רבי יהודה הנשיא

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציונו של התנא רבי יהודה הנשיא

רבי יהודה הנשיא (נפטר ט"ו בכסלו ג' תתקפ"ח) היה מהתנאים האחרונים, נצר למשפחת הנשיאים שהיו מצאצאיו של דוד המלך דרך בנות, ונחשב לפי דברי הגמרא[1] כמלך המשיח שבדורו. הוא סידר את כל המשניות המובחרות של כל התנאים שהיו לפניו, והכריע את ההלכה הפסוקה.

רבי יהודה הנשיא נולד לאביו רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל.

חיבור המשנה על ידו[עריכה]

ציונו של בר קפרא, תלמיד מובהק ומקורבו של רבינו הקדוש

רבינו הקדוש הוא אשר סיכם ואסף את שיטות התנאים שלפניו, וסיכמם לחיבור המשניות.

יש מחלוקת אם הוא גם כתב את המשנה, או רק סידר אותה בעל פה.

שיטת הרמב"ם היא [2] אשר "רבינו הקדוש חיבר מהכל ספר המשנה כו' ונגלה בכל ישראל וכתבוה כולו". וכן סוברים ראשונים נוספים [3].

אך בדעת רש"י [4] יש הטוענים שהוא סובר שרבי רק סידר את המשנה, ולא כתבה.

מהרבי ישנם 2 התייחסויות לכך:

באגרות קודש כותב הרבי: "במענה למכתבו בו שואל דעתי בנוגע זמן כתיבת המשנה, והנה גם הוא מזכיר במכתבו על דבר השיטות בזה, דדעת רש"י (עירובין סב, ב) וכמה מרבותינו ז"ל שאפילו בימי האמורא אביי "לא הי' דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת, חוץ ממגילת תענית, ושיטת הרמב"ם (בהקדמתו לספר היד החזקה) אשר "רבינו הקדוש חיבר מהכל ספר המשנה כו' ונגלה בכל ישראל וכתבוה כולו". ומובן שאין להכניס ראש בין הרים הגדולים, אף שלכאורה היה מקום לומר שהרמב"ם שראה כתבי הגאונים דעתו נמצאת באגרת דרבנו שרירא גאון, ואולי לא ראה רש"י אגרת זו (שהרי נמצא בריחוק מקום מבבל וכו' מה שאין כן הרמב"ם) ולכן כתב כנ"ל, מה שאין כן אילו היתה האגרת באה לידו[5].".

אך בלקוטי שיחות כתב: "והנה יש אומרים שלרש"י רבינו רק סידר המשניות, אבל לא כתבם . . ועפ"ז: מחולק רש"י על כל הנ"ל, לא אשתמיט רש"י בשום מקום לבאר (לרמז, על כל פנים) מי כתבה . . ועד כהנה שצריך עיון". ועל כן מבאר הרבי מלך המשיח, ובלשונו הק' "בדוחק על כל פנים - להסיר תמיהות הנ"ל[6]", שגם לדעת רש"י, רבי כתב את המשנה, ולא רק סידרה.

לא נהנה מהעולם[עריכה]

כאשר נפטר, הוא הרים את עשר אצבעותיו לשמים ואמר: גלוי וידוע לפניך, שלא נהניתי מהעולם אפילו באצבע קטנה.

מסביר אדמו"ר הזקן, כי הסיבה לכך שהגוף זקוק לחיבוט הקבר, הוא כדי לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין, ורק מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו כרבינו הקדוש, לא זקוק לחיבוט הקבר[7]

מופרש מהעולם[עריכה]

אודות מעלתו של רבי מצינו ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו"[8].

מסביר הרבי, היינו, שאצלו לא היה חילוק בין ענינים נעלים ששייכים לשמים לענינים תחתונים ששייכים לארץ אלא, גם הענינים הגשמיים (מפלגך לתתאי) היו לשמים, ועד כדי כך, שאף על פי ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים"[9], בכל זאת, "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר לא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה"[10].

לאחר פטירתו[עריכה]

הגמרא מספרת שלאחר פטירתו היה מגיע כל ערב שבת לקדש קידוש לאשתו. הרבי מוכיח מכך שחייב להיות שבא בגוף גשמי כי רק כך יכל להוציא אחרים ידי חובתם. היה מי מהאחרונים שהסביר שדווקא רבי זכה לכך, מכיוון שתלמידיו לא הסכימו לקבל את פטירתו, ואמרו: "כל האומר רבי מת ידקר בחרב".

משיח[עריכה]

יש אומרים כי על פי ההלכה אין משיח צריך להיות מיוחס בן אחר בן לדוד המלך ונצר למשפחת המלוכה בדיני ירושה, אלא העיקר הוא שיהיה מזרע דוד. הראיה לזה היא, מרבי יהודה הנשיא שנאמר עליו[11] בחייו כי ראוי הוא למלוך על כס מלך המשיח ולגאול את עם ישראל, וכלשון הגמרא "אי מן חייא כגון רבי יהודה הנשיא". ופירש רש"י "אם משיח מאותן שחיים עכשיו, וודאי היינו רבינו הקדוש דסובל תחלואים, וחסיד גמור הוה כדאמרינן בבבא מציעא. ואם היה מאותן שמתו כבר היה דניאל איש חמודות שנדון ביסורים בגוב אריות וחסיד גמור היה. והאי כגון לאו דווקא." עכ"ל רש"י. כלומר: האי "כגון" אינו "דווקא" כגון - דוגמא, אלא וודאי היינו רבי הקדוש. והוא לא היה בן אחר בן.

והמעתיק את פירוש הרמב"ם למשנה כתב[12] בזה"ל: וזה החיבור הגדול הנקרא שישה סדרי משנה חיברו רבינו הקדוש אשר שמו המיוחד לו רבי יהודה הנשיא שהוא מבית דוד לא מזרע שלמה כדאיתא בכתובות[13] רבי אתיא משפטיה - בן דוד - בן אביטל - אשת דוד. ע"כ. ומכאן נראה לכאורה, שהמלך המשיח אינו צריך להיות מזרעו של שלמה המלך, שאם כן, איך היה יכול להיות רבי יהודה הנשיא משיח, הרי לא היה מזרע שלמה.

ואכן שאלה זו נידונת באחרונים[14], שדנים איך יוכל להיות רבי הקדוש מלך אם לא היה מזרע שלמה. על עצם הנשיאות לא קשה, שהרי כתב הירושלמי[15] ומובא בתוס'[16] דכל מה שרבינו הקדוש אתי מבית דוד הוא מצד האם, אבל מצד האב אתי מבנימין, אלא שראש גולה הם מזכרים, ונשיאים הם אף מנקבות. הקושיא היא רק על המלוכה, שהרי הבחירה וההבטחה ניתנה רק לשבט יהודה כדכתיב לא יסור שבט מיהודה וכו' עד כי יבא שלה, וכמבואר ברמב"ם[17] דמלך משאר שבטים לא תתקיים מלכותו, וכנאמר לירבעם על ידי אחיה השילוני אך לא כל הימים.

אמרותיו[עריכה]

י.png רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם י.png

הרבי מקשה מהי השאלה "איזו היא דרך ישרה" - הרי מובן בפשטות ש"דרך ישרה" היא הכתוב בתורה, במשנה - והשולחן ערוך, ומקרא מלא דבר הכתוב "כי ישרים דרכי ה'", "פקודי ה' ישרים גו'". ביותר תמוה: הלשון במשנה הוא "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", ולכאורה: היתכן שמוסרים אל האדם שהוא לבד יברר[18] ויחליט בשכלו מהי ה"דרך ישרה"?! הרי לזה ניתנה התורה!.

הרבי מוסיף ומקשה על המענה - "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", - "שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו": איך זה שייך שההחלטה "איזו היא דרך ישרה" תהיה תלויה מה שהאדם מרגיש שהיא "תפארת" ו"נוח" לו ולאחרים?! ובפרט שהלשון[19] במשנה הוא "כל שהיא תפארת לעושיה", היינו, כל דבר ש"נוח לו כו'" - זוהי "דרך ישרה"![20]

מסביר הרבי, הכונה ב"איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", היא ששלימות העבודה היא, שקיום המצוות שהם ה"דרך ישרה", "פקודי ה' ישרים גו'", יהיה באופן "שיבור לו האדם", שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה"דרך ישרה שיבור לו האדם" היא "כל שהיא תפארת לעושיה", שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שיראה איך שתורה ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם - "תפארת לעושיה". וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם "ותפארת לו מן האדם" - שהרגש והחיות שיש לו בתורה ומצוות הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות.

הסיבה שמשנה זו היא בפרק שני של המסכת[עריכה]

מוסיף הרבי, שזהו גם מהרמזים וטעמים שמשנה זו היא התחלת פרק שני דפרקי אבות: ההתחלה דפרק ראשון היא "משה קבל תורה מסיני ומסרה כו'" - ההדגשה שקיום ההוראות צריך להיות מצד זה שמשה קבלם מסיני, מהקב"ה, - בדוגמת "ויען כל העם" בפעם הראשונה "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה", לקיים ולעשות ציוויי הקב"ה; ואחר כך באים לפרק שני, השלב השני בעבודת ה', ולכן ההתחלה בפרק זה היא - ההדגשה שצריך להיות(גם) "שיבור לו האדם", שהאדם בוחר בשכלו" - בדוגמת מענה בני ישראל בפעם השניה "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"[21].

הכנעת הגוף בדרכי נועם[עריכה]

ויש לבאר הלשון "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" בעומק יותר, שב"יבור לו האדם" גופא ישנם כמה ובכללות - שני דרכים, וה"דרך ישרה" היא "כל שהיא תפארת כו'". בכדי לנצח את הנפש הבהמית והיצר שיכול לרצות שיהודי יעבור על רצונו של הקב"ה, ולפעול שתורה ומצוות יהיו באופן "שיבור לו האדם" - ישנם בכללות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא, שהוא נכנס במלחמה עם היצר הרע והחושך שהוא רוצה להביא, על ידי תעניות וסיגופים, שמענה את הגוף והנפש הבהמית, עד שמחליש את הרצון והתאווה שלהם לתענוגי עולם הזה, ועד ששובר אותם. וזה מביא סוף סוף לשינוי וזיכוך בגוף ונפש הבהמית, שגם מצד הנפש הבהמית יהיה "שיבור לו האדם" - באופן אמיתי, שירצה לקיים תורה ומצוות. דרך זו, היא גם דרך על פי תורה, שתביא סוף סוף לזיכוך הגוף ונפש הבהמית, אבל אין זו "דרך ישרה" מצד "אשר עשה האלקים את האדם ישר" - כי דרך זו קשורה ובאה כתוצאה מן החורבן בית המקדש, ובלשון הרמב"ם - שימי התעניות[22] הם "מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כו'" על החטאים שגרמו לחורבן, ועל דרך זה בנוגע לתענית פרטי, הרי זה "בזמן שתבוא צרה" הבאה "בגלל מעשיהם הרעים כו'", שזה מביא לתשובה ולתיקון החטא, אבל לא בדרך ישרה ולכן התכלית לעתיד לבוא, כאשר הענינים יהיו בשלימות - "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה..

וכידוע שעל פי עבודה הרגילה ההנהגה "שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה כו'" היא כפסק דין הרמב"ם, "דרך רעה ואסור לילך בה" וה"הולך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד כו', לא דייך מה שאסרה תורה כו'". והדרך השניה, ה"דרך ישרה" היא - שיהודי מתעסק בהוספת אור וטוב וקדושה דתורה ומצוות, ואינו עוסק רק בשבירת הגוף ונפש הבהמית, אלא שמסביר להם את הטוב כו' שבתורה ומצוות לעצמם - "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" -, ועד שהם מצד עצמם ירגישו ויבינו, ומנצל אותם גופא להוספה בתורה ומצוות, אכילה ושתיה לשם שמים וכו'. ואזי בדרך ממילא "נדחה" החושך והרע דנפש הבהמית, ועד שנתברר.

זוהי ה"דרך ישרה" - כמודגש במיוחד על פי שיטת החסידות, ובפרט חסידות חב"ד - שבדורות אלו אין הדרך דלעשות ריבוי תעניות, אלא דוקא "עזוב תעזוב עמו", וחסידות חב"ד מסבירה היוקר וההכרח דתורה ומצוות באופן ד"יתפרנסון מיניה", עד שגם הנפש הבהמית יוכל להבין[23]..

ידועה אמרתו של רבי יהודה הנשיא על צום תשעה באב שנדחה בגלל שחל בשבת - הוא ונדחה - יידחה.

משפחתו[עריכה]

  • בנו רבי שמעון בר רבי על פי צוואתו של רבי המשיך דרכו כ"חכם".
  • בנו רבן גמליאל בר רבי על פי צוואתו של רבי המשיך דרכו כנשיא[24]. בגמרא מוסבר, כי למרות שלא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת שמים הוא היה ממלא מקום אבותיו.
  • בנו רבי חייא בר רבי[25]
  • רבי אושעיא בר רבי מוזכר בגמרא[26], אם כי יש אומרים שזו היא ט"ס והכוונה לרבי אושעיא בריבי[27].

תלמידיו[עריכה]

תלמידיו היו בין השאר:רבי אליעזר ברבי יוסי, רבי חייא, רבי ינאי, רבי אושעיא, רבי אפס, רבי יהושע בן לוי, רבי חנינא בר חמא, לוי, בר קפרא, רב

הערות שוליים

  1. סנהדרין צח, ב. ומכאן לכאורה הוכחה שהלכתית המשיח יכול להיות מצאצאי דוד דרך בנות, ועיין להלן
  2. בהקדמתו לספר היד החזקה.
  3. מבוא התלמוד לר"ש הנגיד בתחילתו. תוס' רי"ד גיטין ס,ב. מאירי בפתיחה למס' אבות. ועוד
  4. עירובין סב, ב.
  5. אגרות קודש כרך כה, ט' תל.
  6. לקוטי שיחות כרך יב, עמוד 89, הערה 35.
  7. אדמו"ר הזקן, ליקוטי אמרים.
  8. שם קיח, ב.
  9. מסכת עבודה זרה יא, א.
  10. כתובות קד, א.
  11. סנהדרין צח ב.
  12. בהקדמתו לפירוש הרמב"ם לסדר נשים/
  13. ס"ב:
  14. רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, דברי תורה חלק ד' אות ו'.
  15. בכתובות פי"ב ה"ג וכלאים פ"ט ה"ג.
  16. סנהדרין ה. ד"ה דהכא שבט והתם מחוקק
  17. הלכות מלכים פ"א ה"ט.
  18. "שיבור" מלשון "שיברור".
  19. המדוייק.
  20. הרבי מעיר, כי ניתן היה לתרץ לכאורה, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן מסכת אבות ד"האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים כו' מילי דאבות" שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, "שיבור לו האדם", ועל זה באה ה"עצה טובה" שהדרך הישרה שיבחר תהיה "כל שהיא תפארת לעושיה כו'", כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה - בהל' דעות ובשמונה פרקים להרמב"ם, ש"הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", "המעלות הממוצעות", שזהו "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל"דרך ישרה" בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו"יצר לב האדם רע מנעוריו", ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה"דרך ישרה"?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו' לא "יתעה" (ועד לפעמים - כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהיה לו מורה דרך המראה לו ה"דרך ישרה" היכן ללכת, ניתנה לו התורה איך אפשר לומר "שיבור לו האדם" - "האדם", לאו דוקא צדיק או על כל פנים אדם כשר, אלא "האדם" סתם, הכולל בפשטות כל אדם?.
  21. לערך מורחב בנושא, מתוך שיחה זו: נעשה ונשמע
  22. שכל ישראל מתענים בהם.
  23. התוועדויות תשמ"ח ח"ג.
  24. כתובות קג, ע"ב.
  25. יבמות מ"ו ע"ב.
  26. שם.
  27. גליון הש"ס שם, וכן הוא גירסת הרי"ף.