רוח (חלק הנפש)

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרוח הוא חלק מהנפש האלוקית, אשר נקרא בשם זה על היותו משמש ממוצע המחבר בין הנפש לנשמה. פעולת הרוח היא כמאמר שלמה המלך (קהלת יב, ז) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָה, היא מושכת את הנפש להתעלות ולהדבק בנשמה ובחלק האלוק ממעל שנמצא בגוף.

פעולת הרוח[עריכה]

הרוח מכוון כנגד עולם היצירה שהוא השני מלמטה בארבעת עולמות אבי"ע, ופעולתו להאיר באדם את ששת המידות שהם חג"ת נה"י. מידות אלו הם הארת הנשמה, הבאים באופן של רגשות, אשר פנימיותם היא השתוקקות הנפש לדביקות באלוקיה, הארה הבאה מכח הנשמה שקשורה בקשר עצמי להקב"ה, בהיותה חלק אלוק ממעל ממש. הרגשות המתגלים בנפש גורמים לנפש להבין כי חיותה ומציאותה נשפעת מלמעלה.

הרוח מתגלה באדם בשנות ילדותו, ונקרא מוחין דיניקה. זו הסיבה שהאדם מתחיל לדבר בשנות ילדותו, מכיון שמתוך שלשה חלקי מחשבה דבור ומעשה, מכוון הדיבור כנגד הרוח.

כשם שיש באדם באופן פרטי רוח המושכתו לידבק בנשמה, כך יש בכללות העולם אדם המושך את כללות העולם לידבק בהקב"ה, והוא מלך המשיח, כמו שנאמר "רוח אפינו משיח הוי"ה". המשיח מאיר בכל נשמה את ניצוץ משיח שבה שהם חלקי ההשתוקקות שבנפש, וגורם לה להתעלות במצבה הרוחני.

רוח אייתי רוח[עריכה]

ענינו של הרוח הוא גם היותו מושך את הרוח האחרת, כשרוחו של האדם נמשכת לידבק בהקב"ה אז כביכול הוא מושך את רוחו של הקב"ה אליו כמאמר הזוהר הקדוש - "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח". וממילא "אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון, אם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך, ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא".[1].

הערות שוליים