דעת עליון

דעת עליון היא בחינת דעת הנעלם, ובחינת דעת זו הינה דעת נעלית ביותר, כי היא מתאחדת עם בחינת הכתר והרצון, וכנודע במנין העשר ספירות כי לפעמים מונין את הכתר ואזי אין הדעת מן המנין, ולפעמים מונין את הדעת ואזי אין הכתר מן המנין.

עניינו

ערך מורחב – דעת

הדעת הוא הכח המטה את השכל ה'טהור' (האובייקטיבי) לימין (חסד) או לשמאל (גבורה), ויש בזה אופן נמוך (למטה מחכמה ובינה) ואופן עליון (למעלה מהשכל):

• דעת תחתון – כח הדעת שבשכל - המטה את השכל לימין או לשמאל
• דעת עליון – כח הדעת שבעצם הנפש (שברצון) – שמטה את השכל הנעלם לזכות או לחוב, דהיינו:

הרצון עצמו (אריך אנפין), הוא רצון מורכב (רצון 'עם כיוון' מסויים).

הכח להטות את הרצון לימין או לשמאל הוא 'דעת עליון'

ושורשו של ה'דעת עליון' (הנותן לו את הכח להכריע) הוא הרצון הבלתי מורכב (רצון 'בלי כיוון').

המשל בחסידות

עין ימין היא 'עין טובה' – כגון הסתכלות האדם על עצמו, שתמיד רואה לעצמו זכות (גם כשעושה רע).

עין שמאל היא 'עין רעה' – כגון הסתכלות אדם על שנוא נפשו – שתמיד רואה לו חובה (גם כשעושה טוב).

• דעת עליון הוא עצם היכולת להסתכל באופן כזה או כזה, עוד לפני שהסתכל בפועל, אך אפילו בדרגה זו לא שייך שני האופנים יחד (אלא רק ידוע שיסתכל או כך או כך).
• שורש דעת עליון הוא כאדם המסתכל בשתי עיניו יחד – שרואה תמונה אחת בלבד, והיא כלולה באופן שאין כאן שתי תמונות שהתחברו אלא אחת ממש.

עניינו בעבודה

הדעת הוא כח ההכרעה שבנפש, לידע בכל דבר מה חשיבותו, אם דבר נחוץ הוא אם לא. וזה בא מכח שיקול הדעת שאי אפשר לבארו למה הוא כן, וכל ענין שאי אפשר ליתן בו טעם נכון על פי שכל, הרי זה מורה כי ענין זה נמשך מכח נעלם שבנפש, מענין כח הרצון שבנפש שזהו הוראה על עצמיות האדם ממש.

ההכרעה הבאה מצד בחינה זו של דעת באה על ידי ה"מושכל ראשון" העולה על דעת האדם, שהיא למעלה מדיונים, ואשר זו היא בחינת רוח הקדוש שבו, והרי זה נמשך מצד הרצון שהוא עצמיות האדם כנ"ל. נמצא כי בהכרעה זו מתגלה יותר בחינת הרצון שבו מאשר בחינת הדעת שבו, ושם לא שייך אחיזת החיצונים.