שכר ועונש

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

זהו היסוד האחד עשר מי"ג עקרי האמונה, שהקדוש ברוך הוא נותן שכר למי שעושה מצות התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה.

שכר ועונש מסובב מהפעולה או לא

בנוגע שכר ועונש ישנם ב' דעות:

א- שבאים בדרך נסי (או סגולי) ולא באופן של סיבה ומסובב ממש מהמצוה או העבירה.

ב- תוצאה טבעי מפעולת האדם. שהקב"ה הטביע שהמצוות והעבירות עצמם יביאו את השכר או עונש, באופן דמדה כנגד מדה (וכ"ה הכרעת החסידות).

יעודים גשמיים ושכר מצוות

יעודים גשמיים ("שכר" גשמי)

"יעודים (גשמיים) שבתורה" (אינו ענין צדדי, כ"א)  כ"א קשור לעצם ציווי קיום התורה ומצוות. כאדון שנותן ההצטרכויות של העבד בכדי שיעבדו יותר טוב. א"כ אינו "שכר" (לאחרי העבודה), כ"א כעין הכשר (וקודם) להעבודה. שיסיר המונעים אותנו מלעשותה. וזהו הכרח כביכול, שיהי' לנו ההכרחיות עבור קיום המצוות. וזהו בשווה בכל מצוות התורה (כי זיל בתר טעמא).

שכר מצוות (שכר רוחני)

לעומת זאת "שכר" (הוא ענין צדדי ש)בא בגלל קיום המצוות שעשה. וכמו"כ הם ענינים נוספים שלא בערך, הרבה יותר מההכרחיות בשביל העבודה.

"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"

א- עיקר השכר "הקרן": קימת לעוה"ב. בלשון הרמב"ם מתן שכרן של מצוות... היא העוה"ב.  

במצוות מסויימות – מצוות שבין אדם לחברו (כי אפילו אם יש לו כוונה הפכית, חברו נהנה, ויש לו מצוות אפילו שלא ברצון [כמו נפל מידו סלע ומצאה עני]) –  אדם אוכל "פירותיהן" (הפירות של השכר, לא עיקר השכר) בעוה"ז.

סוגי היעודים והשכר

סוגי יעודים גשמיים

א) מילוי צרכי האדם, ענינים הכרחיים, "לחם לאכול ובגד ללבוש" — כדי שהאדם יוכל לחיות ולהתקיים.

ב) הסרת כל הדברים המונעים אותנו מקיום התומ"צ כגון חולי ומלחמה ורעב וכיו"ב, והשפעת כל הטובות כו' — ושני פרטים בזה: (א) זה כולל לא רק כל המוכרח בשביל חיי האדם אלא גם מצב של מנוחה ושלוה, (ב) הסרת כל הדברים המונעים (הנ"ל) והשפעת כל הטובות באופן שאינו ע"פ טבע.

ג) השלימות ביעודים גשמיים — "באותו הזמן (ש)לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר" — שאז יהי' כל העולם כולו במצב של שלימות כו', וכמובן בפשטות, דככל שיהי' מצב של מנוחה ושלוה (גשמית) בזמן הזה, אין זה דומה כלל וכלל למצב של שלוה ומנוחה דימות המשיח, וכמ"ש הרמב"ם ש"מפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כו'". הרי, שאף שהרמב"ם האריך (בהלכה שלפנ"ז) דכאשר איש ישראל עושה התורה בשמחה ובטובת נפש הבטיחה תורה שהקב"ה יסיר ממנו כל הדברים המונעים כו' וישפיע לו כל הטובות כו' — מ"מ, נתאוו אז חכמי ישראל לימות המשיח (ואינם מסתפקים בהסרת המניעות והשפעת הטובות שבזמן הזה), כי המרגוע האמיתי יהי' רק באותו הזמן.

סוגי שכר – "שכרן של מצוות"

א- בגן עדן, עולם הנפשות, מיד אחרי הפטירה, זהו השכר (לנשמה) על לימוד התורה. לשיטת הרמב"ם זהו עיקר תשלום "שכרן של מצוות".

ב- בעולם התחי' ("ימות המשיח ותחיית המתים"), השכר (לגוף) עבור קיום המצוות. לשיטת הרמב"ן (וכ"ה הכרעת החסידות) זהו עיקר תשלום "שכרן של מצוות".

ג- קבלת עיקר השכר – באלף השביעי, אחרי השית אלפי שנין, השכר הזה הוא (אחרי ו)למעלה מכל גדר של עבודה<ref name=":0">לקו"ש חכ"ט פ' תצא שיחה ג, ע' 138 ואילך. וש"נ.}}.

שכר מוגבל ובלתי מוגבל

א- שכר מוגבל עבור קיום המצות באופן מוגבל, באופן שיש חילוק בין מצוות קלות וחמורות.

ב- שכר בלתי מוגבל "שכר מצוה – מצוה"!

"שכר מצוה – מצוה"

1-השכר היא המצוה עצמה – "מצוה" = "צוותא".

2-שזה יביא אותו לעשות עוד מצוה, וריבוי מצוות – מצוה גוררת מצוה.

3-שהקב"ה מביא שזה יביא לריבוי מצוות, ושלימות בהמצוות "כמצות רצונך".

מקבלים או נוטלים את השכר

היעודים גשמיים מקבלים מהקב"ה, ואין צריכים לעוד פעולה בזה.

לעומת זאת השכר דלעתיד לבא, צריך פעולה של נטילת השכר, כי אפשר להיות עסוק רק בלהנות מזיו השכינה במקום ליטול את השכר.

תשלום ושכר או מחוייבים

ע"פ דיני התורה שבעה"ב חייב לשלם לפועל שכרו, חייב הקב"ה כביכול לתת שכר לאדם עבור עבודתו בקיום התורה ומצוות.

שכר המצוות, מתחיל בהסתכלות על ישראל כ"פועל" ועושה עבודה לבעה"ב – הקב"ה. והשכר זה כמו ה"תשלום" שהקב"ה ה"בעל הבית" משלם ל"פועלים" שלו – עם ישראל – עבור ה"עבודה" שלהם.

אבל ישראל הרי הם "אם כבנים, אם כעבדים" חייבים בעבודת ה' (גם) מדין עבד ובן, א"כ מהו ענין דתשלום שכר?

ביאור א

אף שהקב"ה נתן את התורה ומצוות לישראל, ישנם גדרים מצד הנותן שהתורה נשארה של הקב"ה (שלכן דברי תורה אינם מקבלין טומאה), ויש גדרים של המקבל שישראל בעלים של התורה, התורה שייכת להם (שלכן ת"ח שמחל על כבודו, כבודו מחול – כי תורה דילי' היא).

וכמו כן בחיוב קיום התו"מ: מצד גדר הנותן – יש חיוב לקיים תו"מ כבן ועבד.

מצד גדרי המקבל – החיוב ע"פ תורה הוא כמו קבלן ושכיר ששייך בזה קבלת שכר<ref name=":2">הדרן על מסכת אבות לקו"ש חי"ז אבות פ"ה שיחה ב. לקו"ש ח"מ א.}}.

ביאור ב

מצד מציאותם של ישראל כפי שנבראו בעולם, עבודתם היא באופן של חובה.

מצד מציאותם האמיתית של ישראל איך שהם למעלה מהעולם, ירדו לעולם באופן של "רשות" (כביכול) מכיון שהקב"ה נמלך לברוא את העולם, בנשמתן של ישראל<ref name=":1">שיחת ש"פ תצא תנש"א.}}.

התשלום בזמן או באיחור

ישנו מצווה שבעה"ב צריך לשלם מיד אחרי גמר העבודה "ביומו תתן שכרו" – והקב"ה מקיים בעצמו את אותן המצוות שמצווה את ישראל "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל". האם אחרי כל מצוה הקב"ה צריך כבי' לשלם מיד?

ביאור א

בכל מצוה יש גאולה פרטית, את השכר, שהוא התוכן של המצוה בעצמה, כי בעשיית המצוות ממשיך האדם גילוי אור אין-סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה, וזהו התוכן של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי אור אין-סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי, רק שזה כמו סגור בתיבה, אך זה בבעלותו של ישראל, והוא יכול כל רגע לפתוח את התיבה ע"י מצוה אחת שיביא את הגאולה, ויראה ויתגלה השכר.

ביאור ב

שהתשלום אכן בא מיד אחרי סיום העבודה. אך ראשית כל יש להגדיר מה הוא ה"עבודה", ואז נבין איך בסיום העבודה מקבלים מיד את השכר:

אפשר להסתכל על העבודה כ"שכירות" לזמן מסויים ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה") הזמן של כל החיים שלנו כשכירות אחת, כיוון שכל חיינו אנו משעבדים לעבוד את הקב"ה, "אני נבראתי לשמש את קוני" והתשלום בא מיד אחרי גמר העבודה "שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף", מיד אחרי הפטירה מקבל [ה"השכיר" – היהודי] את שכרו בג"ע. הסתכלות זו בא בד בבד עם שיטת הרמב"ם שעיקר השכר הוא בג"ע.

ויש להסתכל יותר עמוק, שהעבודה היא "קבלנות", וכל ישראל משך כל הדורות הם בגדר "קבלן", שהקב"ה מסר עולמו לישראל, בכדי לעשותו לדירה לו ית'. ויש להאריך. בכך שהתשלום שכר כללי, עבור כל הדורות של ישראל כאחד, עבור העבודה של עשיית העולם לדירה בתחתונים, מקבלים בתחיית המתים מיד בסיום העבודה. ביאור זה עולה יפה עם לשיטת הרמב"ן שקבלת השכר הוא בעולם התחי'.

(ולכן ישנם גם תשלומים באמצע ולפני סיום העבודה. כי רואים בהלכה ש"כי תבא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך" – לפועלים מותר לאכול ממה שהן עושין בו (אפילו בבהמה "לא תחסום שור בדישו"). ולכן מכיון שישראל נמצאים בכרמו של הקב"ה, לוקחים הם את כל הצרכים שלהם ממה שהן עושין).

ועוד יותר עמוק, בהעבודה יש לא רק "קבלנות" כ"א גם "שותפות", היינו שישראל הם שותפים עם הקב"ה. כמו מי (הקב"ה) שיש לו "ביצים" (עולם) ונותן אותן ל"בעל התרנגולין" (ישראל), להושיב התרנגולין עליהם, עד שיצאו האפרוחין (שע"י עבודת בנ"י יתגלה האלקות שבהעלם בעולם), ויגדל אותן, והרווח ביניהם (לעתיד לבא, יחלקו את הרווח: הקב"ה מתענג מזה שנשלם הכוונה שנתאווה לדירה בתחתונים, וישראל יהי' להם התענוג מהגילוי אלקות שפעלו ע"י עבודתם, יראו את כבוד ה', האור אלקי שנמשך ע"י קיום המצוות).

אך גם בשעת העבודה "בעל הביצים" (הקב"ה) צריך לתת ל"בעל התרגולים" (ישראל) "שכר עמלו ומזונו... בכל יום" (שזהו השכר בעוה"ז – "יעודים גשמיים שבתורה", בכדי שיוכלו לפעול עבודתם כראוי).

שכר ועונש בדעת תחתון

שכר ועונש שייך בדעת תחתון דוקא, שהרי בדעת עליון הרי "אם צדקת מה תתן לו", מעשה התחתונים אינם תופסים מקום.

תקופתינו

עומדים אנו עכשיו בסיום וסוף של מעשינו ועבודתינו, ובהתחלת תקופת השכר "מתן שכרן של צדיקים".

בהתאם לכך צריכה להיות הלימוד בעניני גאולה ומשיח, והתוועדויות מתוך שמחה, ובמיוחד בשייכות לנישואין, בדוגמא ל"אז ימלא שחוק פינו", בלשון הווה.

ראו גם

• גיהנום
• גן עדן
• יראת העונש