מסכת ברכות

מסכת ברכות עוסקת בין היתר בברכות על פירות וירקות ושאר מאכלים

מסכת ברכות היא המסכת הראשונה מהתלמוד בבלי, והיא כוללת 9 פרקים ו62.5 דפים. תוכן המסכת הוא הלכות קריאת שמע, הלכות תפילה, והלכות ברכות ההנאה והשבח. חידושיו של אדמו"ר הצמח צדק על מסכת זו, מתמקדים בהלכות המוזכרות בפרק הראשון, השלישי והשישי.

ביאורי הרבי

אין קורין אמהות אלא לארבעה

חז"ל אמרו כי "אין קורין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבע".

הרבי מקשה: בנוגע ל"אבות" - מובן ש"אין קורין אבות אלא לשלשה", אברהם יצחק ויעקב, מכיון שכל אחד ואחד מישראל הוא בן של שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב. אבל בנוגע ל"אמהות" - איך אפשר לומר שכל אחד ואחד מישראל הוא בן של ארבע אמהות, שרה רבקה רחל ולאה, לכאורה, אם הוא משבט יוסף אינו בן לאה (אלא בן רחל), ואם הוא משבט יהודה אינו בן רחל (אלא בן לאה)?

הרבי מסביר, כי כל י"ב השבטים מתחלקים לב' סוגים כלליים - בני רחל ובני לאה, שבהם כלולים גם בני זלפה ובלהה, ובלשון הכתוב: "כרחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל", ועל פי זה נמצא שלכל יהודי ישנם שלש אמהות כשם שיש לו שלשה אבות, והם שרה רבקה ורחל או שרה רבקה ולאה.

שאלה זו נשאלת גם בגמרא בברכות שם: "אמהות נמי, לא ידעינן אי מרחל קא אתינן, אי מלאה קא אתינן". ומסיק שם: "אלא עד הכא השיבי טפי לא חשיבי". אבל מפורש בתורת החסידות, שבכל אחד מישראל יש הבחינות של כל ג' האבות וכל האמהות, והיינו, שגם בבני לאה יש בחינת רחל, וגם בבני רחל יש בחינת לאה.

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה

בפרק חמישי מובא שאין לאדם ליפטר מחבירו אלא בדבר הלכה שאין בה משא ומתן תורני. הסיבה לכך היא מכיון שעל ידי משא ומתן בעסק התורה ישנה רתיחות הדמים, וכמאמר הגמרא "אורייתא הוא דקא מרתחא ליה". על אף שהחמימות באה כתוצאה מעסק התורה, אך מכיון שמדובר כתוצאה מהמשא ומתן של האדם וסברותיו העצמיות, יכול הדו-שיח להגיע לאמירות אישיות שאינן קשורות לנושא הנידון וליריבות אישית, מכיון שהתורה נתלבשה בשכל ונפש הבהמית, לכן כגודל הסברא הבאה מהנפש הבהמית כך גודל הישות, ולמרות שמדובר בשכל אלוקי, יכול הדבר למצב של פיטור ופירוד הכי גדול להפרד מדרך המלך מלכו של עולם, וכמובן שאם יפטר מחבירו במצב כזה יכול הדבר להגיע לידי פירוד, שהרי גאווה היא המקור לכל המידות רעות שבעולם.

כך גם כאשר מדובר "ליפטר אדם מחבירו" לגבי אדם העליון, כאשר אדם לומד, כידוע שצריך הוא להתחיל את לימודו מתוך תנועה של ביטול ולימוד לשמה, ואחר כך צריך הוא ליפטר ולללכת ללימוד של מתוך הבנה והשגה, אז לא יפטר לגמרי ללימוד סברותיו העצמיות, אלא יחתור לדעת את האמת ואת ההלכה הפסוקה, במצב כזה, כאשר יש לו חשש מכך שההלכה הפסוקה לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, יש לו הכנעה ורצון מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על האמת ולומר טעיתי.

ענין זה לא מובא בשולחן ערוך, וכהרבה דברים שמכיון שלא נשתרשו בכלל ישראל, אין הם מובאין להלכה בשולחן ערוך.

ביאורים בפרק העשירי

הרבי חוקר, בנוגע לאשתו של לוט שנתהפכה לנציב מלח, האם מדובר בנס תמידי, באופן שגופה של לוט נשאר בעצם במהותו הקודם אלא שנס הופך אותו כל רגע מחדש לנציב מלח, או שמא מדובר בנס חד פעמי שהפך את גופה לנציב מלח, ומעתה והלאה אין נצרכים עוד לנס כדי שיהיה נציב מלח, כי הוא התהפך ממהותו למהות חדשה של מלח.

ברור הדבר, כי הדבר תלוי מה מהם נס גדול יותר; האם נס תמידי, שהינו קטן יותר, כלומר - הפיכה תמידית של גופה לנציב מלח הינו נס גדול יותר בכמות, שהרי הינו נס תמידי, אם כי באיכותו הנס קטן יותר, שהרי הנס לא הפך את גופה למהות אחרת של מלח, אלא הגוף נותר במהותו, וישנו דבר זמני ההופך אותו למלח. מצד שני אם הנס היה נס חד פעמי שהפך את מהות גופה למלח מוחלט, נמצא כי באיכותו הנס גדול יותר, שהרי הבשר נתהפך למלח מוחלט, אם כי בכמות הנס קטן יותר, מכיון שהינו נס חד פעמי.

הרבי תולה זאת במחלוקת המדוברת במסכת שבת, בנידון שהאדם זקוק לשאת כדי יין לפנות מקום לאורחיו, אם עדיף שישא בבת אחת כמות גדולה, מה שיהפוך את המאמץ לגדול יותר באיכות, או שמא עדיף שיסחוב כמויות קטנות יותר בפעמים רבות, מה שיהפוך את המאמץ לקטן יותר באיכותו, אם כי לגדול יותר בכמותו. נמצא כי אותה מחלוקת, האם יש להחשיב איכות או כמות, תכריע את הדבר בעניננו.

הרבי מבאר כי הדבר הינו חילוק משמעותי הלכה למעשה; שהרי אם גופה נשאר בעצמותו ונס הופך אותו למציאות של מלח, נמצא כי הוא מטמא טומאת מת, אך אם גופה נתהפך לגמרי למציאות חדשה של מלח, וודאי שאינו מטמא מת.

ביאורים נוספים

• פתיחה. שם המסכתא. התוועדויות תשמ"ה חלק ב' עמ' 835, (151)

• שייכות תחילת המסכת שענינה קבלת עול מלכות שמים ועד מסירות נפש, לסופה שהוא ענינים המדברים ביציאת הנשמה מן הגוף. התוועדויות תנש"א חלק ג' עמ' 452 (436)

• ב א. מאימתי קוראין את שמע בערבית. שיחות קודש תשל"ח חלק א' עמ' מ"א (עמ' 295)

• ב א. יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.[1]

• ד א. אלא שגרם החטא. לקוטי שיחות חל"ד עמ' 118 (עמ' 130)

• ו ב. זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. לקוטי שיחות ח"ו שמות עמ' 107 (עמ' 118)

• יג ב. אינו חוזר וגומרה. מחלוקת הראשונים אם רק פסוק ראשון דאורייתא או יותר מזה. לקוטי שיחות חל"ג עמ' 153 (עמ' 156)

• יט ב. כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור. לקוטי שיחות חכ"ט עמ' 105 (עמ' 120)

• כב א. מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע. שערי המועדים שבועות עמ' קסט (עמ' 158)

• כד ב. העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה. לקוטי שיחות חלק י"ח עמ' 399 (עמ' 408)

• כו א. תפילת השחר עד חצות. לקוטי שיחות חל"ה עמ' 125 (עמ' 139)

• כו ב. תפילות כנגד תמידין תקנום. [2]

• כו ב. תפילות כנגד תמידין תקנום. לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 23 (עמ' 38)

• כז א. הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. שיחות קודש תש"מ חלק א' עמ' יז (עמ' 60)

• כח א. כל תלמיד שאיו תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. לקוטי שיחות עמ' 96 (עמ' 112)

• ל ב. מתוך כובד ראש. מנא הני מילי. ביאור המחלוקת. לקוטי שיחות חל"ד עמ' 67 (עמ' 79)

• לה א. אסור לו לאדם שיהנה כו'. לקוטי שיחות עמ' 107 (עמ' 119)

• נא א. מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנוסח ברכת בורא מאורי האש. שיחות קודש תשל"א ח"ב.

• נג ב. חטוף ובריך. לקוטי שיחות חלק י"ח עמ' 69 (עמ' 73)

• נח א. נתקללה בבל נתקללה שכניה. לקוטי שיחות חל"ג עמ' 11 (עמ' 23)

• ס א. שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 33 (עמ' 49)

תלמוד ירושלמי

ירושלמי ריש פ"ה. הלומד מהספר לא במהרה הוא משכח. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 33 (עמ' 49)

ירושלמי פ"ט ה"ג. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 33 (עמ' 49)

סיום המסכת

• סד א. סיום על מסכתות בני"ך, ברכות נזיר יבמות כריתות. ספר השיחות תנש"א - ב, עמ' 835

• סד א. היוצא מבית הכנסת כו' תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'. תורת מנחם חלק כ"ג עמ' 248 (עמ' 218)

• סיום מסכת ברכות שייכות סיום מסכת זו שהיא תחילת תורה שבעל פה, לסיום התושב"ע, הן במשנה והן בגמרא. התוועדויות תשמ"ו חלק ד' עמוד 243

ביאורי נשיאי חב"ד

• אדמו"ר הצמח צדק, "מסכת ברכות", צמח צדק על הש"ס, ברוקלין, תשנ"ה, עמודים 1-38, באתר HebrewBooks
• הרב אברהם חיים זילבר, אליבא דרבי - מסכת ברכות, תשורה משמחת הנישואין ברגר-זילבר, חשון תשפ"ג