חמץ

חמץ הוא כינוי ללחם או כל דבר מאכל המיוצר מאחד מחמשת מיני דגן, שתפח והחמיץ. החמץ נאסר באכילה ובהנאה בחג הפסח, וכמו כן אסור שיימצא ברשותו של יהודי בחג.

לחם - מהמאכלים האסורים באיסור חמץ

בפנימיות התורה, מרמז החמץ על ישות וגאווה (לעומת המצה המסמלת ביטול וענווה).

איסור אכילת חמץ

הרבי שורף את החמץ בחצר האחורית של ביתו הפרטי (תשמ"ט)

לגבי איסור אכילת חמץ נאמרו בתורה מספר איסורים. הראשון, האיסור על אכילת חמץ בפסח:

וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ

— שמות יג, ג

כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל

— שמות יב, טו

בנוסף, נאסרה אכילת החמץ בערב פסח אחר חצות היום:

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ

— דברים טז, ג

מפסוק זה, המדבר אודות קרבן פסח, למדה הגמרא שהחמץ נאסר בערב פסח: "ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תאכל עליו חמץ". בנוסף לאיסור מן התורה לאכול חמץ אחר חצות היום, הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה שעה אחת קודם חצות, ובאכילה - שעתיים קודם חצות.

תערובת חמץ

במקום נוסף אוסרת התורה אכילת תערובת חמץ:

כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ

— שמות יב, כ

מצוות השבתת חמץ

ערך מורחב – ביטול חמץ

שריפת חמץ בקראון הייטס, מול 770

בנוסף לאיסור על אכילת חמץ, אוסרת התורה גם את קיומו של החמץ ברשותנו בחג הפסח, בשני איסורים:

וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ

— שמות יג, ז

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם

— שמות יב, יט

איסורים אלו נקראים בשם 'בל יראה ובל ימצא'.

בנוסף למצוות לא תעשה ישנה מצוות עשה המחייבת להוציא את כל החמץ מרשותנו:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם

— שמות יב, טו

ביעור חמץ

ערך מורחב – ביעור חמץ

מן התורה ניתן להינצל מן האיסור על ידי ביטול חמץ. למרות זאת, החמירו חכמים וחייבו את האדם לחפש אחר החמץ ולבערו מרשותו, ולכן מדברי סופרים ישנה חובה לבדוק את החמץ באור לי"ד בניסן, ליל ערב פסח, ולשרוף את החמץ למחרתו, בי"ד בניסן, ערב פסח.

כמו כן נאסר לשחוט את קרבן פסח כאשר ברשות אחד מבעלי הקרבן או המקריבים ישנו חמץ. האיסור נכפל בתורה פעמיים:

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי

— שמות כג, יח

לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי

— שמות לד, כה

מכירת חמץ

הרבי מוכר את החמץ בשנת תשמ"ח

ערך מורחב – מכירת חמץ

'מכירת חמץ' היא פתרון הלכתי המאפשר ליהודי למכור את חמצו לגוי כך שהחמץ אינו ברשותו בחג הפסח, ולאחר החג לקנות אותו ממנו בחזרה.

חומרת איסור חמץ

איסור חמץ הוא מהחמורים באיסורי תורה – ובתוך חג הפסח הוא אסור אפילו ב"משהו", דהיינו גם בכמות המזערית ביותר. לסיבה שחומר זה נאמר דוקא באיסור חמץ, ישנם כמה טעמים:

• כיון שהתורה החמירה באיסור חמץ, וענשה עליו כרת.
• כיון שהתורה החמירה באיסור חמץ, ואסרה אותו לא רק באכילה אלא אף ב"בל יראה ובל ימצא".
• כיון שבמשך כל השנה רגילים לאכלו, ועלולים לטעות ולאכלו בפסח.

מסיבות אלו ועוד, החמירו חכמים באיסור זה והצריכו לבער את החמץ ולא רק לבטלו.

לאור זאת, נפסקו להלכה עוד חומרות באיסור חמץ, כגון: איסור על אכילת קטניות, זהירות ממצה שרויה, אי אכילת מצה עשירה ועוד.

חומרות והידורים נוספים

ערך מורחב – הידורים וחומרות בפסח

בנוסף לחומרות שנפסקו להלכה, נהגו ישראל להחמיר הרבה יותר מאשר באיסורי אכילה אחרים, כדי להתרחק ככל האפשרי מכל חשש חמץ. בחסידות חב"ד בפרט מקובלים הידורים וחומרות רבות ושונות במאכלי הפסח. בנוסף להידורים המסורתיים שהנהיגו רבותינו נשיאנו ונהוגים אצל החסידים כולם, ישנם המוסיפים עוד חומרות והידורים משלהם על פי המסורת המשפחתית וכדומה.

אדמו"ר הרש"ב נהג להחמיר ביותר בפסח, ואף המשיל את הזהירות הרבה מחמץ למרות החשש מרחוק, לשומרים שמעמדים בחנויות, שאף שהגנבים בכל העיר בודדים לעומת החנויות והחשש רחוק – נזהרים ונשמרים מהם בתכלית הזהירות. אך פעם התבטא ואמר "אני מתיירא מאוד מחומרות".

השמירה בזכות הזהירות מחמץ

כתב האריז"ל: "הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה".

הבטחה זו כוללת שמירה הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה, אך מבטיחה שמירה רק ממכשול בשוגג, ולא במזיד, כי השמירה אינה נוטלת את הבחירה החפשית לחטוא.

הרבי מבאר, שגם בלאו הכי, אצל צדיק לא שייכת תקלה באיסורי אכילה, כמבואר בגמרא. החידוש בהבטחת האריז"ל הוא - שגם מי שאינו צדיק יכול לזכות בשמירה, ואפילו באיסורים שאינם איסורי אכילה (לאידך, ישנו חידוש בשמירה על צדיק - שאפילו אם נכשל בחמץ בפסח, ועשה מיד תשובה, ונשאר בגדר צדיק, אך חסרה לו הבטחה זו, בכל זאת זוכה לשמירה האמורה בגמרא).

ישנו דיון כיצד מתאימה הבטחת האריז"ל עם כשלונו של רבי ישמעאל בהטיית הנר בשבת בשגגה, וזאת למרות שהיה צדיק, ולא שייכת אצלו תקלה באיסורי אכילה, ואם כן ודאי נזהר מחמץ בפסח - וכיצד ייתכן שנכשל בשוגג?

• הרבי מביא את תירוצו של הגאון ממונקאטש, שייתכן שרבי ישמעאל נכשל באיסור חמץ בפסח אך ללא אכילה - למשל, ב"בל יראה ובל ימצא".
• הרבי מסביר, שייתכן שהשבת בה נכשל רבי ישמעאל היתה במהלך חג הפסח - כאשר הסתיימה השמירה מפסח בשנה שעברה, ועדיין לא זכה לשמירה בזכות הזהירות כל החג הנוכחי.

הרבי מבאר את לשון הברכה "פסח כשר ושמח" - שבזה נכללת השמחה על ההצלחה להזהר ממשהו חמץ, וממילא תהיה השנה כולה כשרה ושמחה, כיון שלא יהיו ענינים בלתי-רצויים ברוחניות, ובמילא - לא ענינים בלתי-רצויים בגשמיות.

בפנימיות התורה

החמץ הוא משל בחלק האגדה שבתורה ליצר הרע בכלל, למשל במאמרם: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה" - היצר הרע.

חומרתו של איסור חמץ מבוארת בהרחבה בפנימיות התורה. ספר הזוהר משווה את האוכל לחמץ בפסח לעובד עבודה זרה, והרבי מעיר כי חמץ ועבודה זרה שווים גם בכך שאיסורם במשהו.

הרדב"ז, בתשובה בה מחפש טעם לחומרה הגדולה באיסור חמץ, שלא מצינו באיסורים אחרים, מבאר: "ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון".

בתורת החסידות

תורת החסידות מבארת בהרחבה את ההבדל בין חמץ, שענינו ישות וגאווה והוא סמל לרע וליצר הרע, ובין המצה, שענינה ביטול וענווה.

הבדל זה ניכר בכמה ענינים:

• בצורתם: החמץ הוא תופח, גס ובהגבהה, ואילו המצה היא נמוכה ושפלה.
• בטעמם: לחמץ יש טעם מורגש, ואילו המצה אין לה כל כך טעם.
• בשמם: "חמץ" ו"מצה" מכילים כמעט אותן אותיות, וההבדל ביניהן הוא באות ה' שהופכת לח'. האות ח', הסתומה מכל צדדיה ופתוחה למטה, רומזת לספירת המלכות כפי שהיא נותנת מקום ליניקת החיצונים; ואילו האות ה' שיש בה פתח מלמעלה, רומזת לספירת המלכות כפי שמאיר בה מספירת החכמה, כך שהחיצונים אינם יכולים לקבל ממנה.

על מין דגן בכלל, אמרו חז"ל שהוא מועיל לדעת: "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". אמנם מבואר שבניגוד למצה, הממשיכה דעת בקדושה והכרה באלוקות, הדעת הנמשכת על ידי החמץ היא דעת בקליפה, בדומה להמשכת הדעת בקליפה שנפעלה על ידי חטא עץ הדעת. המשכת הדעת בקליפה היא מנגדת לדעת בקדושה (כענינו של עמלק, היודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו), ולכן חמץ אותיות "מצח" המנגד לבחינת הדעת, וכן מלשון מחיצה, המחיצה של ברזל המפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים, שהיא המנגדת לדעת בקדושה.

מסיבה זו חמץ בפסח אסור במשהו, כיון שכל ענין של גאווה וישות הוא מנגד לאלוקות, וכמאמר חז"ל לגבי גסות הרוח: "לא מינה ולא מקצתה". בכך שחמץ אסור במשהו, נרמז גם שעצם ההרגשה של "משהו", שהאדם מרגיש עצמו למשהו, היא חמץ שצריך ביעור.

ראו גם

• בדיקת חמץ

קישורים חיצוניים

• הרב פרבר, נקיון והכנת הבית
• הרב גדליה אוברלנדר, מה צריך לנקות לקראת פסח? (אנגלית)
• הרב שמואל זאיאנץ, אכילת חמץ במוצאי פסח, לפני הבדלה, קובץ הערות וביאורים אהלי תורה ג' תמוז תשפ"ג עמוד 133