פרשת הספרים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף משפט הספרים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הספרים חוזרים ל770, בתאריך ב' כסלו תשמ"ח

פרשת הספרים או משפט הספרים הוא כינויה של פרשיה שהתרחשה בחסידות חב"ד משנת תשמ"ה, כאשר ספרים אשר היו שייכים לרבותינו נשיאינו, נגנבו מספריית ליובאוויטש.

הפרשיה הגיעה לבית משפט. הרבי היה מעורה בכל מהלך הפרשיה, וכן נתן הוראות בכל פרט ופרט בנוגע למשפט. הרבי ראה במשפט קיטרוג על חסידות חב"ד בדורנו.

עיקר הפרשיה - "דידן נצח" - הסתיימה בשנת תשמ"ז ביום ה' טבת כאשר פסק השופט כי הספריה והספרים שייכים לאגודת חסידי חב"ד. בהמשך הגיש הצד שכנגד ערעור לבית משפט אותו דחה השופט. הפרשיה הסתיימה רק בשנת תש"נ.

רקע: תולדות הספרייה[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספריית אגודת חסידי חב"ד

מימיה הראשונים של חסידות חב"ד היה קיים בידי האדמו"ר אוסף ספרים וכתבי יד. כבר אצל האדמו"ר הזקן ידוע על אוסף של כ100 ספרים,[דרוש מקור] כמות נכבדה ביחס למצב הכלכלי ברוסיה באותם הימים. אצל אדמו"ר האמצעי ידוע על אוסף גדול יותר של כ611 ספרים. מאוחר יותר האדמו"ר הצמח צדק יצר אוסף גדול של ספרים שמכאן ואילך התרחב יותר ויותר על ידי האדמו"רים ממלאי מקומו בדורות שאחריו. אוסף זה נשמר אצל אדמו"ר הרש"ב עד לשנת תרע"ו אז הוכרח בעקבות מלחמת העולם הראשונה לעבור מליובאוויטש לעיר רוסטוב, בשל המעבר הפקיד את הספרים למשמרת במחסן במוסקווה, אולם אלו הוחרמו כעבור שנים אחדות על ידי הקומוניסטים בשנות המהפכה.

מאחר שניסיונות פדיון הספרים לא צלחו, החל הרבי הריי"צ בשנת תרפ"ד באיסוף ספרים לספרייה חדשה. יסודו התבסס על אוסף של כ5,000 ספרים שקנה הרבי מיהודי בשם ר' שמואל וינר, ושוב הוסיף והרחיב את הספריה בספרים רבים. אחרי גאולת י"ב-י"ג תמוז בחורף תרפ"ח הוכרח הרבי לצאת מגבולות מדינת רוסיה, הוציא הרבי אתו גם את ספריה זו, ומכאן עברה למקום משכנה החדש של מרכז חב"ד - ריגה. בהגיעו לשם פעל הרבי למען הרחבת הספרייה, במכתב ששלח לחסידים ולידידי חב"ד באותם ימים מדרבן אותם הרבי לסייע ולתרום בפיתוח הספרייה. בהמשך[דרושה הבהרה] עברה יחד עמו לעיר אוטווצק שפולין. בשלהי חודש אלול תרצ"ט עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עזב הרבי הריי"צ את העיר אוטווצק לוורשה ומשם לריגה עד הגיעו (בט' באדר ה'ת"ש) לארה"ב. הספרים עצמם נארזו למשלוח ב110 ארגזים ונשארו באוטווצק.

חילוץ הספרים מאירופה הכבושה היה טעון ביגיעה ועבודה רבה. להצלחת המבצע היה צורך בהתערבות בגורמים שאינם מעורבים במלחמה לצורך כך שלח אגו"ח ארה"ב הצהרה ובקשה לממשלת ארה"ב - שלא היתה מעורבת במלחמה באותה העת - שהיות והספרייה היא רכושם מבקשים הם סיוע בחילוצה, הבקשה הובילה את התערבותה של הממשלה במשלוח שאודות לך צלח המבצע. אולם בזאת לא פסקו העיכובים, בעקבות המלחמה נוצרו שיבושי דואר קשים שגרמו לעיכוב המשלוח, מלבד זאת התעורר חשש כי שהותם של הספרים עלולה להוביל שהספרים יפלו לידי ממשלת רוסיה. אולם אחרי השתדלות רבה הגיעו רוב הספרים (93 ארגזים) בחודש סיוון תש"א לארה"ב, הנותרים (17 ארגזים) נשארו באירופה ואבדו עקבותיהם. מלבד ארגזים אלו היו עוד שלשה ארגזים שהכילו בעיקר כתבי יד של אדמו"רי חב"ד אלו הוחרמו על ידי הרוסיים ונמצאו כעבור שנים.

כשהגיעו הספרים לארה"ב החלה שיקומה של הספריה, הספרים עצמם שוכנו חלקם בחדרו של האדמו"ר הריי"צ בקומה השנייה של 770, ורובם בקומת הקרקע של הבניין. כספרן הספרייה התמנה מזכירו של הרבי הריי"צ ר' חיים ליברמן.

במקביל, הרבי שהגיע לארה"ב בחודש סיוון תש"א הקים מעצמו ספריה נוספת שתשרת את צרכי המרכז לענייני חינוך שתחת ניהולו. כעשר שנים לאחר מכן בשנת תש"י קיבל הרבי את הנשיאות, ומני אז החלה תנופת ספריה זו, זאת בעזרת שלוחי הרבי וחסידיו ברחבי העולם. בעקבות התרבות הספרים נרכש בשנת תשכ"ח הבנין הסמוך ל770 לצורך הספרייה. בסוף החורף של שנת תשל"ז מונה הרב שלום דובער לוין למנהלה של ספריה זו מטעם המרכז לענייני חינוך.

אחרי ההסתלקות של הרבי הריי"צ בי' בשבט תש"י, היו מי שרצו לחלק את הספריה בין היורשים, אולם הרבי התנגד לכך. לטענת הרבי היות והספריה לא הייתה רכושו הפרטי, אין מקום לחלוקתה. בעקבות הויכוח נשאר מצב הספריה כפי שהיה ללא שינוי למרות השנים הרבות שעברו מהסתלקותו של הרבי הריי"צ. הספרייה לא אוחדה עם הספרייה של המרכז לענייני חינוך שהתפתחה לבנתיים, את מפתחות הספרייה גם נשארו בידיהם של אלו שניהלוהו בחייו של הרבי הריי"צ ר' חיים ליברמן ומרת חנה גוראריה. גם מצידו של הרבי היה יחס כזה. כך לדוגמה, בשעה שהרב שלום דובער לוין התבקש על ידי ר' חיים ליברמן, להצטרף לעבודתו בניהול ספריית הרבי הריי"צ, התנגד לכך הרבי בתוקף, מחשש שיתפרש כמהלך פוליטי, ויתלו זאת בסכסוך הפנימי שהתחיל לאחרי ההסתלקות, ואכן נשארה הספרייה כמו שהיתה רק תחת פיקוחו של ר' חיים ליברמן.

השתלשלות הפרשיה[עריכה]

הגניבה[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

נכדו של הרבי הריי"צ בערי גוראריה בנה של בתו חנה לא היה שלם עם החלטה זו שאין לחלק את הספריה, בתחילת חורף תשמ"ה החל בלקיחת ספרים על דעת עצמו מהספריה. תחילה לקח רק מהספרים שהיו בחדרו של הרבי הריי"צ בקומה השניה של 770, ובהמשך החל לקחת גם משאר הספרים שהיו במרתף הבניין. בערי נהג להגיע מידי תקופה לאמו - שגרה באותה התקופה מקומה השלישית של 770 - עם מזוודות גדולות, בהם היה מכניס את הספרים שלקח. את הגניבה ביצע בדרך כלל בזמן ההתוועדויות בעת שהספרייה היתה ריקה.

הגניבה אובחנה לראשונה בסביבות פורים באותה השנה, על ידי האחראי על הספריה הרב יצחק וילהלם שהבחין בחסרונם של ספרים שונים. בעקבות כך, הוחלט להתקין מערכת שמירה על הנכנסים לספרייה, אולם מערכת זו לא פעלה בשבתות וחגים, וכששוב בוצעה גניבה (באחרון של פסח), הותקנה מצלמה נסתרת במקום. בעת ההתוועדות במוצאי חג השבועות שוב נכנס בערי גוראריה ולקח מהספרים וזו כמובן תועדה במצלמה. סיפור הגניבה החל להתפרסם בצבור, בעקבות התפשטותם של פרסומים אודות מכירת ספרים מהספריה ברחבי העולם.

בסוד הדברים היו הרב שלום דובער לוין מנהל ספריתו של הרבי, הרב חיים ברוך הלברשטם ממנהלי קופת 'בדק הבית' של 770, מזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין הרב בערל יוניק. הידיעה נמסרה לידיעת הרבי באמצעות הרבנית חיה מושקא.

כשהתבקש בערי להחזיר את הספרים סירב, באומרו שאמו נתנה לו רשות לקחת ככל שלבו חפץ מהספריה. הוא התעקש שהספרים שייכים לו, והוא מתכונן למכור אותם תמורת סכום הגון. הוא גם טען שדודתו (הרבנית חיה מושקא) נתנה לו אישור על כך, טענה שהוכחשה על ידי הרבנית עצמה.

בינתיים נתברר שהנ"ל החל במכירת הספרים שהספיק לגנוב מהספריה[1]. סוחרי ספרים באירופה ישראל וארה"ב, גילו התעניינות רבה בקנית הספרים הללו. הגדה של פסח משנת תקי"ז נמכרה בסך של 96,000$ לסוחר שוויצרי, כאשר הלה מכר את ההגדה הלאה לסוחר עתיקות תמורת 150,000$. מאוחר יותר נודע שכחלק מהצעותיו פנה לבית מכירה פומבית השייך לכנסיה במנהטן, אך מחשד שמדובר בסחורה גנובה שללו את העסקה.

חשיפת הפרשיה[עריכה]

הרבי התייחס לנושא לראשונה בסדרת יחידויות שקיים עם חברי אגו"ח בחודש תמוז תשמ"ה. הרבי התבטא בביטויים חריפים ביותר על המקרה, ואפילו העומדים מחוץ לחדר יכלו לשמוע את קולו הקדוש בזעקות אודות הגניבה.

לראשונה, התייחס לכך הרבי בפומבי בסדרת התוועדויות באותו חודש: בי"ב תמוז, בט"ו תמוז ובשבת פרשת פנחס. הרבי הקדיש לענין מספר שיחות ארוכות, הכוללות ביטויים חריפים. הרבי סיפר על הגניבה[2], והסביר באריכות עד כמה היא חמורה, בהתחשב ביחס המיוחד של הרבי הריי"צ לספריו הקדושים - ולכן כל ספר שנמצא מחוץ למקומו הוא כ"פצצה חיה" שעלולה להתפוצץ ולהזיק ח"ו. בדבריו שלל הרבי מכל וכל את גישת הצד שכנגד, הטוענת ל"ירושה" מהרבי הריי"צ, בעוד שלפי האמת הרבי חי בעולם הזה הגשמי, ומשנה לשנה נעשה יותר חי, בריא ורענן! כמו כן שלל את כוונתם של חסידים לקנות מהגנב את הספרים ולפתור את הבעיה בתשלום.

כחלק מדבריו אודות כך שספריו של הרבי וכן ביתו אינם רכוש פרטי, אלא שייכים לכלל חסידי חב"ד באמצעות אגודת חסידי חב"ד - הורה הרבי לכתוב על חזית בנין 770 את הכיתוב: "בית אגודת חסידי חב"ד - אהל יוסף יצחק ליובאוויטש".

כמו כן, הורה להקים בכפר חב"ד בית שייקרא אף הוא בשם זה. מיד לאחר השיחה הוקדש אחד הבתים בכפר ל"בית אגודת חסידי חב"ד", בו החלו להתקיים שיעורי תורה והתוועדויות. בהמשך לכך, הוקם בשנה שלאחר מכן - תשמ"ו - בנין 770 בכפר חב"ד.

המשפט[עריכה]

הכנה למשפט, עורכי הדין, עדויות וחקירות[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

לאחר שהנתבע סירב להפסיק את מכירת הספרים ולהשיבם, על אף הפצרותיו של אביו, ובקשת אגו"ח, הועברה בקשה לבית המשפט למתן צו עיקול על הספרים הנתבע שהתנגד לעיקול, טען לבית המשפט כי לפי דיני ירושה חצי מהספרים שייכים לו והגיש בקשה למשפט בכך הובער הדיון לשטח בית המשפט.

לניהול המשפט נבחרו צוות המשפטנים שהורכב מעורכי דין מפורסמים מניו יורק, וושינגנטון ופילדלפיה. בראש הצוות עמד עורך הדין נתן לוין. לוין היה היועץ המשפטי של נשיא ארצות הברית ריצ'ארד ניקסון, הוא ניהל 27 משפטים בבית משפט העליון של ארצות הברית (אחד מהם היה בנוגע להצבת מנורה בשטח ציבורי), ונחשב לאחד מעורכי הדין המוצלחים ביותר בארצות הברית. עורך דין נוסף היה יוסף (ג'רי) שסטק מפילדלפיה, עזר לאגו"ח שנים רבות בנוגע להשבת כתבי היד השייכים לרבי מוורשה, ובהחזרת כתבי היד שנמצאו בבית הספרים הלאומי בירושלים. ובנוסף אליהם גם העורך דין שמחה (סעט) וואקסמאן (שהיה גם עוזרו של לוין).

נציגי אגודת חסידי חב"ד במשפט היו יהודה קרינסקי ואברהם שמטוב נוספו עליהם הספרן בערל לוין ויצחק וילהלם שיחד אספו ועברו על עשרות מסמכים לחשיפת הוכחת הבעלות על הספריה.

ההכנה למשפט בפועל נמשך במשך כמה חודשים מחודש תמוז תשמ"ה עד למועד המשפט בכסלו תשמ"ו. במהלך ההכנת הראיות נפגשו לוין ושוסטק כמה פעמים ביחידות עם הרבי. הרבי אמר להם לבסס את ההוכחה לבעלות אגודת חסידי חב"ד על הספריה, על מכתבו של הרבי הריי"צ לפרופ' אלכסנר מארקס - מגדולי הספרנים בניו יורק, המכתב שנושא את התאריך חודש אדר ראשון תש"ו כתוב בו בין השאר, ש"הספרים האלה הם רכוש אגודת חסידי חב"ד.. כתבי היד וספרים אלה הנם אוצרות רוחנים גדולים רכוש האומה". לבסוף, כאשר ניתן פסק הדין של השופט, התברר שמכתב זה אכן הכריע את הפסק לטובת אגודת חסידי חב"ד.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

משפט הספרים החל בי"ט כסלו תשמ"ו, ושמיעת העדויות החלה למחרת, כ' כסלו.

מידי יום מימי המשפט נסע הרבי על האוהל לציונו של הרבי הריי"צ.

פסק הדין[עריכה]

ביום ה' טבת תשמ"ז בבוקר, התקבלה במזכירות הרבי הודעה מבית המשפט, שהשופט חתם על פסק הדין, ואפשר לבוא לקחת את הפסק. כעבור זמן קצר הוגש לרבי פסק הדין, המשתרע על 40 עמודים, ובסיכומו נאמר:

"לאחר שמיעת העדויות במשפט ולאחר התבוננות במסמכי הראיות המרובים שהוצגו על ידי שני הצדדים, הגעתי למסקנה שהספרייה לא היתה חלק מרכושו הפרטי של הרב יוסף יצחק שניאורסאהן בשעת הסתלקותו. בהתאם לזאת, התביעות שכנגד בטלות, מאחר שאין מחלוקת שחוץ מבתורת ירושה אין לנאשם שום זכויות על הספריה. לאגודת חסידי חב"ד יש זכות בדין בתביעתה להחזרת הרכוש".

כאשר הודיעו לרבי על הבשורה הטובה, צהבו פניו הק' של הרבי והוא נראה בחדווה גדולה. הרבי הורה לטלפן לעורכי-הדין ולהודות להם על מאמציהם, וכן לטלפן מיד לרבנית ולהודיע לה על פסק הדין.

הרבי והספרים שייכים לחסידים[עריכה]

אחד המשפטים שהשפיעו רבות על השופט היה המשפט שאמרה הרבנית חיה מושקא לחוקר שתישאל אותה בקשר עם משפט הספרים: "הרבי והספרים שייכים לחסידים". עו"ד נתן לוין העיד כי: "הרגע שבו הבנתי כי אנו הולכים לנצח, היה כאשר הרבנית אמרה משפט זה". במהלך עדותה של הרבנית נכח במקום נכד אדמו"ר הריי"צ ב. ג, וברגע שבו אמרה הרבנית את המשפט נטש את המקום.

הערעור[עריכה]

לאחר הדידן נצח בה' טבת, ערערו הנתבעים על פסק הדין. בתחלה - באותו בית משפט פדרלי עצמו, ולאחרי דחיית הערעור שם, פנו בערעור נוסף לבית המשפט לערעורים של מדינת ניו-יורק.

לאחר דיונים ארוכים שנערכו בקיץ תשמ"ז, ניתן פסק-הדין המוחלט, על ידי שלושת השופטים של בית המשפט לערעורים - פה אחד: דחיית הערעור מכל וכל. הפסק ניתן בכ"ה חשוון תשמ"ח, ושלוש ימים אחר-כך ניתן הצו הסופי - להחזיר את הספרים שנלקחו מהספריה. החסידים חפצו לעשות אף ביום זה שבעה ימי משתה ושמחה כבדידן נצח הראשון, אולם הרבי לא הסכים לדבר זה. טוענים שהרבי התבטא שהלוחות הראשונות ניתנו בקול רעש גדול, מה שאין כן לוחות האחרונות. בישיבות אשר בקראון הייטס, הקפידו מאד על הסדרים בימות אותו השבוע ועל ההתוועדויות בלילות.

בב' כסלו תשמ"ח הוחזרו בהצלחה הספרים למקומם ב"ספריית אגודת חסידי חב"ד". כאשר הוחזרו הספרים הורה הרבי להדפיס מיד בהוצאת קה"ת את הספר "דרך אמונה", ולמוכרו במחיר של דולר אחד.

התייחסויות הרבי לנושא[עריכה]

לאורך כל הפרשיה, ראו בבירור שהרבי לא מתייחס לכך כאל סכסוך כספי גרידא - אלא כמאבק רוחני שמיימי כנגד חסידות חב"ד. ביחידות לחברי אגו"ח בראש חודש תמוז תשמ"ה עם תחילת חשיפת הפרשיה, דיבר הרבי על כך שישנם קטרוגים על אגו"ח 770 והספריה, באותה הזדמנות הורה הרבי לראשונה לבנות 770 גם בכפר חב"ד, ובין הדברים התבטא[דרוש מקור]: "הוא [בערי גוראריה] לא מתכוון לספרים, הוא מתכוון לכסא! [כס הנשיאות]".

במשך ימי המשפט מי"ט כסלו תשמ"ו ועד לסיומו בח' שבט, נסע הרבי מידי יום ביומו לאוהל אדמו"ר הריי"צ.

במהלך המשפט, נשמעה טענה מהצד הנגדי שתנועת חב"ד איננה פעילה. בשיחותיו התייחס הרבי באריכות לטענה זו, שהיא בוודאי שטות גמורה, והסיבה שנשמעה היא רק בתור קטרוג על חסידות חב"ד - על מנת לעורר את החסידים להגביר את הפעילות ולהוכיח שתנועת חב"ד פעילה ביתר שאת ויתר עז. בחנוכה תשמ"ו הורה הרבי לאסוף מכל רחבי העולם תמונות מהפעילות הענפה של מבצע חנוכה ולהוציאם לאור באלבום מיוחד.

לאחר הניצחון, הקדיש הרבי שיחות מיוחדות לנושא. בשבוע שלאחר ה' טבת - שנחגג על ידי החסידים כ"שבעת ימי המשתה" - אמר הרבי שיחה בכל יום, ובהם ביאר באריכות את העובדה שהמשפט היה קטרוג על החסידות, בדומה לקטרוג על אדמו"ר הזקן במאסרו. הנצחון במשפט מהווה, איפוא, ניצחון הדרך של "הפצת המעיינות חוצה".

יום למחרת הניצחון, בו' טבת, אמר הרבי שיחה מיוחדת ובה אמר שזמן זה הוא עת רצון מיוחד לברכות בכל המצטרך. הרבי הציע לכל המעוניין לשלוח מכתבים ובקשות ברכה, אותם יקח איתו לאוהל. למי שאין ביכלתו לשלוח את המכתב לרבי, הורה הרבי לפנות לציון של צדיק ונשיא בישראל הנמצא בסמיכות למקום מגוריו, ולבקש שם את הברכה. למחרת נסע הרבי לאוהל עם כ-12 שקים של מכתבי בקשות.

בשבת שלאחר הניצחון - שבת פרשת ויגש - בהמשך לשיחה ארוכה אודות הנצחון ומשמעותו, הורה הרבי:

י.png יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר בו אלא ענין אחד ויחיד —
וחייב אדם לומר בלשון רבו, בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר
עמדו הכן כולכם, לבנין ביהמ"ק העתיד בביאת דוד מלכא משיחא
י.png
– שיחת שבת פרשת ויגש תשמ"ז, ספר השיחות חלק א' ע' 224‏

ראו גם[עריכה]

ספרים בנושא[עריכה]

כריכת הספר 'ה' טבת' - דידן נצח'
  • משפט הספרים - דידן נצח - נכתב על ידי הרב שלום דובער לוין, חוברת הכוללת את הפרטים במשפט הספרים בהם הוא היה מעורב באופן אישית. סקירת השתלשלות המאורעות, ותצלומי התכתבויות ודיווחים בינו לבין הרבי. יצא לאור במהדורה ראשונה בתשס"ז ובמהדורה מורחבת בה' טבת תשס"ח.
  • הספר ה' טבת - דידן נצח - כך נפדו הספרים (באנגלית), חובר על ידי הרב משה בוגומילסקי, תושב שכונת קראון הייטס, שבספר חדש שהוציא, חושף כיצד השיג רשימה מדוייקת של 400 ספרים שנגנבו מהספרייה וכיצד הצליח להגיע לאספנים שרכשו את הספרים. בנוסף, חושף הספר את הוראת הרבי לפנות לרב פוסק דינים מחוץ לחסידות חב"ד שיפסוק למי שייכים הספרים.

קישורים חיצוניים[עריכה]

סיפור החג

שונות

הערות שוליים

  1. המקורות השונים המתייחסים לפרשה זו, מציגים מספרים שונים של הספרים שנגנבו, הספרן בערל לוין כותב כי סכום הספרים היה 456 (לוין בערל, ספריית ליובאויטש פרק יג) מקורות אחרים כתוב שהיו כ 550 (לוין בערל, משפט הספרים - דידן נצח, עמוד י).
  2. הרבי תיאר את התרחשות הגניבה וחשיפתה עם פרטים שונים [דרושה הבהרה].