מסכת סוטה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מסכת סוטה היא מסכת מסדר נשים, וכוללת בתוכה תשעה פרקים, וארבעים ושמונה דפים.

בימי ספירת העומר המנהג הוא ללמוד את מסכת סוטה - דף ליום.

נושא המסכת[עריכה]

המסכת עוסקת בדיני סוטה.

אשה שבעלה מקנא לה, ואוסר עליה להימצא ביחידות עם אדם אחר, והיא עוברת על הזהרתו ונתפסת ביחידות עם אותו אדם, חל עליה דין 'סוטה'.

על הסוטה להתייצב בפני הכהן ולהביא קרבן מנחה מקמח שעורים. לאחר הקרבת המנחה נוטל הכוהן מים מהכיור, ומערב בהם עפר מחצר בית המקדש. הכוהן מזהיר את האישה ומאפשר לה להודות אם נטמאה בהתייחדותה עם הגבר הזר. אם אינה מודה, הוא כותב את דברי פרשת סוטה מהתורה על קלף, ומוחה את הדיו שנכתב על הקלף אל תוך המים. הכוהן נותן לחשודה לשתות מן המים שבודקים את כשרותה: אם חטאה - תבקע ביטנה, ואם כשרה הייתה - יבואו המים האלו בבטנה לברכה, ויסייעו לה בעת לידותיה הבאות ללידה קלה ומוצלחת.

ענווה ויראת חטא[עריכה]

בסיום מסכת סוטה[1] שנינו: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא[2], אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

מקשה הרבי: רב יוסף ורב נחמן הם אמוראים, ואיך יכולים לחלוק על התנא ולומר לו: "לא תיתני ענוה", "לא תיתני יראת חטא"? עוד מקשה הרבי, שהמאמר "לא תיתני ענווה דאיכא אנא", ובלשון רש"י "שאני ענוותן" - הוא לכאורה היפך הענוה?

לא תתני ענווה[עריכה]

מסביר הרבי, כי בענין הענווה מבואר, שהעניו יודע מעלת עצמו, ויודע שהמעלות הללו הם חשובים ביותר, אבל להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו, שמכיר את האמת דכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו כו', ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו שאילו היו אלו הכוחות אצל אחר אפשר היה מגלה את הכוחות יותר.[3].

זה הוא גם הביאור כאן, רב יוסף בודאי ידע גודל מעלתו בלימוד התורה - כאמרו "אי לאו האי יומא דקא גרים (שלמדתי תורה ונתרוממתי) כמה יוסף איכא בשוקא"[4] - עד שנקרא בשם "סיני"[5], ע"ש ש"משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני"[6], ולמרות זאת לא החזיק טובה לעצמו, בידעו שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה, ובלשונו: "אי לאו האי יומא דקא גרים". ולכן היה יכול לומר "אני ענוותן" - כיון שמדת הענווה אינה בסתירה כלל לידיעת מעלת עצמו, כולל גם מעלת הענווה עצמה.

לכן גם אמר רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה, מצד ענוותנותו של רב יוסף שהכיר שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה - ייחס אותן לא לעצמו, אלא לרבי. ובאמרו לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא", לא התכוין לחלוק על דברי התנא שאמר משמת רבי בטלה ענוה, כי הרי ללא רבי אין עוד מעלת הענוה, כי אם התכווין לומר שהעובדה שהוא ענוותן מוכיחה שרבי לא מת.

ענווה אמיתית - ידיעת מעלת עצמו, מחד גיסא, ותכלית הביטול בידעו שמעלותיו אינם מצד עצמו, לאידך גיסא - אפשרית רק על ידי רבי.

לא תיתני יראת חטא[עריכה]

מסביר הרבי, בהקדם החילוק שבין רב יוסף, ענוה, לרב נחמן- יראת חטא, שרב יוסף, להיותו סגי נהור[7], שיצר הרע פסק ממנו, לא היה שייך לחטא[8], ובמילא, אינו זקוק ליראת חטא, ולכן, מודגשת אצלו מעלת הענוה; מה שאין כן רב נחמן, מצינו בגמרא[9] ש"אימיה דר"נ אמרי לה כלדאי[10] בריך גנבא הוה, לא שבקתיה גלויי רישיה, אמרה ליה כסי רישיך כי היכא דתיהוו עלך אימתא דשמיא", ולכן מודגשת אצלו המעלה דיראת חטא.[11].

הכח לזה "דתיהוו עלך אימתא דשמיא", הוא מרבי: אודות מעלתו של רבי מצינו ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו"[12], היינו, שאצלו לא היה חילוק בין ענינים נעלים ששייכים לשמים לענינים תחתונים ששייכים לארץ אלא, גם הענינים הגשמיים (מפלגך לתתאי) היו לשמים, ועד כדי כך, שאף על פי ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים"[13], מכל מקום "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר לא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה"[14]. ובכחו של רבי, שכל מציאותו וכל עניניו (גם התחתונים) היו לשמים, נעשה גם אצל רב נחמן הענין דיראת חטא.

ולכן אמר "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" - שבזה לא התכוין לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטלה יראת חטא") שללא רבי אין עוד מעלת יראת חטא, כי אם, שהעובדה שיש לו יראת חטא (בכחו של רבי) מוכיחה ש"רבי לא מת".

קישורים חיצוניים[עריכה]

ביאורי הרבי[עריכה]

לימוד מסכת סוטה בימי הספירה. תורת מנחם חלק כ"ו עמ' 33 (עמ' 33)

ביאורי אדמו"ר הצמח צדק[עריכה]

הערות שוליים

  1. סוטה כו, א.
  2. שאני ענוותן - פרש"י.
  3. סד"ה וירא העם - קונטרס חג השבועות שנה זו (ספר המאמרים תש"י ע' 236).
  4. פסחים סח, ב ובפרש"י.
  5. מסכת ברכות והוריות בסופן.
  6. פרש"י הוריות שם.
  7. קידושין לא, א. וש"נ.
  8. ראה ר"ן ורמב"ן קידושין שם. לקוטי שיחות חלק ה' ע' 138.
  9. שבת קנו, ב ובפרש"י.
  10. חוזים בכוכבים.
  11. הרבי מעיר עוד: ויש לומר, שגם לאחרי שכיסה ראשו שתהיה לו יראת חטא נשאר אצלו הענין ד"גנבא" - בקדושה. וכאמור בהתחלת הסוגיא "האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא.. אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא", היינו, שמנצל התכונה ד"אשיד דמא" לקדושה
  12. שם קיח, ב.
  13. מסכת עבודה זרה יא, א.
  14. כתובות קד, א.