גאולה: הבדלים בין גרסאות בדף
די העכסטע צייט (שיחה | תרומות) |
מ (החלפת טקסט – " קריאת שמע" ב־" קריאת שמע") |
||
| שורה 18: | שורה 18: | ||
גאולה זו צריכה להעירך בכל יום, שכן האדם יכול לפרוץ בכל יום גבולות חדשים. כפי שמביא [[אדמו"ר הזקן]] בספר התניא {{ציטוטון|בכל [[דור]] ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום מ[[מצרים]]}}{{הערה|[[אדמו"ר הזקן]] ב[[ספר התניא]] [[ליקוטי אמרים - פרק ל"ז|פרק ל"ז]]}} | גאולה זו צריכה להעירך בכל יום, שכן האדם יכול לפרוץ בכל יום גבולות חדשים. כפי שמביא [[אדמו"ר הזקן]] בספר התניא {{ציטוטון|בכל [[דור]] ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום מ[[מצרים]]}}{{הערה|[[אדמו"ר הזקן]] ב[[ספר התניא]] [[ליקוטי אמרים - פרק ל"ז|פרק ל"ז]]}} | ||
יציאה זו מתרחשת בפרט בזמן קבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]], בה מקבל עליו את יחודו של ה', באמרו {{ציטוטון|ה' אלהינו ה' אחד}}, ומסיבה זו תקנו חכמים את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע, למרות שמצוות זכירת יציאת מצרים הינה מצוה בפני עצמה. | יציאה זו מתרחשת בפרט בזמן קבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]], בה מקבל עליו את יחודו של ה', באמרו {{ציטוטון|ה' אלהינו ה' אחד}}, ומסיבה זו תקנו חכמים את פרשת יציאת מצרים בשעת [[קריאת שמע]], למרות שמצוות זכירת יציאת מצרים הינה מצוה בפני עצמה. | ||
==הגאולה האמיתית והשלימה== | ==הגאולה האמיתית והשלימה== | ||
גרסה מ־06:18, 14 ביולי 2016
גאולה היא שחרור והצלה של אדם או של קבוצה מצרה או משיעבוד וגלות.
הגאולה ביהדות
בתנ"ך ישנם ביטויים רבים למושג גאולה: שיחרור קרקעות משעבוד לאדם אחר[1], הצלה מצרה[2], פידיון תוצרת חקלאית מקדושת מעשרות[3], סיום אלמנוּת[4], הצלה ממוות[5], וכיוצא באלו.
גאולות בימי ישראל
גאולת מצרים
| ערך מורחב – גאולת מצרים |
גאולת מצרים (מוכר גם בשם יציאת מצרים) הינה תהליך שהתרחש בשנת 2668 לבריאת העולם, במהלכו יצאו בני ישראל מארץ מצרים לאחר שיעבוד של 210 שנים[6].
בליל ט"ו ניסן במהלך ליל הסדר ישנה מצווה לספר את סיפור הגאולה ועשרת המכות שקדמו לה, זאת בנוסף למצוות זכירת יציאת מצרים הנאמרת כל יום במהלך התפילה ואף מוזכרת בלילות.
גאולת מצרים זו לא היתה מושלמת מכיון שלאחריה היו גלויות נוספות, אך יחד עם זאת היא נחשבת לגאולה עיקרית, מכיון שהיא היתה הראשונה שפתחה את הצינור לכל הגאולות שבאו אחריה.
גאולה פרטית
על פי תורת החסידות, האדם נמצא בעולם הזה בגלות פרטית, נפשו האלוקית שרויה ב"מאסר" בידי הנפש הבהמית. מצרים מלשון מיצר והגבלה, על האדם לצאת ממצרים, מההגבלות הגשמיות האישיות שלו והתחבר לה' על ידי קיום התורה ומצוותיה.
גאולה זו צריכה להעירך בכל יום, שכן האדם יכול לפרוץ בכל יום גבולות חדשים. כפי שמביא אדמו"ר הזקן בספר התניא "בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"[7]
יציאה זו מתרחשת בפרט בזמן קבלת מלכות שמים בקריאת שמע, בה מקבל עליו את יחודו של ה', באמרו "ה' אלהינו ה' אחד", ומסיבה זו תקנו חכמים את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע, למרות שמצוות זכירת יציאת מצרים הינה מצוה בפני עצמה.
הגאולה האמיתית והשלימה
|
| ערך מורחב – הגאולה האמיתית והשלימה |
אף כי מושג "גאולה" מתייחס למספר סוגים של גאולה, מקום מיוחד והתייחסות מיוחדת יש לגאולת עם ישראל הן בתנ"ך, הן בתורה שבע"פ: תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי[8], הן במדרשים עתיקים, והן בשני חיבורי תורת הסוד המרכזיים: ספר הזהר, וספר עץ חיים המיוחס לתלמידו של האר"י הקדוש.
הציפייה לגאולת עם ישראל היא אחת החובות העיקריות ביהדות, ואף נקבעה בהלכה היהודית כמצוה שבעבודת הלב, כלומר בתפילה, שנתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה: תפילת שמונה עשרה. כמו כן הוזכרה כיסוד ה-12 ב-13 בעיקרי האמונה היהודית לרמב"ם. תפיסת הגאולה נשענת על האמונה במידותיו של ה', ביכולתו הבלתי מוגבלת, בצדקתו וברחמיו.
הרמב"ם[9] מוכיח מאת הגאולה מן הפסוקים בתנ"ך: "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה"[10] אף בלעם ניבא על מלך המשיח, שיופיע: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"[11], הוכחה נוספת היא מפרשת ערי מקלט[12] בה נכתב על היום שה' ירחיב את גבולות ארץ ישראל ועל כן יוסיפו שלושה ערי מקלט נוספים. כן ספרי הנביאים מלאים בנבואות ותיאורים על תקופת ימות המשיח.
לאחר גאולה זו לא יתרחשו יותר גלויות נוספות ועל כן גאולה זו נקראת 'האמיתית', שכן אמת הוא דבר נצחי שאין בו שינויים[13]. בגאולה זאת יגאלו כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל, בשונה מגאולת קודמות בהם נגאלו חלקים מהעם, לכן גאולה זו מכונת בשם 'השלימה', שכן זה יעשה בשלימות ומשיח יקבץ את כל נדחי ישראל.
הערות שוליים
- ↑ ויקרא, כה
- ↑ בראשית, מ"ח
- ↑ ויקרא, כ"ז
- ↑ רות, ג
- ↑ הושע, י"ג
- ↑ אף כי בתורה נכתב אשר בני ישראל עבדו 430 שנה, מתרץ ר' אלעזר בן עזריה, אשר מספר זה כולל את חמשת השנים הקודמות בהם נולדו מנשה ואפרים, ומכיון שבני ישראל עבדו ביום ובלילה - כל יום נחשב לשני ימים
- ↑ אדמו"ר הזקן בספר התניא פרק ל"ז
- ↑ שבת ל"א, א
- ↑ הלכות מלכים פרק י"א הלכה א'
- ↑ דברים, ל, ג
- ↑ בלק, כד, יז
- ↑ ספר דברים, פרשת שופטים
- ↑ הגמרא מכנה נהרות הפעילים לתקופות בלבד בשם "נהרות המכזבים" כלומר שכל דבר שאינו נצחי, הרי הוא כזב