מסכת שביעית

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במסכת שביעית שבסדר זרעים, ישנם עשרה פרקים.

המסכת עוסקת בדיני השמיטה, בה כלולים שמיטת קרקע ושמיטת כספים.

אפקעתא דמלכא[עריכה]

מובא במשנה שבמסכת שביעית:

י.png המחזיר חוב בשביעית[1] יאמר לו משמט אני, אמר לו אף על פי כן, יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה י.png
.

הרבי מקשה, אם שמיטה היא אפקעתא דמלכא והחוב מתבטל, אינו מרווח כל כך לשון המשנה "המחזיר חוב" "משמט אני". הקושיא היא ביותר לפי מה שפיושו המפרשים את אמירת הלווה "אף על פי כן", שהוא רוצה "לפרוע" את החוב.

יתירה מזו מקשה הרבי: מכיון שהתורה אמרה ששביעית משמטת את החוב ומבטלת אותו, היה צריך להיות לכאורה איסור על הלוה לעשות פעולה הפכית - להחזיר את הממון בתור חוב - והמשנה אומרת אשר לא זו בלבד שמותר לו ללוה לעשות כן, אלא ש: א. "רוח חכמים נוחה ממנו[2]

חובת גברא[עריכה]

מכאן מוכיח הרבי, כי ששמיטת כספים אינה בגדר אפקעתא דמלכא שהחוב נפקע ונתבטל לגמרי בדרך ממילא - כי אם חובת גברא היא על המלוה להשמיט את החוב. ב. שגדר החיוב אינו להפקיע את החוב ולבטל אותו לגמרי, כי אם הוא עוזב (משמט) את החוב: אינו תובעו (לא יגוש).[3]

לפי זה מוסברים דברי הרמב"ם, "וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש", היינו שהחיוב והמצוה שעל המלוה שב"משמט אני", מוגדרים בזה שהוא מקיים מ"ש "לא יגוש", - שזה אינו לאו ואיסור בפני עצמו בשמיטת כספים, כ"א זהו גם קיום חיוב ההשמטה בתור מצוות עשה; כך היא גם לשון החינוך: ""לעזוב החובות" - היינו שלא לתובעם" וכמשמעות לשון הכתובים: "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו גו' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך", ומכיון שה"לא יגוש" מחייב ומכריח את המלוה שיעזוב את החוב ולא יתבענו, מובן שבדרך ממילא מתבטל השעבוד וחובת הגברא שעל הלוה לפרוע את החוב (כי הא בהא תליא) - כלשון הרמב"ם: "משמט אני וכבר נפטרת ממני", שהלוה נפטר משעבודו למלוה; אבל זהו רק ביטול השעבוד ביחס (של גדר הגברא) שבין המלוה והלוה, אבל השעבוד שעל נכסי הלוה נשאר", כי עצם החוב כשלעצמו לא נפקע

בזאת מובן מה שלדעת רוב הפוסקים[4]. אין גדר של מצוה על הלוה להחזיר את החוב למלוה (גם קודם שהמלוה אמר "משמיט אני"); ואף על פי כן הוא נקרא "מחזיר חובו" - כי אף על פי שהלוה פטור מלהחזיר את ההלואה, מכל מקום החוב עדיין נשאר, ולא נפקע, ובסגנון אחר: כשלוה, חלה מעין בעלות של המלוה על חלק מנכסי הלוה בסכום ההלואה.

קשה לפרש שזהו ענין של פריעת בעל חוב מצוה[5], כיש המפרשים כן במשנתנו, והראיה שכנ"ל זהו רק דעת יחיד שסובר שישנו חיוב על הלוה להחזיר את החוב למלוה (אם לא אמר משמט אני); ועוד, אם זהו מצוה של פריעת בע"ח - אפילו לפי הדעה שאינה אלא מדרבנן - הרי זהו חיוב ממש, ולא רק "רוח חכמים נוחה ממנו.

השייכות להמשך המשנה[עריכה]

על פי האמור מסביר הרבי גם כן את המשך המשנה[6]: "הלוה מן הגר שגתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו, כל המטלטלין נקגין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו".

השייכות של שתי הבבות האחרונות לבבא הראשונה היא שווה, מפני שגם שם חיוב התשלומין הוא רק חיוב חפצא על הנכסים ולא על האדם בעצמו, ולכן בהם ההירה היא רק גדר של רוח חכמים נוחה הימנו.

ביאורים נוספים[עריכה]

ביאורי נשיאי חב"ד[עריכה]

הערות שוליים

  1. אחרי זמן ההשמטה.
  2. כדאיתא במשנה שלאחרי זה.
  3. עפ"ז יובן מ"ש הרמב"ם "מצוות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר כו'" שבפשטות הרי זה מתאים כשההשמטה היא חיוב על המלוה, ולא כשזהו אפקעתא דמלכא.
  4. מלבד הדעה יחידאה של היראים
  5. כמובא בסוף [בבא בתרא].
  6. בסיום מסכת שביעית.