גאווה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף גאוה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Merge-arrows-3.png מתקיים דיון בו מוצע לאחד את הערך ישות עם ערך זה.
אם אין התנגדויות, ניתן לאחד את הערכים תוך שבוע מיום הצבת התבנית.

מידת הגאווה הינה תכונת נפשית שלילית הגורמת לאדם לייחס לעצמו חשיבות בגלל מעלותיו וכשרונותיו האישיים, או בעקבות הצלחות שונות שהשיג. לגאווה ישנם כינויים נוספים כגון יהירות והתנשאות, ואצל חסידים הרחיקו מידה שלילית זו עד קצת הגבול.

חומרת הגאווה[עריכה]

חסידות מתייחסת למידת הגאווה בשלילה מוחלטת, ורואה בה שורש לכל המידות הרעות של האדם, ולכל התאוות והרצונות השליליים שלו. אצל חסידים הדגישו רבות את ענין הביטול, המסמל את ההיפך המוחלט מגאווה והתנשאות.

למרות שבתורה אין איסור מפורש על מידת הגאוה, נאמר בגמרא על אדם שמתגאה "אין אני והוא יכולין לדור בעולם"[1], והחסידות רואה בגאווה חומרה כל כך גדולה, כנראה מכך שבזוהר הקדוש השווה האדם המתגאה לאדם העובד עבודה זרה, מפני שעצם העובדה שהוא מתגאה מורה שהוא מייחס את כוחותיו והצלחותיו לעצמו, ושוכח שהכל ניתן לו מהקב"ה, ובכך הוא כופר כביכול בשליטה האלוקית המוחלטת[2]. דבר זה מסביר את העובדה שהתורה לא מנתה את הגאווה כחלק מהאיסורים, מכיון הגאווה אינה אלא הסתעפות של איסור עבודה זרה.

על פי דבריו של אדמו"ר הצמח צדק, שימוש במידת הגאווה עלול להביא את האדם לידי דלות ועוני[3].

שורש מידת הגאווה[עריכה]

בפרק א' בספר התניא אדמו"ר הזקן מונה מידות רעות שונות בנפש האדם, ואת המקור שלהם בנפש. את מידה הגאווה הוא מונה כאחד מהמידות הרעות הנמשכות מיסוד האש שבנפש, וזאת מפני שתכונת האדם שמתגאה הוא להגביה את עצמו, כמו האש שכל הזמן מגביה את עצמה כלפי מעלה, ואילו את מידת ההתפארות, הוא מונה כאחת מהמידות הרעות שנמשכות מיסוד הרוח.

מפרשי ספר התניא מבארים, שההבדל בין מידת ההתפארות למידת הגאווה היא שמידת הגאווה הינה על תכונות אמיתיות שיש לאדם, ואילו מידת ההתפארות היא כאשר האדם מרגיש עליונות ללא שיהיה לו באמת מעלות וכשרונות, ולכן שורשה של מידת ההתפארות היא מיסוד הרוח, המסמלת את השורש לכל המידות הריקניות וחסרות התוכן.

באופן כללי יותר, שורשה של מידת הגאווה מגיע מעמלק, שענינו הוא חוצפה וגאוה, והדרך להילחם בו היא דוקא על ידי ההתקשרות לנשיא הדור[4].

גאווה כנגד היצר[עריכה]

תורת החסידות הרואה בכל דבר בעולם תערובות של טוב ורע, רואה גם כיצד ניתן לרתום "גאווה" למלחמה כנגד היצר[5], ומלמדת את האדם להשתמש במידה זו בצורה נכונה על ידי שהוא מפנה אותה לגאווה חיובית על ההישגים הרוחניים שלו ככח עזר נגד מעידות.

כך לדוגמה, מקובל אצל חסידים לספר על ר' מרדכי מליעפלי שהשתמש במידת הגאווה בכדי להציל את עצמו מהניסיונות שהיצר הרע העמיד לפניו, כשאמר לעצמו: "אני מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן, אדם עשיר ומכובד, לא מתאים לי שאעבור עבירה"[6].

הכרה במעלות עצמו[עריכה]

בשונה מהגאווה שהינה שלילית, תורת החסידות מעודדת את האדם להכיר במעלות, עצמו, ולא רואה בכך דבר שלילי, אדמו"ר הריי"צ ניסח זאת במילים: "כשם שצריכים לידע חסרונות עצמו, כך צריכים לידע מעלות עצמו"[7].

ההסבר לכך הוא, שכאדם האדם מכיר בכך שכל המעלות וההצלחות שלו ניתנו לו בסיוע מלמעלה, הוא לא מתגאה ולא מרגיש עצמו את עצמו נעלה יותר מאנשים אחרים, מכיון שהוא יודע שמעלות אלו אינם שייכות אליו, ובאם מעלות אלו היו ניתנות ליהודי אחר - היהודי השני היה מנצל מעלות אלו בצורה טובה יותר[8].

בליובאוויטש[עריכה]

אדמו"ר האמצעי רצה שאברכים יחזרו דברי חסידות בציבור. ונהיה סדר אצל החסידים, שכשאשר היו חוזרים מליובאוויטש היו חוזרים את דברי החסידות שהיו שומעים במקומות שבהם היו מגיעים. פעם אחד נסע מליובאוויטש חסיד אחד, ובשנה הבאה כאשר בא לאדמו"ר האמצעי התאונן שכשהוא חוזר חסידות ברבים הרי זה גורם לו להכרת מעלת עצמו, ועד שזה מביא אותו ל'ישות'. ענה לו אדמו"ר האמצעי: "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר'ן!"[9]. הרבי מבאר שדיוק הענין שהמשיל הכרת מעלת עצמו לבצל, שהרי בצל הוא דבר חריף, וכשאוכלים מעט ממנו הוא נותן טעם לשבח, אך כשאוכלים יותר מדי הרי זה גורם לבכי. וכן הוא בענין הכרת מעלת עצמו. ובכל זאת אמר לו אדמו"ר האמצעי שאף אם חזרת החסידות גורמת לו להיעשות ל'בצל' מכל מקום יש להמשיך בהשפעה על הזולת.

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. מסכת סוטה דף ה.
  2. שיחת שבת פרשת עקב תשי"ג.
  3. כך מסר אדמו"ר הריי"צ בשמו בשיחת חג אחרון של פסח תרצ"ה סי"ד.
  4. להרחבה נוספת, ראו מאמר ד"ה ראשית גויים עמלק תשט"ו.
  5. שיחת יום ב' דחג השבועות תשי"א.
  6. בית רבי חלק א' פכ"ו (עד, א).
  7. ספר השיחות תרפ"ז עמוד 114.
  8. להרחבה, ראו לקוטי שיחות חלק לח, עמוד 41 ואילך.
  9. ראה גם לקו"ש חי"א ס"ע 823 ואילך. חכ"ד עי 441 .ועוד