ירושה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ירושה היא כוח של הקרוב משפחה הקרוב ביותר לעמוד במקומו הרוחני והגשמי של המוריש כאשר נסתלק מהעולם. הבן הוא היורש העיקרי, לאחריו הבת, ולאחריהם שאר הקרובים כפי הכתוב בפרשת פנחס ובמסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין.

גדר הירושה[עריכה]

גדרה של הירושה הוא: א) אין שום הגבלה ליורש לירש את נכסי המוריש גם אם הוא תינוק בן יומו, מכיון שהירושה נעשית בדרך ממילא. ב) אין בירושה משום שינוי בעלות אלא היורש עומד במקומו של המוריש ממש.

שני גדרים אלו מוזכרים על ידי הרבי בנוגע למצות ברית מילה שנקראת "בריתו של אברהם אבינו" מכיון שהכוחות של הברית מילה עוברים לכל יהודי בירושה ללא קשר למצבו[1].

על יסוד מעלה זו ששייכת בעצם לכל המצוות הנקראות ירושה (תורה צוה לנו משה מורשה), ביאר הרבי את מילות הניגון כאטש מי כודי שהינו ניגון וקצר בשפה הבלרוסית[2]. תרגום המילים הוא: למרות שאנו צנומים, אבל אבותינו טובים. הניגון מבטא שמחה על כך שלמרות שאיננו ראויים (כאטש מי כודי), אבותינו טובים (נאשי באטשקי דוברי), ואנו זוכים לירש אותם על ידי עבודה מועטת. הרבי מסביר[3]: השמחה על כך שאנו יורשים את אבותינו הטובים, היא תוכנו של הפסוק: "אשרינו וכו' ומה יפה ירושתנו", וכאמור בתניא "כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו, הון עתק שלא עמל בו"[4]. מחד כל יהודי זכאי לירושה, ומאידך יש כאן גם את מעלת המתנה, שמגיעה לאחר שמקבל המתנה התאמץ[5]. זאת מכיון שאפילו כשהאדם מתאמץ מעט "כחודו של מחט בלבד" מקבל הוא את כל המתנה והירושה "הון עתק שלא עמל בו". כאשר יהודי מקיים תורה ומצוות גם כשאינו נמשך לכך מצד עצמו, הוא עושה זאת רק בגלל שכך לימדו הרבי, המלמד, הרב או אביו, יגיעה מועטת זו, היא כלי לקבלת המתנה שהיא גם ירושה.

בחסידות[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבות

"אין קוראין אבות אלא לשלושה" - אברהם יצחק ויעקב כנ"ל, כי ענינם של אבות להוריש לבניהם אחריהם. וזאת היתה עיקר מעלתם של האבות - אברהם יצחק ויעקב, אשר הורישו לבניהם אחריהם עד עולם ירושה נצחית בגשמיות וברוחניות.

והיינו מלבד מעלותיהם האישיות, הנה עיקר חשיבותם - במה שהורישו לבניהם. וכמו שנאמר ביחס לאברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'", ועל-שם זה נקראו אבות.

הירושה שהורישו האבות לכל בני ישראל;

1. בגלל גודל הביטול שלהם (בחינת מרכבה), על כן זכו להוריש ולהמשיך נפש רוח ונשמה מעשר ספירות דקדושה - לבניהם אחריהם עד עולם. ובזה הורישו לכל אחד מישראל אהבה טבעית לה'- המסותרת בתוך פנימיות הלב.

אהבה מסותרת זו שהאבות ממשיכים לכל אחד מישראל, היא בחינת חכמה שבנפש, שאין ענינה הגיון והשכלה, אלא כח הביטול לה', כי אב הוא בחינת חכמה שהיא בחינת כח-מה, והוא הכח להיות בטל במציאות לה' בבחינת יחודא עילאה. תכונה זו הורישו האבות לכל אחד מבני האבות הנ"ל, שיוכל גם הוא להיות בטל לה' כמרכבה, ו"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב".

2. שורש נשמת האבות ואופן עבודתם את ה', הם המידות כנ"ל, אף אלו באים בירושה לכל בני ישראל.

אברהם, מידת החסד - "אברהם אוהבי"; יצחק, מידת הגבורה - "פחד יצחק"; יעקב, מידת התפארת (רחמים) -"א-לקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי", התכללות חסד וגבורה כאחד. אופן עבודת ה' במידות אלו - אהבה יראה ורחמים - אפשרי בכל אחד ואחת מישראל, בירושתם מהאבות.

3. האבות התחילו להמשיך השכינה מלמעלה למטה לאחר שנסתלקה השכינה מהארץ לרקיע. ובזה פתחו ב"אלפים תורה". (עפ"י מאמר רבותינו זכרונם לברכה בדבר ששת אלפי שנות קיום העולם; אלפיים תוהו, אלפיים תורה ואלפיים ימות המשיח). סילוק השכינה נגרם עקב חטא עץ הדעת והחטאים שאחריו, עד שהיה העולם משמש באפילה. אך משבא אברהם התחיל להמשיך (למשוך) את השכינה לעולם ולהאיר, וכן יצחק ויעקב וכו', שהמשיכו להחזיר את השכינה לעולם.

כח זה - להמשיך את השכינה למטה, הורישו האבות לבאים אחריהם, כי מעשי אבות סימן לבנים, שמכחם התאפשר למשה רבינו, לגלות אלקות בתחתונים על ידי מתן תורה.

4. ירושת ארץ ישראל, הורישו לנו האבות לאחר שקבלוה מאת ה' לנחלת עולם.

באברהם נאמר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". "כי את כל הארץ וגו' לך אתננה ולזרעך עד עולם". וכן בברית בין הבתרים נאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" וגו'.

ביצחק נאמר: "לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" וגו' "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל".

ביעקב נאמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך".

בתוקף היותם אבות לעם ישראל, הורישו את ארץ ישראל לכל אחד ואחת בישראל באופן נצחי, והיינו שכל יהודי בעולם ללא שום הבדל, בכל מקום ובכל זמן, יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל, בירושתו מהאבות - אברהם יצחק ויעקב, שקיבלוה מאת ה' כנחלת עולם לעם עולם.

הערות שוליים

  1. ליקוטי שיחות חלק י', פרשת לך לך
  2. שפת רוסיה הלבנה
  3. שיחת שבת פרשת בראשית, מברכים החודש מרחשון, (התוועדות א'), ה'תשי"ד)
  4. תניא
  5. כדברי הגמרא: "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה, לא הוה יהיב ליה מתנתא" – ובתרגום מארמית: "אם לא היה עושה לו נחת רוח, לא היה נותן לו מתנה")