יציאת מצרים
לאחר שבני ישראל היו בארץ מצרים במשך כ-210 שנים, הקב"ה שלח את משה רבינו להוציאם משם. התהליך שארך כשנה, כלל את עשרת המכות, נטילת ממונם של המצריים וקרבן פסח; ומכונה "יציאת מצרים".
השיעבוד[עריכה | עריכת קוד מקור]
בני ישראל, נדרשו לתקן את חטאי אדם הראשון, שפגם בניצוצות הקדושה והורידם למקום טומאה. לכן בני ישראל נשלחים למצרים וסובלים שם יסורים גדולים, במשך מאתים ועשר שנים, ובעיקר במשך כשמונים שנה שאז עיקר תוקף השעבוד.
השעבוד התחיל בפה רך, בתשלום ולחץ פסיכולוגי, אך לאחר תקופה הפך השעבוד להיות שעבוד אמיתי, פיזי ופסיכולוגי, במטרה להשפיל את עם ישראל רוחנית ופיזית, במטרה להשמיד את עם ישראל, בטענה כי "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו", ניתנו גם עבודות בלתי מתאימות לעובדים, עבודת גברים לנשים (כגון עבודות בניה) ועבודות נשים לגברים (ניקוי בתים). השעבוד כלל גם השמדות של ילדים שנקברו בעודם חיים בקירות מוות לאחר שבני ישראל לא השלימו את בנייתם, והיה גם ובעיקר רוחני, וגרם לבני ישראל להיות במדריגה רוחנית נחותה ביותר, עד שלפי דברי האר"י ז"ל הגיעו כמעט לחמישים שערי טומאה, לו היו נשארים שם ולו זמן מועט.
עשרת המכות[עריכה | עריכת קוד מקור]
| ערך מורחב – עשרת המכות |
- מכת דם: משה פוגש את פרעה מוקדם בבוקר על שפת הנילוס והוא אומר לאהרן להכות במקלו את המים. באותו רגע הפכו כל המים לדם וכל הדגים מתו. משה לא היכה בעצמו את הנילוס כיון שהוא עצמו ניצל בעת שאמו החביאה אותו בנילוס. מכת דם ארכה שבוע ימים.
- מכת צפרדע: צפרדעים הגיעו מהנילוס וכיסו את הארץ כשהם נכנסים לבתים ואפילו לתנורים. בשלב זה פרעה מבטיח לשחרר את בני ישראל באם הצפרדעים ייעלמו. משה מבקש מה' שיקח את הצפרדעים כפי בקשת פרעה ולהוכיח את כחו של הקב"ה. כל הצפרדעים מתו והריח ברחובות היה נורא, אך פרעה חזר בו מהבטחותיו ולא רצה לשחרר את העם.
- מכת כינים: ה' אמר למשה לצוות לאהרן לקחת אבק מהארץ ולזרוק מה שהפך מיד לכינים (גם כאן היה זה אהרן ולא משה כיון שהוא עצמו ניצל כאשר החביא את המצרי שהרג באדמה). מכת כינים פשטה בכל מקום ואפילו המכשפים המצריים התרשמו הפעם ואמרו כי "אצבע אלוקים היא". למרות זאת, פרעה לא שינה את דעתו וה' שולח את משה להזהיר את פרעה מפני המכה הבאה שתהיה חיות טורפות. נחשים, עקבים, אריות ושאר חיות יגיעו לכל בתי המצרים אך לא יתקרבו לארץ גושן שם גרים בני ישראל.
- מכת ערוב: פרעה קורא למשה ואהרן ואומר להם שבני ישראל יכולים לצאת להקריב קרבן לה'. המכה מסתיימת ופרעה מיד משנה את דעתו וחוזר בו מהבטחתו.
- מכת דבר: מחלה קשה הפוגעת בכל הבהמות במצרים, חוץ מהבהמות השייכות לבני ישראל.
- מכת שחין: מחלת עור קשה הפוגעת בכל המצריים, וכמובן מדלגת על בני ישראל הגרים בארץ גושן. מחלה זו מופיעה באופן נדיר המונע למעשה את ריפויה, באופן ששני סוגי התפרצויות של המחלה מגיעים בבת אחת, וגורמים שתרופה המועילה לסוג אחד של המחלה מגביר את הסוג השני, וההפך.
- מכת ברד: ה' מזהיר שכל אדם או בהמה שיימצאו בשדה ייפגעו מברד כבד מאוד. אלו שפחדו מה' נכנסו לבתים והכניסו את צאנם ובקרם. המכה מתחילה ומהשמים יורד ברד מעורב באש, דבר שלא היה מעולם במצרים. כל מי שנותר בשדה - מאדם ועד בהמה - נפגע. גם כל התבואה נפגעה. פרעה מודה בטעותו והוא מכיר בגדולת ה'. המכה נעצרת אך פרעה משנה את דעתו שוב.
- משה ואהרן הולכים שוב לפרעה בשליחותו של הקב"ה ושואלים אותו עד מתי ימשיך לסרב לתת לבני ישראל לצאת? הם ממשיכים באמרם שאם הוא לא יסכים תגיע מכת ארבה שתאכל את כל מה שעדיין נותר בשדות ועל העצים אחרי מכת ברד. לאחר מכן הם עוזבים את הארמון ועבדי פרעה מפצירים בו להתרכך ולתת לבני ישראל לעזוב. מבחינתם הם עברו מספיק ולא רוצים לסבול עוד. משה ואהרן נקראים בחזרה אל פרעה שמציע להם לצאת ממצרים לעבוד את ה' לשלושה ימים אך להותיר את הילדים במצרים. משהו ואהרן מסרבים להצעה ועוזבים שוב.
- מכת ארבה כמות עצומה של 'ארבה' מגיעה למצרים, מעולם לא היה דבר כזה. הם מחסלים כל דבר מאכל שנותר מהברד.
- מכת חושך החושך כבד כל כך עד שניתן למששו בידיים. כל אחד קפא בתנוחה בה היה כאשר התחיל החושך. מי שעמד - נותר לעמוד. מי שישב - נותר לשבת. רש"י מציין שאחת הסיבות לחושך היה כדי להרוג את כל היהודים שלא רצו לצאת ממצרים, דבר שהקב"ה לא רצה לעשות בגלוי כדי שלא לבייש את בני ישראל. המעניין הוא שבגאולת מצרים, אלו שלא רצו לצאת - מתו במכת חושך, אך בגאולה העתידה ייצאו כל בני ישראל כמו שכתוב "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
- מכת בכורות: משה מזהיר את פרעה אודת המכה העומדת בפתח: מכת בכורות, בה ימותו כל המצריים הבכורים מהמכובדים ביותר ועד האנשים הפשוטים ביותר, ואפילו הבהמות הבכורות ימותו. לאחר מכן ה' נותן לבני ישראל את המצווה הראשונה בתורה. ואכן בדיוק בחצות הלילה, ה' עבר בכל ארץ מצרים והרג את כל הבכורות בכל בית החל מבכור פרעה ועד בכור השפחה, ובכל הארץ הייתה צעקה גדולה ובכי עצום. פרעה רץ לחפש את משה תוך שהוא צועק כי הוא מסכים ליציאתם של בני ישראל. (יש לזכור כי פרעה עצמו היה בכור והוא חשש על חייו). היהודים ביקשו משכניהם בהשאלה את כל חפציהם היקרים, ואלו נתנו אף יותר מאשר מה שהתבקשו. בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון כאשר הלחם לדרך עוד לא הספיק לתפוח ולהחמיץ. את ליל הסדר בכל שנה אנו חוגגים בדיוק בלילה זה של היציאה ממצרים.
היציאה[עריכה | עריכת קוד מקור]
כדי שיצאו ישראל מצריים בזכות ולא בחסד, נתן להם הקב"ה (לפני מכת בכורות) שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. עניינם בחסידות ראה כאן.
לאחר מכת בכורות, נכנע פרעה למשה ואהרן והסכים לשחרר את בני ישראל. פרעה מיהר לשחררם כמה שיותר מהר, ורק ביקש מהם שילכו, ואכן, בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר מאתיים ועשר שנים לאחר ירידת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים, בבוקר ט"ו ניסן שנת ב' תמ"ח לבריאת העולם, ומאז חוגגים את היום הזה כחג הפסח.
לאחר שלשה ימים התהפך לבו של פרעה והוא שלח שליח שיבדוק אם בני ישראל לא בורחים לו, לאחר שגילה שהם בורחים, הוא רדף אחריהם יחד עם כל צבאו, אז התרחש נס קריעת ים סוף.
בתורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
יציאת מצרים[עריכה | עריכת קוד מקור]
שמה של ארץ "מצרים", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; ובעבודת ה' - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שהנפש הבהמית מצירה לנפש האלוקית. ב. שהנפש האלוקית מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא תתבטל במציאות).
המשמעות של יציאת מצרים בעבודת השם היא, הסרת המיצר והגבול. והיינו דהשכל שבמוח מאיר בלב במדות טובות בפועל ממש[1]. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.
בספר התניא פרק מ"ז מבאר את המאמר:
אדמו"ר הזקן מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצות בכלל.
יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש, באמרו "ה' אלהינו ה' אחד". וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה אלהינו הנאמרת בשמע ישראל הוא על דרך הנאמר על אברהם אבינו "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול[2] ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו יתברך, ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים.
מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, למרות שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע כדאיתא בגמרא ופוסקים אלא מפני שהן דבר אחד ממש. על כך מרומז גם בסוף פרשת יציאת מצרים המסתיים במילים "אני ה' אלהיכם", המורה על ביטול הנפש באחדותו יתברך, כמבואר.
מצרים דקדושה ודקליפה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בכמה מאמרים[3] רומזת בחינת מצרים לצואר - מקום חיבור הראש והגוף. כדי שתוכל ההתבוננות השכלית להשתנות ולהוליד מציאות של רגש (מידות) עליה לעבור תהליך צמצום הדרגתי (הנמשל לעיתים גם לתהליך ההריון, העיבור והלידה). בתחילה נולדת בשכל מסקנה שכלית הנקראת תבונה, לאחר מכן רגש שכלי הנקרא שערי בינה, מזה יכולות להוולד המוחין שבמידות, ורק אז מתהווה רגש בלב. והיינו, בין רחבות ההתבוננות השכלית לבין רחבות הרגש ישנו מקום צר, שבו העניין כבר אינו שכל אך עדיין אינו רגש. נמצא, שגם בקדושה ישנו עניין של "מצרים, והוא תהליך הולדת הרגש מהשכל.
ועניינו בקליפה, שמאחר ובשלב המעבר (בעוד העניין "צר") העניין אינו בתוקף אצל האדם, לכן יכולים הרגלי האדם ותאוות העולם להפריע, ולמנוע את הולדת המידות. היינו: בשכל האובייקטיוי אין לייצר כל אחיזה, וכשהאדם כבר מולהב באהבה גלויה הרי הייצר כבר נוצח. הנקודה היחידה שבה הוא יכול "לתפוס" את האדם היא בשלב המעבר משכל למידות. זהו מה שפרעה "עומד על היאור" - היאור הוא הנהר המוליך את השכל אל הרגש, ושם עומד פרעה. ובמשל הגוף הנ"ל (שמצרים הוא הצואר): פרעה אותיות "העורף", שבו נמצאים שלושת שרי פרעה המפריעים לחיבור המח והלב.
|
| ערך מורחב – שרי פרעה (בחסידות) |
תורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
תורת החסידות נמשלה ליציאת מצרים. אך מעלה יתירה בה: יציאת מצרים הוא ענין של שבירה ועזיבה ולכן הלכו ממצרים. יציאת מצרים של חסידות הוא בירור ותיקון, יציאה ממצרים וגבולים של עולם, אבל בתוך העולם. זאת אומרת, בתוך העולם צריכים להיות ביציאה ממיצר וגבול של העולם. להוריד את המיצר וגבול ולהפנים ("דערהערן") את האמת, שהעולם עצמו הוא באמת טוב, כיון שזהו הרי רצונו יתברך, זהו על ידי עבודה של חסידות[4]. ביציאת מצרים של חסידות, ישנו המצווה של סיפור יציאת מצרים, לספר סיפורים חסידיים ולהפנים את הסיפור בפנימיות דפנימיות. צריכים לדעת שכל סיפור הוא הוראה בחיים. כל סיפור צריך להביא מידה טובה וחיות פנימי בהידור מצווה ולהפנים את דרכי הנועם של תורת החסידות[5].
הערות שוליים
- ↑ היום יום ד' שבט.
- ↑ בספר התניא מובא כאן: כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב].
- ↑ כגון לכן אמור לבני ישראל וביאורו שבלקו"ת וארא.
- ↑ היום יום כ"ה טבת
- ↑ היום יום כ"ו מנחם אב