשוטן. אמנם 'מצוות' התורה המפרשן שלא כפשוטן הרי הוא כופר ואפיקורס ולכן אדם הכופר בגאולה ומפרש את יעודי הגאולה שלא כפשוטן הרי הוא אפיקורס (שהרי מכחיש בזה את מצוות התורה להקצות ערי מקלט נוספים לעתיד לבוא).

בנוסף לאמונה מצד עדות התורה והנביאים, תוכנה של האמונה בגאולה היא האמונה בנצחיות התורה - שמאמין שיבוא זמן שקיום המצוות יהיה בשלמות מפני שנצחיות התורה היא לא רק שציוויה לא ישתנו, אלא שגם יגיע זמן שקיומה בפועל יהיה בשלימות.

מעיקרי הדת

הכופר באמונה זו הרי הוא כופר בתורה ובנותנה ובכל הנביאים שהתנבאו בזה הרמב"ם מבאר שהאמונה במשיח היא מיסודי הדת והוא אחד מי"ג עיקרים אמנם ישנם החולקים עליו ולטענתם אין סיבה שאמונה זו תהיה יסוד הדת אף שגם הם מודים שהחולק עליה הוא "כופר" ככופר בשאר דברי התורה.

יש שביארו שיטתו של הרמב"ם בכמה אופנים:

• א. ימות המשיח הוא פרט ב"שכר ועונש" שהוא אחד מי"ג העיקרים.
• ב. היות והי"ג עיקרים עניינם לשלול הטוענים בראיות נגד ההשגחה העליונה בראותם צדיק שרע לו ורשע שטוב לו (קובלים על חוסר צדק) לכן באה העיקר השנים עשר (והשלש עשר - תחיית המתים) להשלים האמונה בהשגחה.
• ג. היות והאמונה במשיח מיוסדת גם על פסוקי התורה גם נבואת משה רבינו וגם היא נבואת כל הנביאים לכן היא עיקר התורה שהכופר בה כופר בכל התורה כולה.
• הרבי מבאר - שטעמו של הרמב"ם הוא על פי הגדרתו שלו את המלך המשיח - שביאת המשיח אינו רק יעוד טוב שייעדו ה' לבוא לעם ישראל, אלא הוא גדר בנצחיות התורה כאמור לעיל (שעתידה להתקיים בשלמותה) לכן הוא פרט נוסף בעיקרי הדת שהתורה נצחית.

ראיה משיטת רבי הלל

טענתם של החולקים הוא מהשיטה של רבי הלל ש"אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה" ואף שאין ההלכה כמותו שחלקו עליו והסובר כן היום הוא כופר כדברי הרמב"ם, אמנם אם האמונה במשיח הוא עיקר התורה איך נמצא חולק על זה. ואם החולק על מציאות המשיח דינו כ"כופר" איך צטטו את רבי הלל החולק על זה ועוד בתואר 'רבי'.

אמנם טענתם היא רק לביאורים שכוונתו הייתה לשלול את ביאתו (ראה המתבאר בערך מלך המשיח) אולם ישנם המבארים שגם לפירושים אלו, אף שטעותו הייתה בעיקרי הדת בכל אופן לא היה לו דין כופר מכיוון שטעותו הגיעה מתוך לימוד הפסוקים שטעה בדרשת הכתוב ממילא אנוס הוא. ולכן אין דינו כ"חולק" על עיקרי האמונה שהוא "כופר".

אמנם לפי המבארים דברי רבי הלל שלא עלתה על דעתו שאין 'משיח' כי אם שמשיח שעתיד לבוא, לא יבוא ב'זכות' ישראל שאבדו זכויותיהם בזמן חזקיהו אין כלל ראיה או קושיה מדבריו.

במנין המצוות

האמונה בביאת המשיח אינה נמנית בתרי"ג מצוות על אף שהוא מהעיקרי הדת (ולכן לא כתבה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה לפי שכתב רק את ה'מצוות' היסודיות בלבד ולא את שאר העיקרים שאינם מצוות).

וכמה ביאורים בזה: אברבנאל מבאר שכרוב העיקרים שנלמדו מפסוקי התורה וממילא חיוב האמונה בהם מוכרחת ועד שהם יסודי הדת, עם זאת, היות ובתורה לא נכתבו בלשון אזהרה וציווי אינם נחשבים ל'מצווה'.

ועל פי ביארו של הרמב"ם בגדרו של משיח הרי היא כעין מצווה כללית שכתב הרמב"ם בספר המצוות בכלל הרביעי "שאין למנות ציוויים הנוגעים לכל מצוות התורה כולה" כך גם משיח שעניינו נוגע לכל מצוות התורה שיביא לשלמות בקיום כל המצוות כולם ממילא אין למנותה בתרי"ג מצוות

וביאור נוסף בזה שמכיוון שלאחרי ביאת המשיח שוב לא יהיה החיוב להאמין משום שהחיוב להאמין הוא רק בזמן הגלות.

הוכחות וחיזוק האמונה

הנבואה על ביאת המשיח נאמרה על ידי בלעם ונכתבה בתורה בנבואתו של משה רבינו וכלשונו של הרמב"ם: "וְשָׁם נִבֵּא בִּשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִים. בַּמָּשִׁיחַ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא דָּוִד שֶׁהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָרֵיהֶם. וּבַמָּשִׁיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹמֵד מִבָּנָיו שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל [בָּאַחֲרוֹנָה]. וְשָׁם הוּא אוֹמֵר: 'אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה' זֶה דָּוִד. 'אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב' זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' זֶה דָּוִד. 'וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל' זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ..." בדבריו אלו מחזק הרמב"ם את תוקף האמונה במשיח שלאחרי שכותב שהתורה העידה בשני משיחים ומשיח הראשון הוא דוד כבר היה, הרי זה מחזק את האמונה בביאתו של משיח האחרון הוא מלך המשיח. מכיוון שמשיח הוא לא דבר 'חדש' וכבר היה לעולמים. וכן היות ושניהם נאמרו בנבואה אחת וכיוון שחצייה הראשון נתקיים בוודאי שחצייה השני אודות מלך המשיח יתקיים.

באחד משיחותיו מבאר הרבי שרוב ישראל אינם שייכים לפעול בעצמם צפייה לגאולה בשל היעודים הרוחניים לכן חז"ל מאריכים אודות היעודים הגשמיים בכדי שיתעוררו בצפייה לגאולה.

ביאת משיח בשבת

בגמרא נאמר, כי הנודר להיות נזיר ביום שבו יבוא משיח - אסור לו לשתות יין לעולם, כיון שמשיח יכול לבוא ביום זה; אמנם, אם נדר בשבת או יום טוב - מותר לו לשתות יין באותה שבת, ובשבתות הבאות נאסר. הסיבות לאי אפשרות ביאת המשיח בשבת שנאמרו בגמרא הן:

• כיון ש"כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח (שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו - רש"י)". וכיון שאליהו אינו יכול לבשר בערב שבת על ביאת המשיח, הרי שמשיח לא יכול לבוא למחרתו ביום השבת.
• כיון שכדי לגאול את בני ישראל, מוכרח המשיח להגיע לבית הדין הגדול בטבריה, וזאת יוכל רק על ידי שיעבור מרחק גדול בדרך נס. וישנו ספק, האם ישנו איסור תחום שבת למעלה מעשרה טפחים או לא.

ברמב"ם כתב על פי הגמרא "שהדבר ספק אם יבוא בשבת או ביום טוב, או לא יבוא".

אמנם, הרבי מבאר שלמרות זאת אומרים בנוסח "אני מאמין" - "אחכה לו בכל יום שיבוא", כולל גם בשבתות וימים טובים. מכמה סיבות:

• כיון שזהו ספק אם יבוא משיח בשבת או לא, לכן נקבע הנוסח באופן שיתאים גם לאפשרות שיבוא; ובפרט שייתכן שכבר הגיע אליהו לבית דין הגדול ופתר את הספק לקולא.
• כיון שבנוסח "אני מאמין" הכוונה היא לאו דוקא לביאת משיח המושלמת לכל ישראל, אלא על עצם הגאולה. ולכן ייתכנו שלבים שונים בהתחלת הגאולה, שלכל הדעות יכולים להיות בשבת ויום טוב - כגון התגלות משיח בן יוסף, או ביאת אליהו - ועליהם מדובר בנוסח "אני מאמין".
• אף על פי שנאמר בגמרא שאין אליהו בא בערבי שבתות וימים טובים מפני הטורח - הרי לבני ישראל לא תהיה תרעומת אם אליהו יבוא גם בערב שבת, גם אם יפריע להכנת מאכלי השבת.

ראו גם

• מלך המשיח
• גאולה
• צפייה לגאולה
• תחיית המתים

קישורים חיצוניים

• רבי משה בן יוסף טרני - המבי"ט - בספרו 'בית אלקים' שער היסודות פרקים חמישים וחמישים ואחת ואילך - ביאור והוכחות לאמונה.
• הרבי מלך המשיח, לקוטי שיחות חלק יח - שיחה פרשת בלק (ב) - גדרו ההלכתי של מלך המשיח וגדר האמונה (אידיש).
• הרבי מלך המשיח, לקוטי שיחות חלק לד - שיחה לפרשת שופטים (ג) - האמונה בביאת המשיח וודאותה.