מצוות אכילת מצה

אפיית מצות

איור המתאר את הרעיון שאכילת המצה מרוממת את האדם ומסייעת לו ל'צאת ממצריים'. איור: שולם פייגין

מצוות אכילת מצה, הינה חובה בליל הסדר, הלילה הראשון של פסח, לאכול לפחות כזית מצה. המצווה היא לזכר המצות שאכלו בני ישראל ביציאתם ממצרים.

מקור המצווה

מצוות עשה מהתורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, הוא ליל הסדר, כדברי הפסוק:

בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות

— שמות יב, יח

במקומות נוספים בתורה נאמר החיוב לאכול מצה: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (מפסוק זה למדים שעל קרבן הפסח להיאכל יחד עם מצות ומרור). "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

אולם, החיוב העיקרי נלמד מהפסוק בערב תאכלו מצות.

מטעמי המצווה

אחד מהטעמים המרכזיים לאכילת מצה בפסח הוא זכר למהירות הגאולה ממצרים. כפי שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", וכן נאמר "שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים... כי בחפזון יצאת מארץ מצרים".

לפי זה, אכילת מצה באה לציין את העובדה שבשעת יציאתם לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, והם נאלצו לאפותו כמות שהוא – מצה.

למרות שעיקר טעם אכילת המצה הוא משום שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ בעת היציאה ממצרים – התורה ציוותה על אכילת מצה עוד קודם לכן, כבר בפרשת "החודש הזה לכם" נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", ובמפורש: "בערב תאכלו מצות". נמצא כי מצוות אכילת מצה קדמה למעשה החיפזון.

וזה דרוש ביאור, כי אם עיקר עניין אכילת מצה הוא בגלל שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם, כמו שנאמר "ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ... כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" – כיצד ייתכן שציווי אכילת מצה ניתן עוד לפני היציאה ממצרים, בפרשת "החודש הזה לכם", כאשר עדיין לא התרחש המאורע של חיפזון הגאולה?

בעניין זה ניתנו שלושה ביאורים:

ביאור ראשון: הציווי המקורי "בערב תאכלו מצות" מתייחס אך ורק לליל הסדר הראשון, כאשר עם ישראל נצטוו לאכול את קרבן הפסח עם מצות ומרורים. לעומת זאת, אכילת מצה במשך שאר ימי הפסח – שבעת ימים – נובעת מהמאורע ההיסטורי שבו נאלצו בני ישראל לצאת בחיפזון, ולכן אפו מצות כי לא הספיק בצקם להחמיץ. במילים אחרות: המצה של הלילה הראשון היא מתוקף ציווי, ואילו המצות של שאר הימים – זכר למעשה שהיה.

ביאור שני: יש להבחין בין שני סוגי מצות – מצה שלפני חצות הלילה, וזו שלאחריו. לפני חצות, אכלו את המצה בציווי ה' כחלק מקורבן הפסח. ואילו אחר חצות, כשהקב"ה נגלה וגאל את ישראל, הבצק שלהם לא הספיק להחמיץ – ומכאן נולדה מצת החיפזון. המצווה שאנו מקיימים כיום, גם כאשר אנו אוכלים מצה בליל הסדר לפני חצות, כוללת בתוכה את שני המובנים: הן מצוות אכילת מצה שבציווי התורה, והן זכר למצה של חיפזון הגאולה, שלא הספיקה להחמיץ.

ביאור שלישי – והפשוט שבהם: אמנם הציווי לאכול מצה בא עוד לפני המאורע בפועל של יציאת מצרים, אך זה מפני שהקב"ה, שיודע את העתיד ("מגיד מראשית אחרית"), ידע מראש שהגאולה תבוא בחיפזון ושהבצק לא יספיק להחמיץ – ולכן ציווה אותם לאכול מצה, כדי שאכילתם תהיה גם מתוקף מצווה, ולא רק זכר לאירוע. שהרי אילו היו אוכלים מצות רק בגלל שלא החמיץ בצקם, לא הייתה זו מצווה. לכן הקדים הקב"ה וציווה כדי שגם מה שנעשה בפועל מתוך אונס (חיפזון הגאולה) – ייעשה גם מתוך קיום מצווה מכוון ומודע.

קיום המצוה בזמן הגלות

בזמן הגלות שאין בידינו להקריב קרבן פסח ישנה מחלוקת בגמרא אם המצווה היא מהתורה, אמנם להלכה נקטה הגמרא את דברי רבא שחיובה מהתורה אף בזמן הגלות:

אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב (במדבר ט-יא) "על מצות ומרורים" - בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב "על מצות ומרורים"? מצה מיהדר הדר ביה קרא (שמות יב-יח) "בערב תאכלו מצות". ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן . . תניא כוותיה דרבא (דברים טז-ח) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות . . יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר "על מצות ומרורים יאכלוהו" אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצות" הכתוב קבעו חובה.

— פסחים קכ, א

כלומר התורה מדגישה שעל אף שהן על מצה והן על מרור נאמר הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" בנוגע למצה שבה התורה והדגישה "בערב תאכלו מצות" שאף כשאין קרבן פסח יש חיוב לאכול מצה.

אמנם בשאר ימי חג הפסח על אף איסור אכילת חמץ אין חובה לאכול מצה דווקא, כדרשת חז"ל המובא לעיל "מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות".

הנשים במצווה

מצה

ומצווה זו על אף היותה מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות מהם במצווה זו חייבים בה הן האנשים והן הנשים לפי שהתורה מקישה את איסור אכילת חמץ למצוות אכילת מצה בפסוק:"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" ודרשו חז"ל: "כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשים הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה".

סברה נוספת כותבים התוספות לחייב נשים במצוות מצה, שהם גם היו תחת גזירותיו של פרעה שסברה זו היא הסברה לחיובם במצוות הפורים. אולם מבארים שחיוב מסברה זו היא רק מדרבנן וחיובם במצה הוא מהתורה או שמסברה זו לבד לא היינו למדים לפי שישנו לימוד גזירה שווה מחג הסוכות לחג הפסח והיינו פוטרים אותם מלימוד זה (שנשים פטורות במצוות סוכה) ולכן צריך לימוד מיוחד לחיוב הנשים במצוות מצה.

חידושה

לכאורה, ישנו חיוב בכל יום טוב לאכול פת, ואם כן בפסח שהתורה אסרה לאכול פת חמץ - ממילא חל חיוב לאכול מצה, ולכן נשאלת השאלה מהו החידוש במצווה זו.

הר"ן ביאר שמצוותה בלחם עוני דווקא. ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן ביאר שחיוב אכילת פת ביום טוב הוא מדרבנן, ובליל פסח לכולי עלמא מדרבנן, ואם כן חידשה התורה חיוב אכילת פת בליל הפסח (וליל ראשון של סוכות נלמד מפסח).

אופן קיום המצווה

את הכזית הראשון של המצה חל חיוב לאכול בהסיבה - יושב מוטה על צד שמאלו, ואם אכל בלא הסיבה צריך לחזור ולאכלה בהסיבה., לכתחילה יש עניין להכניס לפה את שני ה"כזיתים" (זה שבשביל ברכת "המוציא", וזה שבשביל ברכת "על אכילת מצה") בו זמנית, ולבלוע כזית שלם ולאחר מכן עוד כזית, כדי שלא יהיה הפסק בין ברכת "על אכילת מצה" לאכילת ה"כזית" השייך אליה (שנחלקו בזה האם ברכת "על אכילת מצה" היא על המצה הפרוסה, וברכת "המוציא" על השלימה או להיפך). אך בדיעבד אין זה פוסל. אם כי יש לציין שבמצות של ימינו אין הדבר אפשרי כל כך.

ראו גם

• מבצע מצה
• מצה שמורה
• מצות מכונה
• מצה שרויה
• מצה לתלמיד

קישורים חיצוניים

• הרב עדין שטיינזלץ, למה אנחנו אוכלים מצה?