ציפייה לגאולה

הציפייה לגאולה היא הכמיהה למימושה של הגאולה האמיתית והשלימה על ידי מלך המשיח. כמיהה זו נוצרת בנפשו של האדם כתוצאה מאי השלמה עם מצב הגלות. הכמיהה באה לידי ביטוי בבקשה ובתביעה לגואלה שלימה ולביאת המשיח, בקשות אלו שזורות ונמצאות בכל שלב ורגע בחיים היהודיים.

סגולתה של הבקשה והצפייה לגאולה - הקלה בצרות הגלות וזירוז בואה של הגאולה האמיתית והשלימה.

מקורו

הציפייה לגאולה הוא מושג עיקרי וחשוב ביהדות. חז"ל בדבריהם נותנים לציפייה זו חשיבותה רבה, כמה מדבריהם מופיעים בתלמוד:

אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו:...צפית לישועה...?

— תלמוד בבלי מסכת שבת לא, א.

חשיבות הציפייה לגאולה גדולה כל כך עד כי חז"ל קיללו את מחשבי הקץ המחלישים את לב העם מלצפות ולהאמין בגאולה:

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו שנאמר: 'אם יתמהמה חכה לו' שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה תלמוד לומר (ישעיה ל-יח) 'לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם' וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב? מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין? לקבל שכר שנאמר: (ישעיה ל-יח) 'אשרי כל חוכי לו'.

— תלמוד בבלי מסכת סנהדרין צז, ב.

הציפייה כחלק מעיקרי הדת

הרמב"ם בספרו ההלכתי רואה בציפייה לגאולה חלק בלתי נפרד מהאמונה בגאולה עצמה, אדם שאינו מצפה לביאתו של המשיח ככופר בעצם מציאותו. ובלשונו:

וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו.

— משנה תורה הלכות מלכים פרק יא הלכה א.

בתפיסה זו של הרמב"ם ישנו חידוש משמעותי היות ועיקרי הדת הם בעיקרם דעות ואמונות ואינם דברים התלויים ברגש הלב, בעוד ציפייה וכמיהה הם רגשות וייחולים לבביים. יש המבארים שיטתו שאין כוונתו לציפייה ברגש הלב ממש אלא ידיעה ואמונה שלא נקצב זמן וביכולתו לבא בכל רגע (וכלשונו בפירוש המשניות 'ואל יחשוב שיתאחר') והוא לפי שמִשֶׁלׁא נקצב זמן לביאתו בהכרח שביאתו ראויה בין בזמן קרוב והן בזמן רחוק.ומקורו של הרמב"ם לשיטה זו בדברי הגמרא: "תפח רוחן של מחשבי קיצין", לפי שחשבונות אלו מקציבים זמן לביאתו ושוב אינו מאמין שיבוא קודם לזמן זה. ויש המוסיפים על כך שהציפייה לשיטת הרמב"ם תוכנה ביטחון בה' שמשיח יבוא ברגע זה. ויש המפרשים שהחיוב הוא רגש הלב ממש - וכהסבר למקורו של הרמב"ם מבארים כי הציפייה היא "מבחן" לאמיתותה של האמונה, שאם הוא באמת מאמין בגאולה ובפרטיה ודאי שיחכה לה.. ויש מי שפרש שחובת הציפייה הוא החיוב להתבונן וללמוד אודות פרטי הגאולה ומעלותיה..

אופייה ושרשה

אופי הבקשה והציפייה המתבקשת הינה רגש שחודר וממלא את כל אישיות האדם וכל פרט ופרט מחייו. שלכן הוא לא יסתפק בבקשה חד פעמית באחת מתפילות היום אלא הוא יחזור עליה בכל תפילה ותפילה שוב - "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ובימי החול מוסיפים גם בברכות האמצעיות על קיבוץ הגלויות ובנין ירושלים וכו', ועד לבקשה ש"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח.. כי לישועתך קיוונו כל היום" - שאין רגע ביום שהוא לא מקווה ומצפה לישועה.

חוסר מרגוע זה נובע מתוך אי השלמה עם מצב הגלות. והוא מפני שחש בכל רגע את חורבנו של בית המקדש, וכמאמר חז"ל הידוע: "מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו", דהיינו, שחורבן הבית הוא דבר שפעולתו הינה מחודשת בכל רגע, שלא שחרב לפני מאות שנים, אלא שבכל רגע ורגע שאינו נבנה, הרי ברגע זה הוא חרב מחדש..

כמו כן, הוא איננו משלים עמה, מכיון שהוא לא מוכן להבין ולקבל כל הסברה על מעלות ההמצאות בגולה, מכיון שבהיות שהקב"ה הינו 'כל יכול' ואינו מוכרח בשום דבר, ממילא שום הסבר שיכריח את נחיצותה של הגלות לא יתקבל, כיון שה' יכל 'להסתדר' בלעדיו. וזה מביא אותו לזעוק "לישועתך קיוונו כל היום".

הצפייה לגאולה מיוסדת על כך שהאדם מכיר בהסתר ובמטרתו, שאין זה שהקב"ה נטשנו, אלא שעניין הגלות הוא להביא את האדם לעבודה עמוקה יותר, ולכן בהיותו בגלות הוא אינו מוותר ונמצא תמיד בתנועת נפש של צפייה וחיפוש אחרי האור. (כמשלו של אדמו"ר האמצעי שגלות השכינה היא על דרך אב המסתתר מבניו בכדי שיחפשו במרץ וביגיעה שהבנים בהרגשתם שהאב אינו מסתתר מהם באמת הרי זה מוסיף מרץ וחיפוש אחר האב).

לעומת זאת כאשר אינו מרגיש שיש כלל הסתר (ורואה את המצב כטבעי) ממילא אינו חש שיש לחפש מטרה בהסתר, או אם כתוצאה מעומק חושך הגלות הוא מתייאש מלמצוא (וזה כאילו מכיר בהסתר אלא שאינו רואה בו מטרה) שמפסיק לחפש. זהו פירוש הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"(דברים לא, יח.) שהסתר הגלות גדול כל כך עד שהאדם אינו מחכה לגאולה מפני שאינו חש אפילו את ריחוקו

מעלתה והשפעתה

העדר השאננות של בני ישראל מצרת הגלות פועל על אומות העולם בזמן הגלות שלא יהיו שאננים בראותם צרת ישראל בגלותם. (שכנבואת זכריה שניבא את דברי הקב"ה על הגלות "וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים" שטענתו של הקב"ה על אומות העולם הוא לא רק על שהוסיפו בצרת הגלות אלא על עצם שאננותם ושורש ונתינת מקום לירידה זו היא בבני ישראל השאננים מירידת הגלות ואינם מרעישים על ביטולה.

הצפייה מקרבת הגאולה

חשיבות הצפייה לגאולה מתבטאת בשכרה בקירוב הגאולה ועונשה למי שאינו מצפה לבואה ועל זה אמרו חכמים במדרש:

..כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש...ומה אם אלו...אנו...על אחת כמה וכמה...לפיכך התקינו... שיהיו מתפללים כל יום השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים.."

— מדרש תהלים (הוצאת באבער) מזמור יז הובא ברד"ק סוף שמואל ב

וכן אמרו חכמים במדרש:

אמר רבי סימון בן מנסיא: אין ישראל רואים סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקש שלשתם..מלכות שמים.. מלכות בית דוד..בית המקדש

— ילקוט שמעוני שמואל א רמז קו

מדרש זה הביא להלכה הרב יוסף קארו בחיבורו בית יוסףבטעם להזכרת שלשה דברים אלו בברכת המזון. ובזה מבאר החיד"א את נוסח הברכה שבתפילת שמונה עשרה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח כי לישועתך קיווינו כל היום" שהטעם לזה שאכן ה' יצמיח את הגאולה היא "כי לישועתך קיוונו.."וכך פירש הרבי את דברי חכמים בתלמוד שהובאו לעיל "אנו למה מחכין? לקבל שכר" שהשכר הוא בזה גופא שמקרב את הגאולה.

הסיבה לכך שביאת המשיח תלויה בבקשה, הוא משום שהיא מהווה תיקון לחטא שגרם לגלות כמבואר שם במדרש שבני ישראל בחטאם מאסו בשלשה דברים אלו והבקשה להחזרתם הוא תיקון החטא. טעם נוסף מבאר הרבי שהוא לפי ש"הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים" לפיכך רוצה הקב"ה שבני ישראל יבקשו את הגאולה, שעל אף שמצד מעשיהם ראויים בני ישראל לגאולה, רוצה הקב"ה שיהודי יבקש יתפלל ויתבע את בוא הגאולה.

ולכן על אף שבתורה מוצאים ביאורים לכל העניינים, אמנם בנוגע לגלות שמבואר מעלתה - לגלות אור, ויתרון האור מתוך החושך. מכל מקום אין ביאור בזה עצמו שהרי הקב"ה הוא "כל יכול" ואינו מוגבל כלל ואם כן למה היה צריך לעשות חושך צער ויסורים בכדי שאחר כך יאיר אור הגאולה ויראו שהכל לטובה, ביכולתו מלכתחילה להאיר את האור הבלי גבול בלי החושך. ולזה לא מוצאים ביאור בתורה. והסיבה לזה - מבאר הרבי - מפני שרצונו של הקב"ה שיהודי לא יחוש בזמן הגלות את המעלה שבה אלא ירצה לצאת ממנה ואילו היה ביאור בצורך בגלות יש חשש שיהודי לא היה חש את הזעקה..עד מתי?.

ויתירה מזו, שהבקשה והקיווי לגאולה מזרזת ומקרבת את הגאולה (בזכות עצם התקווה). וזו היא כוונתינו בתפילה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך", בזכות מה? - "כי לישועתך קיווינו כל היום"

ראו גם

• משיח
• גאולה
• האמונה בביאת המשיח
• חישוב הקץ
• עד מתי
• אני מאמין

לקריאה נוספת

• שיחת הרבי "חובת הצפייה לגאולה והשפעתה" - התוועדויות תשד"מ כרך ב עמוד 986.
• חיים יעקב לעבאוויטש - ספר 'צפית לישועה' - ליקוט פרטי המצווה לצפות למשיח (תשנ"ב).
• חיים ששון - ספר 'עד מתי'.
• הרבי ענה: פתאום הוא יבוא!, במדור 'חיי רבי', שבועון כפר חב"ד גליון 1970 עמוד 34

קישורים חיצוניים

ספרים וקבצים

• הרבי, לקוטי שיחות חלק כ"ח - חוקת (א) - דיוק הרמב"ם בחיוב הצפייה והבקשה לגאולה.
• הרב יואל כהן, הציפייה לגאולה האמנם מיסודי הדת?, קובץ אור וחיות עמוד 3, ירושלים, מנחם אב תשע"ז.
• ישראל יוסף ציפריס - בענין מחכה לביאתו קובץ דברי תורה (ברוקלין יא ניסן תשנ"ב).
• הרב אברהם הכהן ליפשיץ - החיוב דמחכה לביאתו קובץ הערות וביאורים - אהלי תורה (תשנ"ב)
• שמואל שמואלי - כל מי שאינו מחכה לביאתו הוא כופר - קובץ פלפולים אהלי תורה (תשס"א)
• מנחם מענדל אסולין - הצפיה לגאולה בכל הזמנים - קובץ פלפולים אהלי תורה (תשס"א)
• הרב נחום שטרוקס - מחכה לביאתו - הערות וביאורים (תשנ"ח (ב))
• הרב שלום דובער וולף - מחכה לביאתו, פרק מתוך הספר ענינו של משיח, בתוך ארכיון גאולה ומשיח

מולטימדיה

• שיחה של הרבי - לתבוע מבורא עולם את הגאולה - באתר חב"ד אורג.
• שיחה של הרבי - אין הסבר לגלות רק לתבוע הגאולה ,
• שיחה של הרבי - הזכרת המשיח דורשת תפילה "מהרה יגלה" ,
• שיחה של הרבי - הגלות מתחילה כשמפסיקים לחפש ,
• שיחה של הרבי - הגעגועים למלך המשיח מקרבים הגאולה ,