מסכת שבת

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד גמרא במסכת שבת שבתלמוד בבלי

במסכת שבת יש 24 פרקים ו156 דפים.

המסכת עוסקת בדיני שבת והן: הוצאה והכנסה, הדלקת נרות שבת, שהייה והטמנה, חיוב העושה מלאכה בשגגה, דיני ל"ט המלאכות.

מסכת זו הינה אחת ממסכתות הגמרא הנלמדות בישיבות חב"ד.

ביאורים במסכת[עריכה]

מכה בפטיש, הינה אחת מל"ט המלאכות, ומהותה - סיום המלאכה, כדוגמת המכה בפטיש בסיום המלאכה על הכלי ומחזקו, שבכך הוא משלים את המלאכה.

גם חלק קטן מהמלאכה, כגון המצייר חלק קטן מציור המשלים את יופיו של הכלי, גם הוא עובר על האיסור של מכה בפטיש.[1]

ההסבר לכך הוא מכיון שהגם שמצד הכלי נשלם רק חלק מסיום המלאכה, אך מצד מעשה המלאכה המעשה הוא בשלימותו, וההכאה היא כדוגמת צורת המלאכה של מכה בפטיש.

כאשר הקב"ה סיים את מלאכת ששת ימי בראשית, הוא נכנס ביום השבת "כחוט השערה". הרבי מסביר כי בכך לא היתה מלאכת "מכה בפטיש", מכיון שאז גם מצד המלאכה לא היה כח של סיום המלאכה.[2]

עירוי חמין לצוננין[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עירוי חמין לצוננין

עירוי חמין לצוננין היא שאלה הלכתית הנוגעת למעשה האם מותר לשפוך מים חמים על מים קרים, באופן שהמים הקרים נעשים רותחים על ידי הערבוב ונידונה בספרי הצמח צדק, בנוגע לעירוי מים חמים על שיירי מים קרים של תה.

מקור הספק הוא בדברי המשנה:

י.png הַמֵּחַם שֶׁפִּנָּהוּ, לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן י.png
– שבת פרק ג, ה

בגמרא (מב, א) מובא עוד: "ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר בד"א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר".

מדידה בשבת[עריכה]

הגמרא במסכת שבת[3]מספרת:

"עולא איקלע לבי ריש גלותא[4], חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא[5] וקא משח ליה, אמר ליה אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור אמר ליה מתעסק[6] בעלמא אנא".

על הגמרא זו אמר הרבי[7] כי יש לשאול "קלאץ קשיא", למרות שאין זו דרך הלימוד הנהוגה בישיבות, הרי "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[8], ואיך תתאים לרבה בר רב הונא הנהגה כזו של לשבת ביום השבת בגיגית מלאה מים, ולהסביר זאת כ"מתעסק בעלמא".

ואם תאמר שהוא עשה זאת לשם שמים, הרי יכול היה לענות זאת לעולא, שאמר לו בעצמו שמדידה של מצווה התירן חז"ל.

הרבי מסביר שענין זה של מדידה אינו דבר אסור מצד עצמו כעובדין דחול, אלא הוא גזירת חכמים. ולמרות שאדמו"ר הזקן פוסק שהוא מצד עובדין דחול, אין הכוונה שמצד עצמו הוא עובדין דחול, אלא שכן הוא גזירת חכמים, כדי שלא יבואו לזלזל בשבת בעתיד.[9]

הקורע בחמתו בשבת[עריכה]

מובא במשנה (שבת קלה ע"ב): הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין. ומקשה הגמרא "ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב", ומתרצת הגמרא "חמתו אחמתו נמי לא קשיא, הא ר' יהודה הא ר"ש הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הא ר"ש דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה", כלומר רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם מלאכה מל"ט מלאכות שעשה אדם, לא לצורך וייעוד המלאכה שהיה בבית המקדש, אלא לצורך מטרה צדדית (למשל במלאכה זו של רבי אבין הקובע כי גם פעולה כזו נקראת תיקון, אם לא מעשי אם כי רוחני יותר, במה שמרגיע את יצרו וכעסו.

שואלת הגמרא: האם יתכן שהמשנה עוסקת באדם העובר על איסור חמור זה, של קריעת בגד מתוך כעס? ןהלא על כך אמר רבי שמעון בן אלעזר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי "המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד"? והביא לכך ראיה רבי אבין מהפסוק לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע", מתרצת הגמרא כי אינו קורע את הבגד משום שהוא אכן כועס והוא מאבד את עשתונותיו, אלא כדי להראות לאנשי ביתו כי הוא כועס מאוד, כדי לחנך אותם בדרך הישרה ושלא יתנהגו בהפקרות.

השאלה היא, האם סברא זו כי קריעת בגד כדי להטיל אימה על אנשי ביתו, נחשבת מלאכה הינה אפילו לרבי שמעון הסובר ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה"? האם ניתן לומר שמכיון שהאדם אינו קורע מתוך איבוד עשתונותיו, אלא מתוך כוונה תחילה לקרוע את הבגד, כדי להטיל אימה על בני ביתו, על כן נקראת המלאכה מלאכה? אדמו"ר הצמח צדק, בספרו על הש"ס[1], מכריע כי לא. גם פעולה כזו אינה נקראת מלאכה לפי דעת רבי שמעון.

באורים בירושלמי[עריכה]

בפ"ח ה"א[10] מבואר על מטרוניתא אחת ששאלה את רבי יהודה מפני מה פניו צהובים ביותר, וענה לה: חכמת אדם תאיר פניו. הרבי[11] מקשה, לשם מה היו צריכים לספר על כך את עדות המטרוניתא, הרי תלמידיו בוודאי הבחינו בכך. הרבי מתרץ כי הגמרא מדגישה שחכמת האדם צריכה להאיר את פניו באופן כזה, שגם גוי יבחין בכך.[12]

ביאורי הרבי[עריכה]

חידושי נשיאי חב"ד[עריכה]

הערות שוליים

  1. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן
  2. לקוטי שיחות חלק ה' עמ' 32.
  3. קנז, ב.
  4. צ"ע האם רבה בר רב הונא היה שם מכיון שהוא היה בנו של רב הונא ריש גלותא, אם כי ככל הנראה הוא היה בנו של רב הונא השני, תלמיד רב, שלא היה ריש גלותא.
  5. בגיגית מלאה מים.
  6. שלא לצורך אלא לאיעסוקי בעלמא. רש"י.
  7. [התוועדויות]] תשמ"ב ח"ב.
  8. [מסכת [אבות]] פ"ב מי"ב.
  9. ראו גם חידושי הרבי בענין על פי הקבלה ברשימות.
  10. וראה נדרים מט, ב.
  11. התוועדויות תשמ"ב חלק ב' עמ' 1332.
  12. אם כי אין מדובר בגוי מגושם המונח כל כוללו בענינים גשמיים, כי אם גוי נמצא בדרגה נעלית יותר - מטרוניתא.