תחום שבת

המצווה לא ללכת חוץ לתחום בשבת מחייבת את האדם להתמקד במקום מוגדר ומיוחד, ולא לצאת אלפיים אמה חוץ ממקומו. מצווה זו מציינת את המנוחה וההתמקדות בשבת, ומזכירה את קדושת היום וההבדל בין החול לשבת.

מקור המצווה

רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת . . שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

— שמות טז, כט

מצווה זו מונעת מישראל ללכת ביום השביעי, שבת, מחוץ לתחום שנקבע להם. הפירוש של "ממקום" הוא, דרשו חז"ל שהוא מקום שאינו מרוחק יותר משלושה פרסאות (כל פרסה היא 4 מילין, וכל מיל הוא 2,000 אמה). אך החכמים הגדירו שלו יצא יותר מהתחום שהוא עד 2,000 אמה מהעיר או מהיישוב.

מטעמי המצווה

מצוות תחום שבת נועדה להזכיר את חידוש העולם, כפי שכתוב "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ואת הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי". ביום השבת על האדם לנוח ולהתמקד במקום אחד, כדי לשוב ולהרגיש את החידוש האלוקי שבבריאת העולם. לא ללכת למרחקים ארוכים ושונים, אלא להישאר בתוך התחום שנקבע, ולזכור שהעולם מחודש ולא קדמון. השהות במקום מוגבל, במידה המתאימה, מרמזת על הכוונה הפנימית של השבת, שהיא מנוחה והתמקדות בשורש העולם ולא בהליכה או עיסוק בחומר.

דיני המצווה

לפי ההלכה, תחום העיר הוא 2,000 אמה מסוף העיר, כולל האזורים הסובלים מהגבלות תחום כמו יישובים מרובעים, עיר ארוכה או עגולה, שמודדים לה את התחום לפי הדרך המתאימה. ישנה התייחסות להוצאות תחום במקרה של מזיד, שוגג, אנס או ברשות בית דין, כמו כן ישנם דינים מיוחדים על בתי הכנסת, אוצרות, או בתי עבודה זרה.

אם עבר אדם את תחום העיר או התחום המותר על פי ההלכה, הוא עובר על מצוות שבת, ואם עבר 2,000 אמה מעבר לתחום, עובר בעונש מלקות.

הרמב"ן כתב שהאיסור הקשור לתחום שבת נוגע למעבר מעבר לתחום של שלושה פרסאות. הרמב"ם עצמו חזר על חידושי הרמב"ן בנוגע לתחום שבת והבהיר שאין לנו איסור דאורייתא מעבר ל-2,000 אמה, אלא מדובר בעונש חכמים.

בחסידות

הטעם הפנימי לאיסור תחומין בשבת, היינו יציאה מעבר ל-2000 אמה, נוגע לעקרון רוחני עמוק הקשור להפרדה בין קדושה לחיצוניות, ובמיוחד בין הקדושה לבין קליפת נוגה שבבי"ע.

כפי שמבואר בחסידות, כשם שבני ישראל ירדו לעולם הגשמי בגוף, כך גם מלכות דאצילות יורדת למטה לעולם העשייה כדי לחיות ולחזק את העולמות. דרך המלכות, מקבלת קליפת נוגה כוח, וכתוצאה מכך אפשר להיות יניקת חיצונים. כל זאת מצריך שמירה והגנה על מנת שלא תתפשט קליפת נוגה ותחליש את הקדושה. אחת הדרכים לשמור על הגבול הזה היא על ידי "הדום" – תורה שבעל פה, שהיא הדרך בה משמרים את הקדושה בתודעה, ומצוות מעשיות שמטרתן לשמור על הגבול בין הקדושה לחיצוניות.

כאשר בני ישראל נשמעים לאיסור תחומין, הם למעשה משמרים את הגבול הזה, ומונעים מהקליפות לחדור לתחום הקדושה. האיסור לשאת את הרגליים מעבר לתחום, משמעותו שלא להוריד את "הרגליים" הרוחניות – שהם נצח, הוד, יסוד ומלכות – לתוך מקום שיכול להניק את הקליפות. בימי החול, כאשר נה"י (נצח הוד יסוד) דבי"ע יורדים למקום הקליפות, יש תערובת בין הקדושה והקליפות. בשבת, לעומת זאת, יש עליית העולמות, נפרדות הקליפות מהקדושה, ויש חלל פנוי בין העולמות לקליפות.

חלל פנוי זו הוא ה2000 אמה של תחום שבת, ולכן נאסר לצאת מעבר לתחום, כי יציאה כזו הייתה מאפשרת לקליפות להיכנס לחלל שנוצר, ובכך לגרום לתערובת בין קדושה לחיצוניות. בכך שנשמר תחום השבת, שומרים על הגבול הרוחני שבין הקדושה והחיצוניות, ומקיימים את ההפרדה הזו.

ראו גם

• עירוב רשויות (תחומים, חצירות)