נבואה

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוח לא אנציקלופדי.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם
א. מציאות ה' ב. אחדותו ג. שלילת הגשמיות ממנו ד. הקדמות ה. היותו היחיד שראוי לעבדו ו. הנבואה ז. נבואת משה ח. תורה מן השמים ט. נצחיות התורה י. השגחה יא. שכר ועונש יב. ביאת המשיח יג. תחיית המתים

הנבואה היא מידע שמגלה הקב"ה לבני האדם, מידע זה יכול להיות או בנוגע לדברים שיארעו בעולם, או בכדי להוסיף בחכמתו של הנביא. והיא מתגלית רק לאנשים הראויים לזה, ולכל אחד לפי דרגתו כשהדרגה הגבוהה ביותר היא נבואתו של משה רבינו.

ישנה חובה לציית לדברי הנביא, ויש בזה חומרה על דברי תורה. ואף שמקיימים את דבריו אם מורה ב"הוראת שעה" לבטל מצווה, זה לא באופן קבוע ולא בעבודה זרה אפילו באופן זמני - כיוון שהוא לא יכול לסתור את נבואתו של משה רבינו.

בתורת החסידות

נצח והוד

הרבי הצמח צדק מביא במצוות גיד הנשה את דברי ספר הפרדס על הפסוק "והוא צולע על יריכו, בה מקשר הזוהר את עניין הנבואה (אצל רוב הנביאים) למידות נצח והוד.

וביאור העניין, כדי שהאור האלוקי יוכל להתגלות לנביאים באופן שיוכלו להכילו יש לצמצמו עד קצה האחרון. צמצום זה קשור עם מידות נצח והוד, ויובן על פי משל: עיקר האדם הם הראש והגוף ואילו הרגלים אינן אלא רק "לשימושו" (שיוכל להגיע למקום שברצונו לילך), ועל דרך זה הוא גם במידות האדם: חסד וגבורה (אהבה ויראה) הם עיקר המידות – ונצח והוד הם רק ה"שופטים" הפוסקים באיזה אופן ועד כמה יראה את אהבתו לזולת. וכן הוא למעלה יותר בנפש - במוחין: עיקר השכל הם חכמה ובינה, ואילו נצח והוד הם רק "כליות יועצות", כשברצונו ללמד השכל לזולתו הוא מעריך כמה יכול הזולת לקבל וכיצד יסדר את הדברים בכדי שיוכל להבין.

ובנמשל, כדי שיוכל האור האלוקי להתגלות לנביאים עליו להצטמצם תחילה ע"י שתי מידות אלו.

בתפילין

התפילין הם כידוע "מוחין דזעיר אנפין": בית של ראש רומז לארבעת ה"כלים" של ספירות המוחין, הפרשות שבפנים רומזות ל"אורות" של הספירות, והרצועות שיוצאות לימין ושמאל – לנצח והוד (כליות יועצות, שמתייעץ בעצמו כיצד להשפיע את השכל לזולת).

והנה, מ"התייעצות" פנימית זו נמשכות אותיות המחשבה שהן הקשר בצורת ד' (הרומז ל"לאה" – אותיות המחשבה), ומשם שוב יוצאות שתי רצועות – הרומזות לכלי החיצוני של ההשפעה,שהוא היורד לעולמות בריאה-יצירה-עשיה להתגלות לנביאים בפועל.

דרגות בנבואה

כותב הרמבם ש"הנביאים מעלות מעלות הם", ויובן על פי ביאור הרבי הצמח צדק, שלמרות שבכללות עניין הנבואה הוא מנצח והוד, הנה בפרטות יש בזה מדריגות לאין ספור, ומציין בכללות שלוש דוגמאות עיקריות:

נבואת משה נמשכה מיסוד אבא שהיא בחינת ראיה דחכמה ממש. ולהיותו "מקור הראשון" לכל בחינות ההתלבשות וההשתלשלות מעילה לעילה לכן כל אלו לא הסתירו לפניו כלל, והיה רואה למטה כמו למעלה ממש בלי חילוק מדריגות כלל.

נבואת ישעיה מנצח והוד של עולם הבריאה.

נבואת יחזקאל מנצח והוד של עולם היצירה.

כף ירך יעקב – אתר דנבואה

הקליפות לא יכולות לנגד למוחין, ומכיון שהמידות (דקדושה) נולדות מהשכל גם להן אינן יכולות לנגד (בשעת התפילה כשהאדם מתבונן באלוקות ונולדות בליבו אהבת ויראת ה' הנפש הבהמית שלו נדחית ממקומה וכאילו אינה) - ונמצא שהמקום הגבוה ביותר שהקליפות יכולות לנגד לו הן רק כלי ההשפעה – נצח והוד.

ומכאן מובן מדוע לא יכל המלאך ליעקב עצמו (היינו, למוחין ולמידות חסד וגבורה), ופגם רק בירך (הנקראת נצח והוד.

מהותה והזכאים לה

• מיסודי הדת: האמונה בכך שהשם מנבא את האדם היא מיסודי הדת.
• על מי חלה: חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד.
• מכיר בעצמו: הנביא יודע ומכיר בעצמו שהוא נביא - "ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים".
• דרגות נבואה: לא כל הנביאים מעלתם שווה, אלא דרגות שונות בהן.
• מהות הנבואה: הנבואה אינה דיבור ישיר בין הבורא לאדם, אלא מודיעים לאדם דבר מסוים דרך משל, כמו הסולם אותו ראה יעקב אבינו, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, משל לשעבוד גלויות וכיוצא בזה. - מלבד משה רבינו, שזכה לדבר עם השי"ת בצורה ברורה. הסיבה לכך היא מפני שכל הנביאים מתנבאים דרך מלאך, שלא כמשה רבינו שהתנבא ישירות פנים אל פנים "פה אל פה אדבר בו".
• מתי חלה: הנבואה אינה חלה בכל עת. אלא כאשר הנביא מכין את עצמו לכך, יושב שמח וטוב לב ומתבודד ומזכך את מחשבתו, וגם אז אין חלה עליו הנבואה אלא אפשר שתשרה שכינה עליהם ואפשר שלא תשרה.

סימני נביא

כדי להוכיח שהוא נביא זקוק הנביא לשני הסימנים הבאים:

• ראוי לכך: 1. אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה.
• קיום דבריו: 2. בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו. ומהות האות שלו - שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו, ואינו צריך לעשות דברים שיש בהם שינוי מטבע העולם. ובודקים את כל דבריו, ואם כל נבואתו אמת - הרי הוא נביא אמת.

אופן אחר - סימן לנביא על היותו נביא:

• על פי נבואת אחר: 1. נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה.

• קיום דבריו: 2. דבריו מתקיימים.

באופן כזה חלה מצווה מהתורה לשמוע ממנו שנאמר "אליו תשמעון". על אף שהבירור הוא בדרגה של "שני עדים" שהוא בירור שאינו אלים כמו דבר שרואים בעינינו. כך גם האות והמופת ייתכן שיש דברים בגו אבל באמת אינו נביא, ואף על פי כן - חובה מהתורה להאמין לו - כשם שחובה להאמין לשני עדים.

מה יכול נביא לחדש

• נבואת משה וודאית: שום נביא אינו יכול להכחיש את נבואת משה רבינו, שכן ההוכחות לאמיתת נביאתו הייתה מה שראינו בעינינו במעמד הר סיני שהקדוש ברוך הוא התגלה למשה לעיני כל ישראל, והבירור של נביא הוא בירור בדרגה חלשה יותר - כאמור לעיל.
• עקירת מצווה: אין נביא יכול להוסיף או לשנות אחת ממצוות התורה, אפילו מצווה מדרבנן. נביא שהתנבא כך - נביא שקר הוא, ומיתתו בחנק. ועיקר מטרת הנביא - לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה.
• ביטול מצוה באופן זמני: אך לעבור על מצווה באופן זמני - יש כח ביד הנביא לצוות, וחובה לשמוע לו אפילו באיסורי כרת, חוץ מעבודה זרה.
• העובר על דבריו: העובר על דברי הנביא חייב מיתה בידי שמים.

מחלוקת במצב הנבואה

ישנה מחלוקת בין גדולי ישראל באם נבואה תיתכן בכל אדם בין אם הוא בדרגה המתאימה לכך ובין אם לאו. הרמב"ם סבור שנבואה תיתכן רק באדם הראוי לכך ואשר התעלה למדרגה המתאימה לכך, וגם אז, במצב בו אדם ראוי לנבואה, היא אינה מוכרחה לבוא אלא אם יחפוץ בכך הקב"ה. גדולי ישראל אחרים כמו המלבי"ם סבורים שנבואה תיתכן בכל אדם גם בכזה שאינו מוכן לכך מצד דרגתו, ובלבד שיהיה לעם ישראל צורך בנבואתו. תורת החסידות מכריעים כדעת הרמב"ם, שנבואה תיתכן רק באדם שהכין עצמו והתעלה לדרגה הראויה לכך, אך כל זה רק בזמן הגלות.

חזרת הנבואה

הנבואה היא בלשון הרמב"ם "מיסודי הדת" מכיון שהיא מבטאת את התכלית של כל התורה והמצוות - "דירה בתחתונים", שהקב"ה יתגלה כאן בעולם הזה הגשמי דווקא. ולכן לא מספיק הקשר עם הקב"ה עצמו, אלא צריך שיהיה יהודי בשר ודם שעל ידו יתגלה הקב"ה, ו"אליו תשמעון".

בגמרא נאמר "משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", אך הרמב"ם פוסק להלכה את התנאים לגילוי הנבואה, ומובן שזוהי הלכה לדורות, ונוגעת לבני ישראל גם בזמן הגלות, לכן ברור שאין כוונת הגמרא שנסתלקה לגמרי, שאז היה מתאים הלשון 'בטלה' או 'פסקה', אלא רק שאינה מצויה כמקודם לפי שאין אנשים רבים הראויים להשראת השכינה, אלא רק בחכמי הדור, כנאמר בגמרא "מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים".

נוסף לכך, הרמב"ם כותב ב'אגרת תימן', על-פי חישוב שעושה מנבואת בלעם שמשנת ד'תתקע"ו (לפני כ-800 שנה) - תחזור הנבואה לישראל. ואכן באותה תקופה חיו כמה וכמה אנשי מופת בעלי קבלה כמו רבי יהודה החסיד והראב"ד ועוד. עם התגלותה של החסידות, וזריחת הגאולה בעולם, שוב מתגלה חזרת הנבואה לישראל בכל עוצמתה בנשיאי החסידות, החל מהבעל שם טוב הקדוש שהיו נראים על ידו ניסים היוצאים מהטבע, והיה רואה בעיניו ממש מסוף העולם ועד סופו, והמשך [[פורטל:נשיאי חב"ד|בנשיאי חסידות חב"ד]], שענו לשואלים בעצות גשמיות, שזה נמסר רק לנביאים ממש, וגילו מופתים למעלה מהטבע לגמרי ובלי הגבלה כלל. ובעיקר מתגלית הנבואה אצל מלך המשיח עוד קודם הגאולה, כמעין גילוי שלימות הנבואה בגאולה.

מכיון שנשיא החסידות הוא נביא ה', מקבל כל נושא הנהגתו וחיוב הציות אליו משמעות של חובה הלכתית. כיון שנתקיימו בו התנאים שמונה הרמב"ם, שיהיה ראוי לכך בחכמתו ובמעשיו, ואמר דברים העתידים להיות ונאמנו דבריו - חל על עם ישראל חיוב הלכתי לציית לכל אשר יאמר. ולא מפני האותות שהראה, אלא מפני ציווי הקב"ה בתורה.

נבואה בזמן הגאולה

אחרי ביאת משיח ותחילת הגאולה, תשרה נבואה בכל אחד ואחד מישראל.

נבואה בזמננו

ערכים מורחבים – נבואות הרבי, דבר מלכות שופטים

נבואת הרבי "הנה הנה משיח בא" בשלט פרסום בחזית בית הכנסת בית מנחם בכפר חב"ד

למרות שבגמרא כתוב כי משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש [כלומר: הנבואה] מישראל", כותב הרמב"ם על-סמך חישוב הרמוז בנבואת בלעם, שקיבל במסורת מאבותיו, שהנבואה תחזור לישראל כבר בשנת ד' אלפים תתקע"ו.

וזה לשונו: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", יש בו סוד, שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת, ותחזור הנבואה לישראל. ואז יאמרו להם הנביאים "מה פעל אל". ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ"ח שנה, שהסימן "בתפ"ח גאולים". ולפי ההיקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תתקע"ו ליצירה. ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח, שנאמר יואל ג' א' "ונבאו בניכם ובנותיכם" וגו'".

הרבי קבע שבדורות האחרונים אכן חזרה הנבואה לישראל, והתגלתה אצל נשיאי החסידות החל מהבעל שם טוב: "רבותינו נשיאינו - שעל ידם "תחזור נבואה לישראל" כלשון הרמב"ם… "גלה סודו אל עבדיו הנביאים", הם הינם נביאי דורנו עד "נביא מקרבך גו' כמוני" (בהיותם אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא)".

בנוסף אמר הרבי שיש לפרסם לכל אנשי הדור שהקב"ה בחר ומינה נביא, ונבואתו העיקרית היא ש"הנה זה (משיח) בא".

נביאי שקר

ביחס לתופעה של אנשים שטוענים שיכולים לחזות עתידות, כתב הרבי שוכולים להיות לכך מספר הסברים, הסבר אחד שהרבה מהתחזיות שאותם אנשים אומרים ולא התממשו לא זוכרים, וזוכרים רק את המאורעות שאותם כביכול הם כן הצליחו לחזות מראש, והסבר נוסף יכול להיות, שלאנשים אלו יש חוש מיוחד לשער את מה שעתיד להתרחש בצורה יותר מדוייקת מאחרים, אך אין זו אלא השערה ואינם יודעים זאת באופן וודאי.

עם זאת, הרבי לא שלל את האפשרות שיכול להיות אנשים כוחות כאלו, אך גם אם הם קיימים, לא אמורה להיות לכך שום השפעה ביחס ליהודי שתפקידו הוא להתמסר ללימוד התורה וקיום המצוות כפי שהתורה מצווה.

ראו גם

• נביאים
• פסק הדין שהרבי הוא מלך המשיח
• נבואות הרבי

לקריאה נוספת

• הרב ראובן מרגליות, פרקי גילויים, מבוא לשו"ת מן השמים.
• פרשת שופטים – ועמך כולם נביאים, היתכן?

קישורים חיצוניים

• שיחת שבת פרשת שופטים תנש"א (באידיש) - ובתרגום לעברית מאת הרבי העוסקת בנבואה, ובה קובע הרבי שאדמו"רי חב"ד הינם נביאים לפי גדרי ההלכה hebrewbooks.org, torah4blind.org
• דברים כהווייתם / יש נביא בישראל! באתר