נדר

נדר הינו כאשר אדם אוסר דבר על עצמו ומתפיסו בדבר האחר האסור מהתורה, שאומר שהדבר יהיה אסור עליו כקרבן.

למרות שאופן חלות האיסור הוא על ידי ההתפסה בקרבן, מבאר אדמו"ר הצמח צדק כי קיים חילוק בין חלות הקדושה של קרבן לבין חלות האיסור של נדר. בעוד שחלות הקדושה של קרבן יורדת משמים כאשר הוא מצידו מקדיש את הבהמה לקרבן, שונה מכך היא חלות האיסור של נדר היורדת בעקבות אותיות דיבורו שיש בהם כח לאסור על עצמו דבר המותר.

כאשר אדם טוען כי דבר מסוים אסור עליו מסיבה מסוימת האוסרת עליו, וכדוגמא - אדם הטוען שאשתו זינתה עם אחר, גם הוא אינו נאמן להפסיד את כתובתה עליו, הוא נאמן לאוסרה עליו. ישנם דיעות הסוברים כי דבר זה הוא מדין נדר.

בחסידות

בחסידות שואלים אם הענין שאוסר על עצמו מותר על פי תורה, איך על ידי הדבור שלו זה נאסר? וכן בתלמוד ירושלמי כתוב "דייך מה שאסרה תורה"? ב. אם בכל זאת הוא יכול לאסור על עצמו, איך החכם יכול להתיר את האיסור?

ומבארים: ישנם ג' בחינות: א. מוחין המתלבשים בעולם, שהיא ההנהגה על פי התורה ומבחינתה "דייך מה שאסרה תורה".

ב. ספירת הבינה שלמעלה מעולמות, ולגבה "כולא קמיה כלא חשיב" וצריך להיות בפרישות מהעולם, ומבחינה זו הוא בחינת הנדרים, אך בחינה זו הוא ביטול היש בלבד.

ג. ספירת החכמה, שמכח אור אין סוף ב"ה המלובש בה גם נותנת מקום לעולם ובכל זאת הוא בביטול במציאות שאור אין סוף ב"ה הוא נושא הפכים להיותו עצמי, ומבחינה זו הכח להתרת הנדר על ידי החכם.

התרת נדרים

ערך מורחב – התרת נדרים

החכם מתיר את הנדר דווקא כאשר האדם מתחרט על נדרו, ואומר כי לו היה יודע דבר פלוני לא היה נודר כלל. אבל אם האדם אומר כי הוא אינו מתחרט על נדרו, אלא שמכאן ולהבא אינו חפץ בנדר יותר, אין ניתן להתיר את הנדר. המפרשים מתלבטים האם מדובר כאן בכעין גילוי דעת למפרע כי הנדר לא היה מעולם וזאת על ידי פסק החכם או שלושה הדיוטות כי לא היה נדר מעולם, או שמדובר בחלות המתהווית בעת התרת הנדר, אלא שהנדר נידר עתה גם שעבר, ויש שאף הגדירו זאת בהגדרה "מכאן ולהבא - למפרע", כלומר: ההתרה היא רק מכאן ולהבא ולא גילוי דעת למפרע, אלא שמכאן ולהבא ההנהגה כלפי הנדר היא כאילו לא היה כאן נדר כלל, וזוהי גם שיטת אדמו"ר הצמח צדק.

מדברי אדמו"ר הצמח צדק משמע שסובר שכן היא דעת כל הראשונים, ורש"י ביניהם. אך הרבי בליקוטי שיחות סבור כי אמנם כן היא דעת שאר הראשונים, אך לא כן דעת רש"י.