דנייפרופטרובסק

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת אוקראינה עם דנייפרופטרובסק
שלוחי הרבי בעיר בתמונה קבוצתית. שלישי מימין: הרב מאיר צבי סטמבלר, רביעי: הרב שמואל קמינצקי

דנייפרופטרובסק היא העיר השלישית בגודלהּ באוקראינה, ובירת מחוז דניפרופטרובסק. העיר שוכנת על נהר הדנייפר, שהעניק להּ את שמהּ (ובצירוף שמו של מנהיג פועלים קומוניסטי בשם פטרובסק). עד שנת תרפ"ו (1926) נקראה העיר יקטרינוסלב.

היסטוריה[עריכה]

העיר דנייפרופטרובסק שבאוקראינה, נוסדה בשנת תקל"ג על ידי הנסיך פוטיומקין, ממקורביה של המלכה יאקטרינה השניה, שעל שמה נקראה העיר בתחילה - יקטרינוסלב. שמה של העיר שונה בשנת תרפ"ו לדנייפרופטרובסק, על שמו של מר פטרובסקי, שהיה באותו זמן יו"ר הסובייט העליון של אוקראינה, וכן על שם "דנייפר" - הנהר החוצה את העיר.

לכתחילה הוקמה העיר במקום אחר ממיקומה הנוכחי, אולם חמש שנים לאחר יסודה, הועברה למיקומה הנוכחי, על שפתו המערבית של נהר הדנייפר.

כאשר הועברה למקום הנוכחי, חשבו לעשותה בירת האזור החדש שנכבש אז מידי הטורקים, ונקרא "נובורוסיה" - רוסיה החדשה. העיר תוכננה אפוא בקפדנות רבה, נסללו בה רחובות רחבים ונבנו בה ככרות מרשימים.

יהודים מתיישבים בעיר[עריכה]

גזירת "תחום המושב" הקשתה על חיי היהודים ברוסיה. הגזירה אסרה על יהודים לגור בערים הגדולות, אלא בישובים קטנים. אף על פי כן, יקטרינוסלב היתה אחת הערים הבודדות בהן הותר ליהודים לגור. זו הסיבה שבמשך השנים התיישבו בה יהודים רבים.

היהודים הראשונים שבאו לגור בעיר, הגיעו אליה מאוקראינה המערבית. לאחר מכן הגיעו יהודים נוספים גם מליטא ומרוסיה הלבנה. רובם הגדול היו שומרי תורה ומצוות. שפת הדיבור בקהילה היתה יידיש ואת ענייני הקהילה ניהל ה"קהל" עד לביטולו בשנת תר"ד. לאחר ביטול ה"קהל" ייצגו את הקהילה נציגי "החברה היהודית", שלמעשה היו רב העיר ונכבדים אחרים שעסקו בצרכי הקהילה. באותן שנים התנהלה הקהילה תחת שרביט רבנותו של הגאון החסיד הרב אלחנן, מחסידי אדמו"ר ה'צמח צדק'. הוא הנהיג את הקהילה היהודית בכלל והחב"דית בפרט, ביד רמה.

לפרנסתם עסקו היהודים בכמה תחומים, עליהם מסופר בספר "יקטרינוסלב-דנייפרופטרובסק": "פרנסת יהודי יקטרינוסלב היתה על בתי מרזח, מסחר זעיר, אספקה לצבא ולמוסדות ממשלתיים שונים. אחדים עשו רכוש רב בפעילותם הכלכלית.

העיר יקטרינוסלב שימשה כתחנה אחרונה לרפסודות, כאשר העצים מגיעים באמצעות מימי הנהר. במסחר בעצים לקחו היהודים חלק רב, וכן בהקמת מינסרות עצים".

לאחר פטירתו של הרב אלחנן, מונו שני רבני עיר חדשים, האחד מטעם החסידים - הגה"ח הרב דב זאב - ר' בערע וולף קאזווניקוב, ומטעם ה"אשכנזים" - הרב בנימין זאב זקהיים. שניהם הנהיגו את הקהילה שמנתה כעשרת אלפים נפש.

הרב קאזווניקוב שהיה מחשובי חסידי חב"ד, נחשב בעירו לאיש קדוש. הוא נהג לשבת מידי יום בטלית ובתפילין בעודו עוסק בתורה ותפילה עד השעה ארבע אחר הצהרים. מלבד גדלותו בתורה ובחסידות, היה גם עוסק בגופו בעזרה לעניים וקשי-יום.

בשנים תרנ"א-תרנ"ג גדלה האוכלוסייה היהודית באופן משמעותי וזאת כתוצאה מ"גירוש מוסקבה". רבים מיהודי מוסקבה גורשו מהעיר ואלפים מהם הגיעו ליקטרינוסלב. עם גידולה של האוכלוסייה התרחבו גם המוסדות היהודיים. הוקמו "תלמודי תורה", נבנה בנין חדש עבור בית הרפואה, וכן הוקמו מוסדות חסד רבים עבור נזקקים. בימים ההם הטילה הממשלה על הנהלת בית הכנסת הגדול לטפל בכל המוסדות היהודיים בעיר.

במפקד שנערך בערי רוסיה בשנת תרנ"ז, נפקדו ביקטרינוסלב 40,971 יהודים שהיוו שלושים ושבעה אחוזים מכלל תושבי העיר. קהילת יקטרינוסלב הייתה אפוא אחת הקהילות הגדולות ביותר ברוסיה.

בעיר התנוססו שנים-עשר בתי כנסת מהם כמה של חסידי חב"ד; בתלמודי התורה למדו כאלף וארבע מאות תלמידים ובנוסף לכך היו בעיר ישיבה ושישה-עשר בתי ספר יהודיים. רוב בתי המסחר בעיר היו שייכים ליהודים. באותה שנה אף נוסד בעיר בנק יהודי.

למרות הגידול באוכלוסייה והתבססותה של הקהילה היהודית, לא ידעו היהודים שלווה. בחודש אלול תרס"ד התנפלו פורעים אנטישמיים על יהודי העיר, אך הם דוכאו מיד על ידי אנשי המשטרה.

אבל זו היתה רק התחלה מבשרת רעות, שכן במהלך שנת תרס"ה ארעו פרעות נוספות והפעם בכל יהודי אוקראינה. הפרעות הגיעו ליקטרינוסלב בסוף אותה שנה. היהודים התגוננו בנשק והיו ביניהם כמה פצועים. גם הפעם, שלטונות העיר נקטו מיד באמצעים הדרושים והפרעות דוכאו באיבם. השקט חזר לשרור בעיר, אולם רק לזמן קצר.

בתחילת שנת תרס"ו נפגעה הקהילה מהפוגרומים ויותר ממאה יהודים נהרגו בעוד שרבים אחרים נפצעו. יותר משלוש מאות חנויות נשדדו ומספר רב של בתים נהרסו ונשרפו. הנזק לקהילה היהודית היה גדול. פחד ואימה נפלו על יהודי העיר ורבים עזבו את העיר.

בספר "יקטרינוסלב-דנייפרופטרובסק" מצויין עוד כי אין פרטים רבים על מה שאירע בפוגרום, שכן הצנזורה אסרה על העיתונים לפרסם פרטים נוספים על הידיעה כי אירע פוגרום בעיר יקטרינוסלב.

למרות המכה הקשה שספגה הקהילה, התאוששו היהודים במהירות והחלו בשיקום חיי הקהילה. אולם יחס השלטונות לא חזר להיות כבתחילה, נוסף על כך שלעיר נבחר ראש עירייה שהיה שונא ישראל מובהק. מזמן לזמן היו התנפלויות על יהודים בעוד שהשלטונות לא נקפו אצבע.

לאחר שנות פריחה רוחנית בעיר, חלה התדרדרות גדולה. היהודים הרגישו מושפלים וחסרי אונים. אם עד הפוגרומים היתה ליהודי העיר גאווה גדולה, הרי שכעת היו שהסתירו את יהדותם, עד כדי כך שהיו צעירים שהמירו את דתם על מנת שיוכלו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, שם נאסר על יהודים ללמוד.

רבי לוי יצחק שניאורסון מכהן כרבה של העיר[עריכה]

רבי לוי יצחק שניאורסון

באותה תקופה נפטר הרב קאזווניקוב, הרב החסידי של העיר. גם הרב ה"אשכנזי" כבר היה זקן ותשוש. בשל המצב שנוצר, מיהרו ראשי הקהילה לבחור ברבנים חדשים. המתנגדים לקחו להם לרב את הרב פנחס גלמן, ואילו לחסידים הציע אדמו"ר הרש"ב למנות עליהם לרב את הרה"ג הרב לוי יצחק שניאורסאהן, שכיהן באותם ימים כרבה של העיר ניקולייב, אף היא באוקראינה.

אחדים מראשי התנועה הציונית בעיר חששו מפניו, שכן באותן שנים יצא הרבי הרש"ב במאבק חריף כנגד התנועה הציונית, והם חששו שמומלצו של הרש"ב אף הוא נמנה על מחנהו. על כן פנה הרבי הרש"ב במכתב מיום ו' באדר ראשון תרס"ח, אל הגביר הרב פייטיל פאליי, מנכבדי הקהילה ביקטרינוסלב, וביקשו לפעול למינויו של הרב לוי יצחק לרבה של העיר.

בתחילת המכתב, מביע הרבי הרש"ב צער על פטירתו של הרב קאזווניקוב ומבקש לדאוג לרעייתו שנותרה עם חובות אדירים שהשאיר אחריו בעלה הרב (עניים רבים היו משחרים לפתחו ואיש לא יצא מבלי לקבל עזרה הגונה. זוגתו הרבנית התאוננה תמיד שבעלה מפזר את כל משכורתו לצדקה, ואין לה במה להתפרנס. משום כך ראשי הקהילה העבירו את משכורתו היישר לרבנית. חסידים אמידים הביאו לו סכומים גדולים לצדקה, אך גם אלה לא הספיקו להוצאות הצדקה שלו. כאשר נפטר לעולמו, נשאר בעל-חוב בסך ארבעת אלפים רובל, סכום עתק באותם הימים).

בהמשך מדבר המכתב על מינויו של הרב לוי יצחק:

וכאשר אתם עמם כעת שאר בשרי הרה"ג המפורסם מו"ה לוי יצחק שניאורסאהן נ"י, איש אשר רוח בו, וכאשר ידעתיו היטב, כתר הרבנות הולמתו בכל הפרטים הדרושים. הוא למדן גדול וירא אלוקים בתכלית, זך הרעיון ורך המזג, בעל מידות טובות ונעלות מאוד, ויודע פרק בהנהגה בדעת ובהשכל, ואין להם טוב יותר ממנו.

לאחר שמנה את מעלותיו וכשרונותיו, מוסיף הרבי לציין:

הנה על פי הניסיון אשר ראיתי בכמה עיירות אשר התחכמו לעשות כן, גרמו בזה אשר נשחתו עניני העיר בבלי אפשרות לתקן.

המפתח לקבלתו כרב, היה בידי שמריה, בנו של חסיד שהתחנך בחינוך חסידי אך לאחר חתונתו ירד מהדרך והחליף את שמו לסרגיי וולפוביץ'. הוא ניהל טחנת רוח גדולה ומנסרת עצים. בנוסף לכך היה מראשי התנועה הציונית בעיר.

למרות ריחוקו מעולם החסידות, נראה שבלבו נותרה פינה חמה לרבי ולחסידות, שכן, לאחר שהתקבל מכתבו של הרבי הרש"ב, הזמין את רבי לוי יצחק לביתו לשיחה שארכה שש שעות רצופות. השיחה הותירה עליו רושם עז ובסופה החליט להיאבק למען מינויו כרב העיר בקרב חבריו הציוניים.

מאבקו שנמשך כשנה נחל לבסוף הצלחה - והרב לוי יצחק מונה לרב העיר. על כך כתב לו הרבי הרש"ב מכתב תודה.

וכך, בהיותו כבן שלושים ואחת שנים בלבד, בסוף שנת תרס"ט, הגיע הרב לוי יצחק לכהן כרב העיר, כהונה שנמשכה שלושים שנה, עד למעצרו בשנת תרצ"ט.

במשך שלושים השנים בהן כיהן כרב העיר, פעל לביצור ענייני היהדות בכל דרך אפשרית. כבר עם הגיעו כינס את ראשי הקהילה ודן עמם כיצד לחזק את יהודי העיר למרות הקשיים בגשמיות וברוחניות. ביחד קיבלו שורה של החלטות על מנת לחזק את מוסדות התורה בעיר. כמו כן הוחלט על פעילות מוגברת בקרב הנוער והצעירים.

אחד מצעדיו הראשונים היה לטפל במקווה המקומי שכבר לא היה ראוי לשימוש. הוא כינס את ראשי הקהילה והעמידם על חומרת הדבר, אך ראשי הקהילה התחמקו בתואנה של מחסור כספים בקופת הקהל. הרב הצעיר לא התרשם. הוא עמד מלוא קומתו, פשט מעילו החדש שקנה לא מכבר לרגל היכנסו לתפקיד: "הרי לכם מעיל זה העולה סכום ניכר, ותמורתו יהיה קודש בתור התחלה לבניין מקווה".

דבריו של הרב לוי יצחק עשו רושם עז וראשי הקהילה התחילו לטפל בהקמת מקווה חדש.

ה'חיידרים' של הרבי[עריכה]

בתקופה זו כבר היו בעיר עשרים וארבעה בתי כנסת ועוד כעשרה מניינים קבועים. חלק מבתי הכנסת והמניינים היו בנוסח חב"ד. כמו כן היו בעיר תלמודי תורה חב"דיים, אחד מהם היה אצל המלמד הרב שניאור זלמן וילנקין, שלימד כמה מילדי החסידים בעיר ובהם בניו של הרב לוי יצחק.

סיפר המשפיע הרב נחום גולדשמיד:

חיידר היה לא קטן ולא גדול, ומלמד אחד לימד בו. קבוצת הילדים חולקה לשניים. בכיתה הגבוהה למד סך-הכול תלמיד אחד, הרי הוא בנו בכורו של ר' לוי'ק - הרבי, שהפרש של שלוש שנים הפריד בינו לבין אחיו השני לו, ובכיתה הנמוכה למדו שני בניו האחרים של ר' לוי'ק יחד עם עוד כמה ילדים, ואני בתוכם.

"וכך היה סדר הוראתו של המלמד, תחילה לימד שיעור את הרבי באחת מפינות החיידר, ובאותה שעה היתה הכיתה הנמוכה חוזרת בעצמה על הגמרא, אחר כך היה מתפנה המלמד, ומלמד שיעור לכיתה הנמוכה".

כאשר בגרו ילדי החיידר, התמדתו הגדולה של הרבי, גרמה לכך שאביו רב העיר, כשהיה צריך ללכת לאירועים ציבוריים, לקח עמו כמלווה את ר' נחום גולדשמיד, שכן בנו בכורו אמנם סייע לו בענייני הכלל, אך הוא העדיף ללמוד תורה מאשר להשתתף באירועים ציבוריים שנמשכו שעות רבות.

העיר עוברת מיד ליד[עריכה]

מספר שנים חלפו, ובשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה. סדרי החיים השתבשו לחלוטין. בתקופה זו הגיעו לעיר המוני פליטים יהודים. הקהילה החב"דית בראשות הרב לוי יצחק ורעייתו הרבנית חנה נחלצו חושים לעזרת הפליטים, הן בעזרה חומרית והן בעזרה רוחנית.

כמה מגדולי הרבנים הפליטים התארחו בבית הרב לוי יצחק ובהם הרב מנחם מענדל קמינר, גיסו של האדמו"ר האמרי אמת מגור שגורש יחד עם יהודים רבים מעיר מגוריו וורשה (בהתוועדות שושן פורים תשל"ז סיפר הרבי כי אביו כיבד את הרב קמינר באופן מיוחד, הושיבו בראש השולחן ושוחח עמו בדברי תורה). באותם ימים הגיע לעיר גם הרב חיים עוזר גרודז'נסקי מווילנה שפעל יחד עם הרב לוי יצחק למען הפליטים.

בעיצומה של המלחמה, בשנת תרע"ז, החלה גם המהפכה הקומוניסטית. בתחילה קיבלו יהודי העיר את המהפכה באהדה ובשמחה, מתוך תקווה שכעת יבוא הקץ לפוגרומים שחזרו ותכפו.

באותם ימים הוקמו מפלגות יהודיות, ויהודים רבים נבחרו לחברי הנהלת העיר. אולם בשנת תרע"ח עבר השלטון העירוני לידי מועצת הפועלים ואנשי צבא. בעקבות זאת המצב הגשמי החל להתדרדר. בסוף שנת תרע"ח כבשו הגרמנים את האזור ומסרו את השלטון לידי אוקראינים מקומיים. המצב הכלכלי השתפר אמנם, אבל הצבא הגרמני ערך סריקות מפעם לפעם כאשר במשך הזמן נאסרו כמה יהודים.

עם כניסת ה"אדומים" - חיילי הצבא הקומוניסטי - ליקטרינוסלב, בתחילת שנת תרע"ט, באה תקופה חדשה. כל פעולות המפלגות והארגונים הופסקו; בעלי הרכוש נדרשו להכניס לקופת העירייה סכומים ניכרים. היהודים החלו לסבול ביתר שאת והיו מהם שאף הושלכו לכלא.

הפלוגה היהודית[עריכה]

לאחר פסח תרע"ט כבשו הכוחות ה"לבנים" - הצבא של דניקין שהתנגד למהפיכה הקומוניסטית - את יקטרינוסלב. היהודים שמחו להתפטר מהקומוניסטים, אולם השמחה היתה לזמן קצר בלבד. עם כניסתם לעיר החלו ה"לבנים" לבזוז חנויות ובתי עסק, ובלילות פרצו לבתי יהודים גזלו את כספם, ולעיתים גם רצחום נפש. במושבות היהודיות שבסביבות יקטרינוסלב נרצחו באותה תקופה אלפי יהודים ובהם גם הרב מנחם מענדל שניאורסאהן, בנו של האדמו"ר רבי שמריהו נח מבאברויסק.

כשהגיעו לעיר הידיעות על הפוגרומים שעורכים ה"לבנים", החליטו יהודי העיר להגן על עצמם. כעבור זמן קצר הוקמו גדודים להגנה שכונו: "פלוגת הקהילה היהודית". הקמת הפלוגה היתה בהסכמת העירייה שנתנה גם את התקציב הדרוש. הפלוגה צוידה במאות רובים ואלפי כדורים. הפלוגה קיבלה גם בנין ברחוב הראשי של העיר ששימש כמפקדה וכמחסן נשק. הפלוגה היתה מאורגנת כיחידה צבאית מובהקת וחבריה ערכו אימונים בנשק חם. הפלוגה התחלקה לשתי מחלקות, שכל אחת מנתה 110 איש. כל מחלקה עמדה על המשמר במשך 24 שעות, ולאחר מכן היה לה יום חופש, פרט למקרי חירום שאז כולם היו עומדים על המשמר.

מפקדת הפלוגה השתדלה בדרכים שונות להגדיל את כמות הנשק שבידה וזאת כדי להגדיל את מספר האנשים שיוכלו להילחם בפורעים ה"לבנים". גם הגויים העריכו את פעולתה של ההגנה היהודית, שכן חייליה שמרו גם עליהם מפני התנפלויות של הפורעים.

בספר "ערי ילדות" מסופר כי הרבי שהיה אז בן שבע עשרה בלבד, הוא שעמד מאחורי פעילות הפלוגה המיוחדת, על כך נודע לחסידים שנים רבות לאחר מכן.

הסופר דוד מרקיש, בנו של הסופר הידוע פרץ מרקיש סיפר לימים: "בשנת תשל"ה היתה אשתי בארצות הברית, ואחד מידידי המשפחה סידר לה שתוכל להיכנס ליחידות לרבי מליובאוויטש, בין יתר הדברים אמר לה הרבי: 'את חותנך הכרתי היטב; שירתנו יחד בכוחות ההגנה היהודית בעיר יקטרינוסלב בשנת 1919 כשה'לבנים' כבשו את עירנו'".

סיפר מר מרדכי גובר, מראשי הציונים ביקטרינוסלב:

"אני הייתי אחד מהמפקדים באותה הגנה. מאוד הופתעתי להיווכח שהמתכנן והאיש שעומד מאחורי כל הפעילות של ההגנה הוא נער בן שבע עשרה, בנו של רב העיר. הפעילות של ההגנה היהודית נחלה הצלחה רבה ופחדם נפל על ה'לבנים' שלא העזו עוד 'להשתולל' ביקטרינוסלב כמו בערים אחרות. הנער הזה הוא היום... הרבי מליובאוויטש!"

הפלוגה היהודית התקיימה כמחצית השנה, עד שהקומוניסטים שבו וכבשו את העיר והפסיקו את ההפקרות. בעקבות זאת התפרקה הפלוגה; חלק מהנשק נמסר לשלטונות וחלק אחר הוסתר. אחדים מאנשי הפלוגה שנתפסו עם נשקם, כמעט והוצאו להורג על ידי הסובייטים ורק בהתערבותו של הרב לוי יצחק שניאורסאהן ואחדים מראשי הקהילה, שוחררו לנפשם.

ה"יבסקציה" רודפת[עריכה]

כעת, עם עלייתם של הקומוניסטים לשלטון, החלו בדיכוי כללי, ובפרט את חיי היהדות. חיי הקהילה היהודית כמעט ופסקו לגמרי. מוסדות הקהילה: החיידרים בתי הספר היהודיים ובתי הכנסת נסגרו והמבנים נלקחו לצרכי השלטון הקומוניסטי. רק בתי כנסת בודדים נותרו לפליטה כשסביבם התרכזה כל הפעילות היהודית שעדיין הייתה מותרת.

היהודים האמידים שבעבר תמכו והחזיקו את המוסדות היהודים, נושלו מרכושם ומעמדם. רבים מהם ברחו מעיר.

ה"יבסקציה" הידועה לשמצה, החלה אף היא לפעול ודיכאה ביד קשה כל דבר שריח של יהדות נודף ממנו. היבסקים הסתובבו בבתי הכנסת וירדו לחייהם של בני קהילת חב"ד בראשותו של הרב לוי יצחק שניאורסאהן - שהקימו חיידרים במחתרת. במקום מוסדות החינוך שנסגרו, פתחו היבסקים בתי ספר עבור ילדי היהודים, בהם חונכו התלמידים בדרכי הקומוניזם.

בשנת תר"פ, נפטר הרב פנחס גלמן, רב ה'מתנגדים' בעיר והרב לוי יצחק היה לרב העיר היחיד שנטל על כתפיו את כל הפעילות היהודית. רק הודות לתושייתו ומסירותו הבלתי מוגבלת, המשיכה הקהילה היהודית להחזיק בערכי היהדות.

השלטונות הבינו במהרה איפה מוקד הכוח, והם החלו לרדוף את הרב. ליד ביתו הסתובבו תדיר אנשי המשטרה החשאית שרשמו כל מי שנכנס ויצא מביתו. לכל מקום שהלך ולאן שפנה, הם היו בעקבותיו. אך הוא לא נרתע ולא פחד. הוא המשיך להפעיל את החיים היהודים שהיו מותרים עדיין, כגון: שחיטה כשרה, אפיית מצות לפסח, ושיעורי תורה למבוגרים.

בשנת תרפ"ד סגרו אנשי ה"יבסקציה" את בית הכנסת הגדול, ומיתר בתי הכנסת החרימו דברי ערך, כמו כתרי תורה.

מי שעמד לימין הרב לוי-יצחק בעבודתו הכבירה למען חיזוק היהדות בעיר, היו בני קהילת חב"ד בכלל ובנו בכורו הלא הוא הרבי בפרט.

ישיבה מחתרתית[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תומכי תמימים יקטרינוסלב

בשנת תרפ"ט נפתחה בעיר ישיבת 'תומכי תמימים' מחתרתית. היה זה לאחר שסניפי הישיבה בנעוול ובחרקוב נסגרו בגלל רדיפת השלטונות, או אז הוחלט לפתוח סניף בעיר דנייפרופטרובסק. כעשרים תלמידים הגיעו לישיבה שעמדה תחת השגחתו של המשפיע הרב מנחם מענדל פוטרפס. חסידי חב"ד בעיר, דאגו לתלמידי הישיבה וראשיה.

הישיבה החזיקה מעמד כשנתיים, אך בעקבות המעקבים הבלתי-פוסקים, נאלצו התמימים לעזוב את המקום. גם לאחר סגירת הישיבה, נשאר במקום חיידר לתלמידים צעירים אותו ניהל ר' אברהם ראגולין.

גלותו של רב העיר[עריכה]

באותן שנים הלכו הרדיפות והחריפו. השלטונות החרימו את בתי הכנסת, ביניהם גם את בית הכנסת של הרב לוי יצחק "מערנור שול". הם הותירו רק בית כנסת אחד לכל יהודי העיר, ברחוב יורדאנסקא (כיום קצובינסקי). הרב לוי יצחק עבר אפוא להתפלל בבית כנסת זה. סביב בית הכנסת התרכזו מעט יהודים קשישים שכבר לא היה להם ממה לחשוש. בית כנסת זה נותר פתוח כל השנים ופועל עד ימינו אנו.

כאמור, מעקבים קפדניים נערכו אחר הרב לוי יצחק, אולם הוא לא נעצר. דרשותיו בבית הכנסת, פעילותו הנמרצת לאפיית מצות מהודרות ועוד מעשים רבים למען חיזוק היהדות, "הפריעו" לקומוניסטים, אך הם הבליגו כל העת, כנראה מחשש לתגובת העולם על מעצר רב עיר חשוב. הרב לוי-יצחק מצדו המשיך לעודד את הקהילה החב"דית והרעיף רוח חיים ליהדות בעיר. הוא עשה זאת אף על פי שידע כי פעולותיו מתועדות.

היה זה בשנת תרצ"ט, כאשר נוכחו השלטונות כי הוא מפעיל פעילות מחתרתית בעיר ומחוצה לה, או-אז החליטו לעוצרו ובכך להכות את הפעילות היהודית באזור מכה אנושה. היה זה בליל ט' בניסן תרצ"ט, כאשר נעצר בביתו שברחוב באריקאדנא 13 בשלוש לפנות בוקר. על דלת הבית נשמעו דפיקות גסות והרבנית פתחה את הדלת. מולה עמדו ארבעה אנשי נ.ק.וו.ד.

"היכן הרב שניאורסאהן?" שאלו ונכנסו אל הבית. לאחר חיפוש מדוקדק נלקח לבנין הנ.ק. וו. ד שבעיר, שם נחקר ימים ארוכים בחקירה קשה ומתישה. אחת החקירות נמשכה עשרים וארבע שעות ברציפות!

בתום החקירות הוכן כתב אשמה חמור במיוחד. בכתב אשמה מוזכרים הן בנו הרבי, והן מחותנו - הרבי הריי"צ. כמו כן הואשם בגין דרשותיו שנשא בבית הכנסת: "הזכות לדרשה השבועית בבית הכנסת, מנצל שניאורסאהן עבור הוצאת דיבה על השלטון הסובייטי ועל מנהיגיו".

בתום החקירות הועבר לקייב ומשם הוחזר לבית הסוהר בדנייפרופטרובסק, שם נכלא למספר חודשים עד שילוחו לגלות לעיירה צ'אילי בקזחסטן.

הרב לוי יצחק, נפטר מתוך יסורים, בגלות קזחסטן ביום כ' במנחם אב תש"ד.

כשנתיים המשיכה הקהילה היהודית והחסידית בעיר את חייה ללא מנהיג, עד שעלה עליה הכורת הנאצי ימ"ש.

האסון[עריכה]

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה התגוררו בעיר כמאה אלף יהודים. אלה היוו כחמישית מהאוכלוסייה הכללית. בתחילת המלחמה טרם ידעו בעיר מה קורה בחזית, ומה מעוללים הנאצים ליהודי פולין ובאיזורי הכיבוש הנוספים. כאשר החל "מבצע ברברוסה" במהלכו פלש צבא גרמניה בפתאומיות לתוככי ברית המועצות, החל פינוי מהיר של מוסדות הממשל. בהמשך פונו גם בתי חרושת גדולים ומוסדות המפלגה הקומוניסטית.

עם המוסדות ובתי החרושת יצאו גם רבים מהעובדים, רבים מהם יהודים. הפינוי התנהל באי-סדר ובבהלה. הפינוי התרחב לאחר הפצצת העיר על ידי מטוסי חיל האוויר הגרמני בחודש תמוז תש"א.

כשהחלו סוף סוף להגיע שמועות מאומתות על יחסם של הגרמנים ליהודים, החלה בריחת המונית של יהודים לכיוון אסיה התיכונה. לעומתם היו יהודים שזכרו את הגרמנים מימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר יחסם ליהודים היה סביר יחסית ליחס המשפיל של הקומוניסטים, ואלה העדיפו להמתין בעיר ולראות כיצד יפול דבר.

כאשר הצבא הגרמני התקדם לעבר העיר, החלו תושבים אוקראינים להתגרות ביהודים באמרם כי עם בואם של הגרמנים לעיר הם יבואו חשבון עם היהודים. התחושה בעיר היתה קשה ביותר. מספר היהודים שרצו לעזוב את העיר גדל במהירות. היציאה מהעיר היתה באמצעות רכבות עמוסות לעייפה שיצאו לדרכן בשעות הלילה בגלל החשש מהפגזות; אחרים ברחו באמצעות עגלות רתומות לסוסים, אבל הם לא הספיקו להרחיק לכת. חלקם נשבו בידי הגרמנים וחלקם התייאשו ושבו לעיר.

בין הנמלטים היו גם חסידים רבים וביניהם: ר' יצחק גולדשמיד (בנו ר' נחום נסע לארץ הקודש כמה שנים לפני כן), ר' נח גוצינסקי ר' מנחם גנזבורג ועוד. זה האחרון נפטר בעת המלחמה כתוצאה מרעב ואפיסת כוחות.

לאחר שהעיר הופגזה מהאוויר, נכבשה על ידי הגרמנים בראש חודש מנחם אב תש"א. מיד עם כיבוש העיר החלו תושבי העיר האוקראינים להבליט את יחסם האנטישמי לשכניהם. הם ערכו התנפלויות על יהודים ואירעו אף מקרי רצח אכזריים. גם הגרמנים פרצו לבתי היהודים, שדדו ורצחו ללא הבחנה.

כעבור זמן קצר הוצא צו כי על היהודים לענוד מגן דוד על שרוולם. ביום י"ז תשרי, יום ראשון של חול המועד סוכות תש"ב, נצטוו היהודים להכניס לקופת המפקדה הגרמנית סך גדול בשווי 25 או 30 מיליון רובל (אודות גובה הסכום יש גרסאות סותרות).

בשבת חול המועד סוכות תש"ב נצטוו יהודי דנייפרפטרובסק להתרכז ביום שמיני עצרת בבנין הכלבו הגדול של העיר - ה"אוניברמג"' השוכן ברחוב הראשי של העיר, לשם "העברתם למקום אחר לבטחונם והגנתם".

היהודים הורשו לקחת עמם דברי ערך ומצרכי מזון. רבים מהיהודים האמינו להודעה והם הגיעו בהמוניהם לבנין הכלבו. כל חפציהם נלקחו מהם, והם התבקשו לצעוד רגלית בליווי שוטרים אוקראינים לדרום העיר, מאחורי בית הספר לתחבורה. הם צעדו בבטחון מבלי לדעת לאן מוליכים אותם. הם האמינו כי הם נלקחים למקום מבטחים, שם האוקראינים האנטישמיים לא יוכלו לפגוע בהם. כאשר גילו את מה שעומדים לעולל להם היה כבר מאוחר.

אלפי יהודים הועמדו על פתח הבור הגדול, ונורו במכונות יריה. ה'אקציה' נמשכה גם למחרת ביום שמחת תורה. בשעת ההוצאה להורג הביאו הגרמנים למקום תזמורות שניגנה ברקע הצווחות האחרונות של הנרצחים.

רבים מחסידי חב"ד הצליחו להימלט מהעיר בטרם נכבשה, אבל היו חסידים שנותרו בעיר וסביבותיה, ונרצחו על קידוש ה', ביניהם אחיו של הרבי, ר' דובער, וסבתו של הרבי, הרבנית רחל ינובסקי.

אחד מבני החבורה היה הרב יוסף ראובן דובקין ובני משפחתו. הוא למד בישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש שבליובאוויטש, כיהן כרב ושו"ב בכמה עיירות ובהם ניבודרובקה ואמור. הוא, רעייתו רבקה לבית גולדשמיד וכמה מילדיו נספו.

מלבדם יש עוד מאות רבות של חסידי חב"ד שנספו על קידוש ה'.

55,432 נספים[עריכה]

בימי השמחה - שמיני עצרת ושמחת תורה - נורו ונהרגו עשרות אלפי יהודי דנייפרפטרובסק ובהם חסידי חב"ד רבים, כאשר רק בודדים הצליחו בנס להציל את נפשם מגיא ההריגה.

בדו"חות עוצבות-ביצוע של הנאצים בברית המועצות, המצויים ב"יד ושם" - נכתב: "בדנייפרפטרובסק 55,432 מומתים בתחילת אוקטובר 41".

רק יהודים מעטים נותרו בעיר לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה תש"ב, מהם שברחו לכפרים סמוכים ומהם שהסתתרו בבתי שכניהם.

כך נגדעה קהילת חב"ד בעיר שבראשה עמדו רבנים חב"דיים במשך כמאה שנים, ובה גדל הרבי .

דנייפרפטרובסק כיום[עריכה]

כיום, השליח במקום הוא הרב שמואל קמינצקי יחד עם שלוחים נוספים. הוא פתח את בית הספר היהודי "אור אבנר לוי יצחק", כמו כן יסד את ישיבת נחלת לוי בשנת תשנ"א. בתשנ"ז הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת "שושנת הזהב", שהוא בית הכנסת המרכזי בעיר.

תחתיו, פועל בעיר שליח הרבי הרב מאיר צבי סטמבלר המכהן גם כיו"ר איגוד הקהילות היהודיות באוקראינה, שפתח בעיר בעזרתו של ר' לוי לבייב מכללה להכשרה מקצועית להוראה בשם "בית חנה", לשם באות נערות יהודיות מכל רחבי אוקראינה על מנת לרכוש השכלה גבוהה.

שוחטים בעיר[עריכה]

שימש כשוחט ובודק בזמן ר' לוי יצחק הרב יצחק גולדשמיד שרבי לוי יצחק אכל משחיטתו. עוד לפני שרבי לוי-יצחק הגיע לכהן ברבנות, בתקופת כהונתו של הרב החב"די ר' בערע-וולף קז'בניקוב, שנודע כחסיד בעל-מדרגה. ויצחק גולדשמיד, שהיה נוכח בשעה שהעבירו את גופתו של ר' בערע-וולף למקום אחר, כאשר התכוננו להרוס את בית העלמין היהודי הישן, וראה שהגופה היתה בשלימותה - עשרים וכמה שנים לאחר פטירתו!

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]