תלמוד בבלי

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לחב"דפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

התלמוד הבבלי הוא הספר המרכזי בתורה שבעל פה שמהווה בסיס לכל הספרות ההלכתית לדורות הבאים אחריו. חיבור שבו מסוכמים דברי ההלכה והאגדה המרכזיים של האמוראים מבבל בתקופה שלאחר חתימת המשנה. חיבור זה נכתב בעיקרו כפרשנות והעמקה לימודית על המשניות והברייתות, בצורה של ביאור והרחבה, על פי סדר ששת סדרי המשנה.

שפת התלמוד בבלי היא שילוב של לשון הקודש בניב לשון חז"ל (בעיקר בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בעיקר בדברי הגמרא עצמה). התלמוד בבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים.

החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים תר"פ-תרפ"ג נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

סגנונו של התלמוד בבלי

סגנונו של התלמוד בבלי, הוא שבשביל להגיע למסקנה צריך לעבור דרך קושיות ופלפולים, (שלא כמו התלמוד ירושלמי שבו מגיעים למסקנה בדרך ישירה וללא פלפולים), ולכן אמרו חז"ל ש"במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי שהיו סותרים זה את זה במחלוקת ואינן נוחים זה לזה, והדרך למסקנא היא בדרך כלל ארוכה ומפולפלת, ולכן נאמר "במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי, שלא יכלו לעמוד על המיצוע.

תקופת חיבור התלמוד

תקופת פעילות אמוראי בבל החלה כ-150 שנה לאחר חורבן בית שני, במשך תקופה בת 280 שנה שהתפרשה על משך 6 דורות של אמוראים. (בין השנים ג'תתקע"ט ועד ד'ר"ס לבריאת העולם). וסוכם ע"י אחרוני האמוראים בחיבור מסודר (ראה להלן "עריכת התלמוד").

תלמוד או גמרא

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה. רש"י במסכת בבא מציעא מביא פרשנות נוספת למילה "גמרא" "שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא". לפי זה יוצא שהמושג "גמרא" כולל בתוכו שתי פרשנויות, לעיתים משמש לסוג של ידע, כלומר גמרא ולא סברה, ולעיתים משמש כמקצוע, ואז הכוונה באמת למה שאנחנו מכנים תלמוד.

אגדה בתלמוד

ערך מורחב – אגדה

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים (אגדתא). לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים מפרשים רבים לבאר אותם או כמשלים או על פי קבלה. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים באותו האיש, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

מבואר בכתבי האריז"ל שאגדות שבספר עין יעקב רוב סודות התורה גנוזים בה, ומכפרת עונותיו של אדם. והנגלות שבה, הם דרכי ה' שילך בהם האדם ויקח מהם עצות להנהגה בין אדם לבורא ובין אדם לחברו.

רבים מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המדגישים שאין לאגדות את הסמכות של החלקים ההלכתיים בתלמוד. בכול מקרה לפי כולם אין לומדים מהם הלכה.

הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

שיטת התלמוד בבלי מול שיטת התלמוד ירושלמי

הרבי הוכיח ששיטת הבבלי היא שמתחשבים עם מצב ההוה, ושיטת הירושלמי היא שמתחשבים גם עם המצב בעתיד.

כמו כן מבואר כי ענינו של התלמוד בבלי הוא אור חוזר (לכן יש שם קושיות ופילפולים ) ואילו התלמוד ירושלמי ענינו הוא אור ישר (ולכן מגיעים למסקנא ללא פילפול).

למרות שאור ישר (התלמוד ירושלמי) מגיע ממקום יותר גבוה מאור חוזר (התלמוד בבלי) הלכה כמו התלמוד בבלי משתי סיבות

1. הלכה כבתראי וחתימת התלמוד בבלי היתה לאחר התלמוד ירושלמי.
2. דוקא על ידי הבנה והשגה בתורה ישנו הכוח לקביעת ופסק דין ההלכה, מטעם זה הלכה כבבלי שם עיקר עניין הפלפול והשקלא-וטריא.

עריכת התלמוד

התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת חכמי התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.

לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת ד'תרע"ד. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה". תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.

בסדר הדורות מצויין, כי עריכת התלמוד הסתיימה בי"ב בכסלו שנת ד'ר"ס, על ידי רבנן סבוראי, בראשם מרימר ומר בר רב אשי.

צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד

מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, אותו האיש לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של אותו האיש על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

במחצית השנייה של המאה ה-16 התמסד הטיפול בצנזור התלמוד (וספרים נוספים) באיטליה. צנזורים, לעיתים קרובות יהודים מומרים, עברו על הטקסטים ומחקו בדיו חלקים "בעייתיים". אחד הצנזורים המפורסמים ביותר היה שמואל ביבס. ביבס נולד בירושלים, התחנך בצפת שם כיהן כרב ודיין. הוא למד רפואה ונסע לעבוד כרופא בקהיל. הסולטאן קושטא הזמין אותו להיות רופאו האישי ובזה עסק 16 שנה. ב 1593 המיר את דתו לנצרות ושינה את שמו לדומניקו ג'רוזלימיטנו. על מנת להקל על צנזורים הוא ערך את ספר הזיקוק - רשימה של ספרים יהודיים הדורשים בדיקה וצנזורה.

הקטעים שצונזרו, שנמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד כגון מהדורת שטינזלץ.

שריפת התלמוד

במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.

תפקידו והשפעתו של התלמוד

סמכות הלכתית

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כפי המבואר בתלמוד ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", וכלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

על אף שעיקר מטרתו וסידורו של התלמוד הוא ביאור המשניות והברייתות והרחבה והעמקה בכל דיני ופרטי התורה שבעל פה, הוא מהווה גם אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה.

גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית מיידית כספר קיצור דינים, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה, עד להבנת עומק כל הסיבות המובילות מסקנת הסוגיא.

לימוד התלמוד בדורינו

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. לעומת זאת, ב"כוללים" ניתן למצוא דגש רב יותר ללימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("גירסא"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיונא"), דוגמה קלאסית של לימוד לגירסא הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את התלמוד בתוך שבע שנים וחצי.

לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת (גמרא פירוש רש"י תוספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות.

דפוסים ומהדורות

מהדורות של המסכתות הראשונות מן התלמוד הודפסו בספרד החל משנת ה'רמ"ב ואילך. רוב הדפוסים ממהדורות אלו אבדו בגירוש ספרד שאירע עשור לאחר מכן, ושרדו מהם שרידים בלבד. בשנת ה'רמ"ד הדפיסו האחים שונצינו באיטליה מספר מסכתות אחדות, והדפסה מלאה ראשונה של התלמוד נעשתה בידי דניאל בומברג בוונציה בשנים ה'ר"פ–ה'רפ"ג, וזכתה לכינוי ש"ס ונציה. ש"ס ונציה קבע את עימוד התלמוד (=צורת הדף) בכל הדפוסים שאחריו, עד ימינו.

בשנת ה'שי"ד גזר האפיפיור יוליוס השלישי על שרפת התלמוד, ואסר על הדפסתו באיטליה. אפיפיורים אחריו התירו להדפיס את התלמוד במקרים מסוימים, אך רק תחת צנזורה כבדה. כך הודפס התלמוד במאות השנים הבאות בערים רבות באירופה (בזל, לובלין, קראקא, ברלין, אמשטרדם, פפד"א, ורשה, ז'יטומיר, ועוד). עם השנים, השתכללו מהדורות התלמוד ונוספו בהן פירושים שנדפסו לצד התלמוד או בסוף הכרך. החל מדפוס שונצינו נקבע הנוהג להדפיס את פירושי רש"י ותוספות על העמוד לצד התלמוד, כאשר רש"י בפנים העמוד ותוספות בצד החיצוני. החל מדפוס אמסטרדם (ה'תקט"ו) מצורפים בסוף הכרך הערות וחידושי המהרש"א, מהרש"ל ומהר"ם לובלין.

ראויה לציון מיוחד מהדורתו השלישית של ש"ס וילנא בדפוס ראם (ה'תר"ם–ה'תרמ"ו). מהדורה מפוארת זו עברה הגהת נוסח נרחבת, בין היתר בידי רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ בעל "דקדוקי סופרים". במהדורה זו צורפו לתלמוד פירושים רבים, לרבות פירושי ראשונים שנדפסו לראשונה מכתבי יד, כפירוש רבנו חננאל וקונטרס מגנצא המיוחס לרבנו גרשום. מהדורת וילנא זכתה לתפוצה רבה, ורוב המהדורות שיצאו מאז ועד ימינו הן מהדורות צילום שלה או מהדורות המבוססות עליה.

ש"ס זיטומיר. דפוס ז'יטומיר היה המשך של דפוס סלאוויטא ולכן היה אצל חסידים חשיבות לדפוס זה דווקא ורבים למדו בש"ס זה בלבד.

בסוף שנות היו"דים הדפיס הרב נתן גוראריה בהוצאת דפוס 'מאורות' את "הש"ס החב"די" - תלמוד בבלי עם הוספת פירושי הצמח צדק לכל מסכת אשר הושמטו מש"ס וילנה ע"י מתנגדים, וקיבל הוראות מהרבי בזה.

החל משנת תשכ"ה החלו להתפרסם מהדורות מבוארות של התלמוד, הכוללות ביאור צמוד למילות התלמוד בשפה המדוברת, לצד הסבר מפורט של הסוגיא לקוראים שאינם בקיאים בתלמוד. להלן חלק מהמהדורות הנפוצות:

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) עם התלמוד המבואר על ידו

• תלמוד שטיינזלץ - מאת הרב עדין אבן ישראל, הביאור המקיף הראשון, הרבי מאוד עודדו לכתוב את הביאור.^{[דרושה הבהרה]}.
• מהדורת שוטנשטיין - בהוצאת ארטסקרול, תחילה באנגלית ולאחר מכן גם בעברית וצרפתית.
• מתיבתא - בהוצאת מכון עוז והדר, כולל פירוש על התוספות ורש"י וכן מדור ביאורים מורחב.
• ושננתם - בהוצאת 'מכון המאור'.

הדרנים על הש"ס

ערך מורחב – הדרנים על הש"ס

תמונת הספר

הדרנים על הש"ס הינו אוסף של ההדרנים על מסכתות הש"ס שנאמרו על ידי הרבי במהלך השנים.

במהלך השנים, ערך הרבי עשרות רבות של הדרנים על מסכתות, הן מהתלמוד בבלי, הן מהתלמוד ירושלמי והן מסכתות משניות. רבים מן ההדרנים נאמרו לרגל ימי יארצייט, בי"ט כסלו, או בערב פסח, אז נהוג לסיים מסכת.

רובם של ההדרנים נאמרו במהלך ההתוועדויות הקבועות, ואז לרוב הרבי מצטט את סיום המסכת, מקשה על הקטע כמה קושיות ומבארו. לעיתים הרבי אף מבאר את השינויים בסיום בתלמוד הבבלי לירושלמי. חלק גדול מההדרנים הוגהו על ידי הרבי, ויצאו לאור בסדרת לקוטי שיחות או בצורה אחרת.

בשנת תשנ"ה יצאו לאור הספרים 'הדרנים על הש"ס' המאגדים את כל ה'הדרנים' שהוגהו על ידי הרבי, כאשר השיחות שהוגהו באידיש תורגמו ללשון הקודש.

בסדרה יצאו לאור שני כרכים על ידי הוועד להפצת שיחות.

בסוף הכרך השני נוספו אגרות קודש שכתב הרבי לחגיגות סיום שתוכנן הוא כעין 'הדרן', תוכן ענינים של ההדרנים, פירוט חיצוני של זמן אמירת כל הדרן והמקום בו נדפס, ומפתח ענינים. כמו כן נוספה רשימה של ה'הדרנים' שלא הוגהו על ידי הרבי.

עורך הספר הוא הרב אברהם ברוך פבזנר

מסכתות ששה סדרי משנה
זרעים	ברכות (ב י) • פאה (י) • דמאי (י) • כלאיים (י) • שביעית (י) • תרומות (י) • מעשרות (י) • מעשר שני (י) • חלה (י) • ערלה (י) • ביכורים (י)
מועד	שבת (ב י) • עירובין (ב י) • פסחים (ב י) • שקלים (י) • יומא (ב י) • סוכה (ב י) • ביצה (ב י) • ראש השנה (ב י) • תענית (ב י) • מגילה (ב י) • מועד קטן (ב י) • חגיגה (ב י)
נשים	יבמות (ב י) • כתובות (ב י) • נדרים (ב י) • נזיר (ב י) • סוטה (ב י) • גיטין (ב י) • קידושין (ב י)
נזיקין	מסכת נזיקין: בבא קמא (ב י) • בבא מציעא (ב י) • בבא בתרא (ב י) • סנהדרין (ב י) • מכות (ב י) • שבועות (ב י) • עדיות • עבודה זרה (ב י) • אבות • הוריות (ב י)
קדשים	זבחים (ב) • מנחות (ב) • חולין (ב) • בכורות (ב) • ערכין (ב) • תמורה (ב) • כריתות (ב) • מעילה (ב) • תמיד (ב) • מידות • קינים
טהרות	כלים • אהלות • נגעים • פרה • טהרות • מקואות • נידה (ב י) • מכשירין • זבים • טבול יום • ידיים • עוקצין
ב – מסכת שיש עליה תלמוד בבלי     י – מסכת שיש עליה תלמוד ירושלמי

הערות שוליים

הערך במבוסס על הערך בויקיפדיה, קרדיט,
רשימת התורמים