דבר מלכות תצווה (א')

המונח "דבר מלכות תצווה" מפנה לכאן. לערך העוסק בבשיחה המוגהת השנייה, ראו דבר מלכות תצווה (ב').

"	בנ"י נמצאים כבר בגלות יותר מאלף ותשע מאות שנה ומשיח צדקנו עדיין לא בא!... כבר סיימו כל עניני העבודה דזמן הגלות, וכבר נעשו כל הפעולות בכל האופנים האפשריים (כולל ובמיוחד ע"י השמחה בחודש אדר במשך ששים יום), ולא יודעים מה ניתן לעשות עוד, ואעפ"כ, עובר עוד שבוע, עוד יום ועוד רגע, ועדיין לא באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש! ולא עוד אלא שניתוסף מאורע הכי חמור שיכול להיות בזמן הגלות – שאשה בישראל ואם לילדים קטנים צריכה למסור נפשה על קידוש השם!	"
– סימן י"ב - מוגה

דבר מלכות תצווה (א') היא לקט שיחות שאמר הרבי בליל ויום ג', ליל ויום ערב שבת קודש ושבת קודש פרשת תצוה - ז', יו"ד וי"א אדר ראשון תשנ"ב.

השיחה הוגהה לאחר מכן על ידי הרבי בלשון הקודש.

שיחה זו היא חלק מהרצף של שיחות הרבי המוגהות שנאמרו במשך השנה האחרונה בה שמענו שיחות על ידי הרבי, המכונות דבר מלכות.

רקע

ערך מורחב – פעשא לאה לאפיין

הרבי יוצא להלווית מרת פעשא לאה לאפיין ברחוב קינגסטון

בצהרי ב' אדר א' תשנ"ב, נכנס אפרו אמריקאי לבית משפחת לאפיין בקראון הייטס ורצח את אם המשפחה, מרת פעשא לאה, צעירה, נשואה ואם לארבעה ילדים, שעמדה נגדו בגבורה. באתו זמן נכחה בבית גם ביתה הקטנה.

למחרת, ביום שישי בצהריים, הובאה למנוחות אחרי הלוויה המונית שבראשה צעד הרבי.

הרבי יצא להלווייתה של מרת לאפיין, והמשיך באופן חריג עד לבניין צא"ח (ההלוויה פנתה ימינה לעבר ביתה של המנוחה), שם נעצר והמתין עשר דקות עד שכל הקהל חלף, ולאחר מכן חזר לחדרו.

בט' אדר - יום סיום ה'שבעה' אחרי חזרתו מהאוהל אמר הרבי שיחה מיוחדת בעקבות אירוע הרצח המחריד. זה היה מעמד מרטיט שבו דיבר הרבי בכאב רב. בשיחה אמר הרבי שלא מתאים שמאורע כזה יתרחש בימי ההכנה לגאולה, וצריך לבוא על כך בטענה אל הקב"ה ולבקש שלא יקרו עוד כאלו דברים מצערים. שיחה זו היא חלק מהשיחה המוגהת.

סיכום

• אות א': פרשתנו היא הפרשה היחידה בתורה מאז לידת משה שלא מוזכר בה שמו של משה, ובטעם הדבר מצינו שני טעמים: א) כיון שזה בסמיכות לז' אדר – יום ההסתלקות של משה רבינו; ב) מכיון שמשה רבינו אמר (כשביקש מהקב"ה שיסלח על חטא העגל) "ואם אין מחני נא מספרך" וקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת, לכן נמחק שמו מהתורה (בפרשה אחת). וצריך להבין: בטעם הראשון: מכיון ש"כדאי הלידה שתכפר על המיתה", א"כ מדוע לא נזכרה הלידה של משה רבינו (שמכפרת על המיתה)? ועל הטעם השני: מדוע דווקא פרשת תצוה (ובפרט שהיא לפני פרשת כי תשא)? גם צריך להבין מהי השייכות של שני הטעמים זל"ז?
• אות ב': ויובן בהקדם עצם הענין, מדוע לידת משה רבינו פועלת על כל החודש: ידוע שכשהמן הפיל גורלות ועלה חודש אדר, שמח מכיון שחודש אדר אין בו זכות ולא עוד אלא שבו נפטר משה רבינו. והוא לא היה יודע, שבשבעה באדר נולד. ולכן בזכות ז' אדר כל החודש נהפך לששון ולשמחה (ומרבין בו בשמחה). וצריך להבין: הרי חודש זה כשלעצמו אין בו זכות וא"כ הלידה רק מכפרת על החסרון שעל ידי המיתה אבל עדיין הוא נשאר ללא מעלה מצ"ע? ובפרט בעיון בפרטי הגורל: כשהמן הגיע לכל החודשים הוא מצא בהם זכות, חוץ מחודש אדר שלא מצא בו זכות, ולכן הוא שמח כי גם החודש וגם המזל ללא זכות, ולא עוד אלא שמזלו דגים ולכן הוא יכול לבלוע אותם כמו הדגים, ובזה מודגש לכאורה שגם אחרי שהגזירה התבטלה עדיין חודש אדר הוא חודש ללא זכות, ובודואי שאין לו מעלה וזכות על שאר החדשים?
• אות ג': ויש לומר הביאור בזה: ע"פ הידוע שביום ההולדת מזלו של האדם גובר בו ולכן ביום ז' אדר גובר מזלו של משה רבינו, ומכיון שהוא כולל את כל הדור (ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא – הרי שהוא כולל את כל בנ"י בכל הדורות) לכן ביום זה גובר מזלם של כל בנ"י, ועד"ז הוא גם בנוגע לחודש שבו הוא נולד, שלידת משה בז' אדר - פועלת על כל החודש שיהיה "בריא מזלי'". ועפ"ז יש לומר, שענין זה גופא שנולד משה רבינו, הוא התשובה על כך שחודש אדר אין לו זכות, שלא צריך להגיע למזלות השונים מכיון שיש את המזל של בני ישראל עצמם שזה הרבה יותר גבוה מכל מזל אחר.
• אות ד': ויש לומר, שהתגברות מזלם של ישראל בחודש אדר מרומז גם בכך שהוא חודש מעובר: ענין העיבור הוא שעושים חודש נוסף כדי להשלים את החיסרון של הלבנה, ועד לשלימות יותר מאשר שנת החמה, כי דווקא חודש אדר שייך לשלימות זו, וכמה פרטים בזה: א) ישנם שני חדשים – חידוש הלבנה (שרומז על החידוש של ישראל) הוא באופן כפול, ב) בחודש אדר ישנם שישים יום שרומז על ביטול הענינים הבלתי רצויים ב-60, ג) ועוד ועיקר, שרומז על החיבור של השמש והירח שהם באותו גודל מעין מה שיהיה לעתיד לבוא. ומודגש יותר בכך שר"ח חל בימים ג' וד' שיום שלישי מעלתו היא שהוכפל בו כי טוב, ויום רביעי שבו נתלו המאורות הגדולים, ועוד ועיקר חיבור שניהם יחד גד שפירושו מזל, וכמו"כ ג' וד' יחד יוצא ז שרומז על ז' אדר התגברות מזלם של ישראל (לידת משה).

"	ההוראה מהאמור לעיל בנוגע לעבודה בפועל: בבואנו משבעה באדר שחל בפרשת תצוה, שבשניהם מודגשת התגברות מזלם של ישראל, החוזק והתוקף דעצם הנשמה ("ואתה") כפי שנמשך ומתגלה בעבודתם ופעולתם בעניני העולם (לא מסירות נפש ויציאה מהעולם ח"ו וח"ו, אלא נשמות בגופים לאורך ימים ושנים בריאות וטובות), יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ובתגבורת החיות, בכל מעשינו ועבודתינו בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תהי' שלימות ההתגלות דהעצם דישראל, ישראל וקוב"ה כולא חד, בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים. בסגנון אחר קצת: העבודה דחודש אדר ש"בריא ותקיף מזלי'" היא להביא בפועל ובגלוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שנקרא "אדיר" ("והי' אדירו ממנו"), שאז יתגלה בכל העולם כולו מזלם של ישראל, שנקראו "אדירים", ביחד עם שלימות הגילוי ד"אדיר במרום ה'" בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית'.	"
– סימן י"ג - מוגה

• אות ה': ויש לומר הביאור בזה בעומק יותר: התגברות מזלם של ישראל היא הגילוי של עצם הנשמה (החלק שלהנשמה שנשאר למעלה מהתלבשות בגוף), וזה משפיע על האדם כפי שהוא נמצא למטה. ולכן אמרו חז"ל "אין מזל לישראל" להיותם למעלה מזה, אך גם לבנ"י יש מזל ואדרבה מזלם גבוה יותר מאשר או"ה, מזלם הוא מבחי' "אַין מזל לישראל" שה'אַין' – הביטול דעצם הנשמה, הוא המזל שלהם. וענין זה מודגש גם בלידה, שאז הדבר היחיד שגלוי הוא רק עצם הנשמה (ולכן עדיין אין לילד שם) וזהו התוכן של לידת משה – בחי אין. ע"פ זה ניתן לקשר את הלידה של משה למסירות נפש שהיתה לבנ"י בכל השנה ההיא (שאחרי גזירת המן), שמצד העצם (ענין המסירות נפש) של משה הגיעה גם לבנ"י המסירות נפש במשך כל השנה שלא לכפור בהקב"ה, שזה מגיע מצד עצם הנשמה. ויש לומר שזה מרומז בכך שאדר בריא ותקיף מזליה: כיון שבאדר מתגלה בחי' 'אַין' עצם הנשמה, אזי גם מתגלה החוזק והתוקף דהנשמה – נקודת היהדות של כל יהודי, ולהוסיף, שזהו גם שמו של החודש – אדר, הוא רומז על תוקף וגבורה. ועפ"ז יש לבאר את הפירוש שאדר אין לו זכות, שאחרי שאנו יודעים שבחודש אדר ישנה ההתגלות דעצם הנשמה של בנ"י, במילא לא צריך להגיע למזלות השונים.
• אות ו': ויש להוסיף ולקשר את השייכות דלידת משה לז' אדר דווקא: ז' אדר מורה על שלימות בחודש אדר שעברו שבעה ימים מתחילת חודש אדר, שזה בעצם כל שבעת ימי ההיקף שמבטאים את גדרי העולם, ואדר רומז על הקב"ה (ובמילא ז' אדר רומז על החיבור של שניהם – שהקב"ה נמצא בגדרי העולם), ומרומז בחודש אדר עצמו שא' רומז על אלופו של עולם ו'דר' רומז על ההתלבשות בעולם, וענין זה מודגש בלידת משה שנתמלא הבית כולו אורה, ומודגש יותר בעבודה שלו בעולם – להוריד את השכינה כאן למטה בעשיית המשכן (ולהעיר שזה היה בחודש אדר). ויש לומר שתחילת חודש אדר מבטאת כיצד הקב"ה למעלה מהעולם (א') וסוף חודש אדר מבטא את ההמשכה לעולם (דר), אבל גם בסוף חודש אדר עדיין אין את ההמשכה בשלימות, וההמשכה היא דוקא ב (ראש) חודש ניסן וההמשך בי"ב הימים של חנוכת המזבח, שמבטאים את ההמשכה בגדרי העולם, היינו שגם בגדרי העולם מתגלה ענינו של ניסן – ניסי ניסים (נס גם מלשון הרמה).
• אות ז': ועד"ז הוא גם בנוגע להתגברות מזלם של ישראל בחודש אדר, שקשורה עם לידת משה בז' אדר: התגברות המזל היא לא רק ביחס לנשמה כפי שהיא למעלה אלא בעיקר כפי שהיא ירדה והתלבשה בגדרי התחתונים שזהו פי' המלה מזן מלשון נוזל, במילא התגברות המזל של ישראל זה כפי שבנ"י נמצאים למטה, וגם כפי שהם פועלים על הגדרים של העולם, כלומר, אע"פ שהמזל הוא עצם הנשמה צריך לכאורה להתבטא ביציאה מהעולם, הרי שהוא עצמו בא ומתגלה בגדרי העולם ועד שזה ניכר גם לאומות העולם, שכאשר יהודי עושה משפט עם גוי בחודש אדר אזי הוא זוכה, ומודגש גם בביטול גזירת המן (שאז בנ"י היו צריכים למסור את הנפש על כך שהם יהודים), אבל אעפ"כ אז השחרור היה באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" ואח"כ היה חורבן הבית וכו' ולכן עד היום צריכים לעמוד במסירות נפש נגד דברים שמפריעים, ולכן עיקר ושלימות הגילוי יהיה דווקא לעתיד לבוא בבית המקדש השלישי והנצחי שזה שייך לחודש ניסן.
• אות ח': ע"פ האמור לעיל יש לבאר את הקשר והשייכות של ז' אדר לפרשת תצוה: תחילת הפרשה היא "ואתה" שרומז על עצמותו של משה רבינו, וה'ו' רומז על ההמשכה של עצמותו אל בנ"י שהוא יוכל לחבר אותם ג"כ עם הקב"ה, ועי"ז "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" שרומז על המסירות נפש של בנ"י, כידוע שהזית מסר את הנפש ובנ"י נמשלו לזית שעוברים את הצער של הגלות, ועי"ז מתגלית עצם הנשמה של בנ"י ובאופן של שמן, שתמיד נשאר מובדל (ו"זך" ללא שמרים) למָאור שלמעלה מְאור וכל זה בשביל להעלות נר תמיד, שכמו שהשמן מאיר בכלל כך גם ביהמ"ק מאיר לכל העולם. וזוהי הנקודה שהגילוי יהיה דווקא בגדרי העולם (ענין ז' אדר), ועד"ז הוא גם בסיום הפרשה "ועשית מזבח מקטר קטורת וגו'" שענין הקטורת מבטא את ההתקשרות של עצם הנשמה עם הקב"ה.
• אות ט': עפ"ז יש לבאר את הקשר של שני הביאורים מדוע לא מוזכר שמו של משה ((א) בגלל ההסתלקות של משה רבינו, ו (ב)הבקשה של משה רבינו מחני נא,) זל"ז: הטעם שלא נזכר שמו של משה רבינו הוא שבזה מתבטא העצם של משה רבינו, ולכן לא מוזכר שמו כי העצם הוא למעלה משם, ובזה מרומזת לידתו כי בזמן הלידה אין עדיין שם, ובמילא אי ההזכרה מבטא את הלידה ולא רק את ההסתלקות, וזה שייך גם לבקשה מחני נא, כי הסיבה לכך שמשה רבינו מסר את נפשו היא כי זהו כל ענינו ומציאות – המציאות של עם ישראל.
• אות י': האמור לעיל אודות הענין של מסירות נפש, קשור גם למאורע שהיה לאחרונה - ענין של מסירות נפש ברבים ע"י אשה מישראל. ובהקדמה, שאין אתנו יודע עד מה, וכן אי אפשר לשאול ולהתלונן על הקב"ה ובפרט שמדובר על אשה צעירה וכו', ואעפ"כ יש להדגיש את הענין של המסירות נפש שבזה, ובעיקר לזעוק שוב ושוב עד מתי, שתבוא כבר הגאולה תיכף ומיד ואזי היא תיפגש שוב עם משפחתה תמיד ותגדל אותם לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך שמחה וטוב לבב.
• אות י"א: ולכל לראש גודל הענין של מסירות נפש: ידוע המבואר בחז"ל ע"ד גודל העילוי של מסירות נפש ובפרט ברבים ובפרט בשכונה של הרבי, ויש להוסיף בגודל העילוי שאפי' ה'בית יוסף' כתב את השלחן ערוך רק בתור נחמה על כך שהוא לא זכה למסור את הנפש, ובמילא מובן שמסירות נפש זו זכות גדולה יותר מאשר לכתוב את השו"ע (וזה שייך למסירות נפש של משה רבינו באמירתו מחני נא מספרך), ונוסף לכך הרי זה מודגש יותר מכיון שהיא מוסרת גם החינוך של הילדים שלה שהיא לא תחנך אותם ואח"כ הם יתגעגעו וכו' במילא ה"ז מסירות נפש שלמעלה ממסירות נפש.
• אות י"ב: אבל אחרי כל העילויים שיש במסירות נפש בכל זמני השמדות וכו' עד לדורנו זה - בנ"י זועקים עד מתי?! - היתכן שעדיין זקוקים למסירות נפש ובפרט כזו מסירות נפש? גם אם הקב"ה רוצה את הנח"ר ממסירות נפש זו הרי שכבר יצאנו בזה ידי חובה "די והותר", ובמילא עצם זה שאנו בגלות עוד רגע אחד - זה עצמו המסירות נפש, בנ"י נמצאים בגלות יותר מאלף תשע מאות שנה ומשיח עדיין לא בא אע"פ שכבר עשינו את כל מה שצריך ואעפ"כ עובר עוד שבוע עוד יום ועוד רגע ועדיין לא בא ועוד ועיקר שנתווסף מאורע הכי חמור של מסירות נפש, לא נותר לנו אלא להתנחם בכך שזה המאורע האחרון, ועוד ועיקר שבזכותה אנו נזכה תיכף ומיד לגאולה "בשכר נשים צדקניות" שהיו בדור, ואז יהיה אמיתית הענין דקידוש השם כידוע שעצם ענין הגלות הוא חילול ה'.
• אות י"ג: ההוראה מכל האמור לעיל: בבואנו מז' אדר שחל בשבוע דפ' תצוה שבהם מודגש התגברות המזל – עצם הנשמה של ישראל צריך הדבר להתבטא בתוספת עבודה בתוך גדרי העולם (ולא באופן של מסירות נפש) בשביל להביא את המשיח, ובסגנון אחר העבודה דחודש אדר היא להביא את המשיח.
• אות י"ד: ויומתק יותר שהפרשיות שקורים בתורה בחודשי אדר הם פרשיות שקשורות לגאולה: תרומה ותצוה - הציווי על בנית המשכן, כי תשא - ההרמה של בנ"י (ואמיתתו) בגאולה, ויקהל ופקודי - הבני' בפועל של המשכן ובפרט שהוא מלשון משכון שיוחזר בבית השלישי, ויקרא – תחילת הפרשה היא בקריאה של הקב"ה למשה רבינו שהולך על ניצוץ משה שבכל יהודי כפי שהקב"ה מתגלה אליו, ושלימות הענין תהיה בגאולה, צו - מלשון זירוז שתיכף ומיד מקריבים קרבנות, ושמיני הוא היום שבו שרתה שכינה, ויש לומר שבשנת העיבור קוראים את פרשת שמיני בחודש אדר להורות שההמשכה היא כבר בחודש אדר.
• אות ט"ו: ויה"ר שלא יצטרכו לחכות שני חדשים עד ניסן בשביל לזכות לגאולה אלא תיכף ומיד זוכים כבר לגאולה - עוד בי"א אדר, ולהוסיף שבשנת העיבור ישנם שני חדשים במילא גוברים יותר הגעגועים לחודש ניסן שבו יש את ענין הגאולה, ובכל זה מתווסף עילוי מיוחד בשנה זו שבי"א ניסן נגמרת שנת הצדי"ק שרומז על סיום העבודה, ובפרט שאנו בדור השביעי, וכן תהיה לנו שכבר בי"א אדר נזכה לענין של י"א ניסן - הגילוי האלקי בתוך גדרי העולם (כמרומז בהמשך הפרשה אודות השמן, שרומז על הגילוי של משיח בתוך העולם - כמ"ש מצאתי "דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", שזהו עיקר ושלימות הענין ד"כי תשא" - שמלך המשיח נמשח).

ראו גם

• פעשא לאה לאפיין
• דבר מלכות תצווה (ב')

קישורים חיצוניים

• השיחה: מוגה (לשון הקודש)  •  גרסת טקסט  •  בלתי מוגה - שיחה ויומן