שופרו של משיח

שופרו של משיח

שופרו של משיח הוא השופר גדול שיישמע בזמן הגאולה, המוזכר בפסוק "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". וכפי שאומרים בתפילת שמונה עשרה "תקע בשופר גדול לחרותנו".

במקורות

במדרשים מובא אודות הקרניים של אילו של יצחק, אותו העלה אברהם אבינו לעולה בעת עקידת יצחק, שהקרן השמאלית נשמע קולה במעמד הר סיני שנאמר "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד", והקרן הימנית שהיא גדולה מהשמאלית עתיד לתקוע בה לעתיד לבוא, שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".

ודנו במפרשים כיצד יתכן הדבר שקרניים של איל שהיה קרבן עולה שעולה כליל לה', נשתמרו לצורך תקיעה מאוחרת יותר. וכן כיצד מותר להשתמש בקרניים אלו מצד דין מעילה שאסורה בקדשים.

בהיות השופר שופר גדול, ישמע קולו עד לאובדים והנדחים בארצות אשור ומצרים, וזה יגרום להם להתעוררות עד לעלייתם ארצה בקיבוץ הגלויות ממדינות אלו.

בגמרא במסכת סנהדרין מובאת ברייתא בנוגע למאורעות שיקרו בעולם ב"שבוע שבן דוד בא בו", בשבע השנים שקודמות לביאת משיח. ושם מובא ש"בששית קולות". ומביא רש"י פירוש לדבר, שמדובר על קולות מתקיעת שופר שנאמר "יתקע בשופר גדול".

בתורת החסידות

רבותינו נשיאנו ביארו באריכות את עניינו הפנימי של השופר גדול והתעכבו על פרטים ופרטי פרטים בכתובים שאודותיו. כמו כן ביארו את ההקשר בין השופר של ימות המשיח לתקיעת השופר של ראש השנה והעבודה הרוחנית שבהם.

ה"שופר גדול" לגבי שופרות אחרים

שופר של ראש השנה (עכשיו)

ממשיכים על ידי תקיעת שופר את הפנימיות של אלקות שלמעלה משייכות לעולמות (סובב כל עלמין), ומעוררים את התענוג של הקב"ה בבריאת העולמות.

שופר של ראש השנה בבית המקדש השני (שבת)

מעוררים פנימיות התענוג, פנימיות הכתר (תחתונה שבמאציל).

תקיעת שופר בבית המקדש הראשון

היה מדריגה נעלית עוד יותר.

שופר של יום הכיפורים של שנת היובל.

היה עוד יותר נעלה. ולמרות כל זאת גם בתקיעת שופר זה נאמר "והעברת שופר תרועה", ("שופר" סתם, ולא "שופר גדול").

שופר של מתן תורה

בשופר של מתן תורה נאמר "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", הקול היה קול גדול, אך לא היה שופר גדול.

שופר גדול

למדנו שה"שופר גדול" נעלה אפילו מתקיעת שופר של שנת היובל בבית המקדש הראשון. ואפילו מהשופר שהיה במתן תורה.

כמוזכר לעיל מהמדרשים שהשופר של המן תורה היתה הקרן שמאלית של האיל בעקידת יצחק, ואילו לעתיד לבא יתקע בקרן הימנית (שגדול יותר מקרן השמאלית).

"יִתָּקַע בשופר גדול"

שופר גדול דוקא

התכלית של תקיעת השופר גדול שיתקע ביום ההוא, היא, כדי לפעול התעוררות תשובה אצל ה"אובדים בארץ אשור" (אלו שלא עמדו בנסיון של עשירות) ו"הנדחים בארץ מצרים" (אלו שלא עמדו בהנסיון של עניות), שירדו למטה מטה ונבלעו בתוך אשור ומצרים, ובשביל זה יש צורך בשופר גדול דווקא. כי במתן תורה היה היו בני ישראל בקירוב לאלקות (גם לפני קול השופר), ולכן גם על ידי שופר סתם היה מספיק לעוררם. אבל כדי לעורר את האובדים והנדחים לא מספיק שופר סתם, ואפילו לא השופר של מתן תורה, אלא צריך להיות ההתעוררות על ידי שופר גדול דוקא.

"יִתָּקַע" ולא נאמר מי יתקע

הטעם לזה שאודות שופר סתם כתוב "ואדנ-י הוי' בשופר יתקע", ש"אדנ-י הוי'" הם שמות של הקב"ה, (וכששמות אלה "אד' הוי'" הם בניקוד אלקים הם נעלים עוד יותר), ובהשופר גדול כתוב "יתקע" סתם, ולא כתוב מי הוא התוקע.

הוא, כיון שתקיעה זו היא באה מבחינה כזו שלמעלה יותר משם הוי', שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל. לפי שתקיעה זו היא ממהותו ועצמותו יתברך שלמעלה גם מבחינת אנכי, (סתימא דכל סתימין).

דוקא כי הם במיצר - אובדים ונדחים

הטעם שנאמר "יִתָּקַע בשופר גדול", שהלשון "יִתָּקַע" (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו, הוא, כי הגילוי של השופר גדול לעורר את האובדים והנדחים יהיה מעצמו, בלי אתערותא דלתתא כלל.

ובזה יש שני אופנים:

שלא על ידי עבודה

שהגילוי של ה"שופר גדול" לא מגיע על ידי עבודה כלל, הם אובדים ונדחים, והשופר באה לעורר אותם, דווקא מכיון שהם אובדים ונדחים הם בתכלית המיצר והדוחק, וזה מעורר וממשיך התקיעה של השופר גדול (ההמשכה מבחינת סתימא דכל סתימין), תכלית המרחב. כי דווקא על ידי ש"מן המיצר קראתי י-ה", דוקא על ידי זה "ענני במרחב י-ה". כמו התורה של הבעל שם טוב על הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שתפלת העני היא שלפני הוי' ישפוך שיחו, וגם שתפלת העני מתקבלת יותר.

אבל גם כשההמשכת הגילוי של השופר גדול הוא מצד מלמעלה, הרי לאחרי הגילוי של השופר גדול יש גם להאובדים והנדחים כפשוטם המעלה של עבודת האדם, כי זה שהשופר גדול יעורר את נקודת היהדות שבכל אחד מישראל (גם וכולל האובדים והנדחים) וירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות לה', הוא רק שעל ידי הגילוי של השופר גדול יתעורר הרצון האמיתי של הישראל עצמו.

שהרי זהו החילוק בין הגאולה דיציאת מצרים וגאולה העתידה, שביציאת מצרים, רצונם של בני ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו ית' היתה מצד הגילוי מלמעלה, ובגאולה העתידה, הרצון לצאת מהגלות ולבוא לירושלים יהיה הרצון של ישראל, והגילוי דלמעלה (שופר גדול) הוא רק סיבה שעל ידו יתגלה הרצון דישראל. והעבודה שלהם תהי' מצד עצמם.

על ידי עבודה

גם יהודי שעבודתו היא בשלימות, על ידי עבודת הביטול שלו לעורר ולהמשיך את השופר גדול, כי על ידי שמתבונן שלגבי הרוממות דאור א"ס גם העבודה האמיתית לחטא יחשב, ולכן הוא מרגיש את עצמו לאובד ונדח, גם כך נתעורר ונמשך הגילוי של השופר גדול.

וגם אז (כשהמשכת הגילוי דשופר גדול היא על ידי הביטול שלו) שייך לשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ), יתקע מעצמו, כי כשעושה את עצמו עני ורש, דענין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו בדרך צדקה, הוא מכיר ומרגיש שזה שעל ידי עבודתו נמשך הגילוי, הוא לא מצד העילוי שלו (שבכחו להמשיך), אלא מצד חסד הקב"ה, יתקע מעצמו, וכאילו שההמשכה היא בלי אתערותא דלתתא כלל.

וזהו ההוראה מזה שביום ההוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו, שהעבודה צריכה להיות בביטול, להכיר ולהרגיש שכל הענינים שנפעלו על ידי עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו, אלא מצד הנתינת כח מלמעלה. והרגש זה (שלא הוא זה שפועל, כי אם זה בא מלמעלה) לא פועל חלישות בעבודתו, כי אם אדרבה, הרגש זה פועל שעבודתו היא ביתר שאת. כי כשהעבודה שלו קשורה עם מציאותו, העבודה היא במדידה והגבלה. וגם כשהעבודה שלו היא באופן דבכל מאודך, הרי היא מאדך, מאד שלך, וע"י ההרגש שהענינים שנעשים על ידי עבודתו הם לא מצד הכחות שיש לו אלא מצד האלקות, על ידי זה הוא יוצא מהמציאות וההגבלות שלו, והעבודה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה.

וכמו כן אנו פועלים את הגילוי של השופר גדול על ידי הבקשה "תקע בשופר גדול".

התחלת הגילוי של שופר גדול בזמננו

החל מקיץ תשכ"ז, בתקופת ההתעוררות הגדולה שהיתה בעם ישראל לאחר הניצחון הניסי במלחמת ששת הימים דיבר הרבי על כך שלא רק שאנו עומדים בסמיכות הכי גדולה לקיום הייעוד "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" אלא (בכמה עניינים) כבר התחיל הגילוי של אותו שופר גדול. ורואים שאנשים שהיו תחלה במצב של אובדים ונדחים רח"ל התעוררו בתשובה על ידי התקיעה בשופר גדול.

הרבי ציין למאמר של אדמו"ר הריי"צ (משנת תש"ג) ששם כתב בקשר למלחמות העולם הראשונה והשניה - שעניינים היה לעורר ולזעזע את ישראל ולהוציאם ממצב של אדישות - וכותב שם הרבי שזהו ה"שופר גדול" שהקב"ה תוקע בו כדי לעורר את ישראל ולהביא אותם לידי הכרה כי התכלית היחידה היא שיהיה (כסיום הכתוב) "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

הרבי הוסיף שבפרט שכבר עברו 25 שנים מאז (תש"ג-תשכ"ח), ועכשיו אחרי הניסים הכי גדולים שקרו במלחמה שבה היו ניסים למעלה מהטבע לגמרי, שבששה ימים נצחו את הצבאות של כמה מדינות, הרי זה ממש עניינו של ה"שופר גדול" וההכנה לגאולה, וכפי שמודגש בפסוק שלפני הפסוק "והיה ביום ההוא יתקע" - "והיה ביום ההוא יחבוט ה' משבולת הנהר עד נחל מצרים, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" - שמורה על החיבה הגדולה של השם שיקח בידו כל יהודי ויהודי ויביאו לארץ ישראל.

כהוראה מכך אמר הרבי שיש להתעורר במיוחד בעבודת ה' מתוך ביטול בתכלית (הרגש של 'אובד' ו'נידח'), ולהכיר ולהרגיש שכל העניינים שנפעלו על ידי עבודתו, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לזולתו - אין זה מצד מעלותיו הוא, אלא מצד הנתינת כח מלמעלה. עבודת ה' בביטול האמור גורמת שהאדם יוצא מהמציאות וההגבלות שלו, והעבודה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה.

קישורים חיצוניים

• מאמר ד"ה והיה ביום ההוא תשכ"ח קונטרס ראש השנה - תשנ"ב
• הרב יוסף יצחק אופן, ביאור על המאמר ד"ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול תשכ"ח באתר חסידות TV