רחמים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רחמים היא הפנימיות של ספירת התפארת. מבואר כי ענין הרחמים הוא המיצוע בין ספירת החסד וספירת הגבורה, שענינה הוא שאף על פי שלא שייכת השפעה מצד הדין, משפיה מצד מידת החסד. כן מבואר בעבודה ענין "ליעקב אשר פדה את אברהם", שעל ידי בחינת הרחמים מבטל השנאה ומעורר האהבה.

ענינו[עריכה]

ענין הרחמים הוא הפנימיות של ספירת התפארת. שענין החסד הוא ההשפעה בלי גבול, גם למי שאין ראוי לכך, וענין הגבורה הוא ההשפעה במידה ובצמצום, רק למי שראוי לכך, וענין הרחמים הוא שאף על פי שאינו ראוי לכך מצד מידת הדין, משפיעה מצד מידת החסד.

מבואר שענין הרחמים הוא בבחינת קו האמצעי שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. שמצד הרחמים יכול להשפיע לבחינות הנמוכות ביותר. שמצד ענין האהבה צריך להיות יחס מסויים בין המשפיע למושפע, אבל מצד הרחמים יכול להשפיע אף לפחותי הערך.

ענינו בעבודה[עריכה]

ענין הרחמים בעבודת ה' הוא לעורר רחמים רבים על נפשו שירדה לעולם הזה מלא הקליפות וסטרא אחרא שכנגד ה' ממש. שהנפש בהיותה חצובה מתחת כסא הכבוד, ובהיותה בגן עדן ונהנית מזיו השכינה, היתה במעמד גבוה ביותר, וירידתה לעולם הזה הוא השפלה וירידה לה. רגש הרחמים הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

הנקודה הפנימית שברחמנות[עריכה]

הרמב"ם[1] מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". הרבי מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר אברהם אבינו[2]"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש הבושה (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת הביטול חודרת בכל מציאותו, עד שגם הרחמים והחסד שלו אינם מצד הגאוה אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". [3]

משורש הדעת[עריכה]

על פי הסברו של אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, רחמנות היא משורש הדעת, ומסיבה זו קטנים אין להם דעת, אין להם רחמנות, וכן נשים שדעתן קלה - מרחמים פחות מאנשים, שמסיבה זו כתוב: כרחם אב על בנים, ולא "כרחם אם על בנים".

הרחמנות קשורה להתקשרות דעתו של המרחם, בדעתו של מי שמרחמים עליו, ולכן מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו.

מעניין כי באחד ממכתביו של הבעל שם טוב[4] לבנו רבי צבי, הוא חותם את עצמו: "דברי אביך המרחם את הבריות, ישראל בע"ש ממעזבוז.".

הערות שוליים

  1. הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.
  2. בראשית יח, כז.
  3. לקוטי שיחות כרך ל, וירא שיחה א.
  4. הגניזה החרסונית, מכתב קכט.