הגנה חלקית

עיירה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור של זלמן קליינמן על חסידים בעיירה, אחרי התוועדות חסידית

עיירה (שטעטל[1] באידיש) הייתה צורת המגורים הטיפוסית של היהודים ברוסיה וארצות מזרח אירופה (שהיו בעיקר תחת ממשלת פולין).

במשך מאות שנים נהגו היהודים להתגורר בעיירות מגובשות, ולנהל בהם אורח חיים יהודי אותנטי. העיירות היהודיות היו סמל לחיים יהודיים שורשיים, אמתיים, ולאופן ניהול נכון של קהילה יהודית.


תפוצה[עריכה]

לקיומם של העיירות היהודיות היו שתי סיבות עיקריות. אחת הנוחות בניהול חיי הקהילה בלי התערבות חיצונית, שקיעה מוחלטת בעולם של תורה ויראת שמים, מנותקים מטרדות ונסיונות העולם. אך זו לא הכריחה את היהודים להתיישב דווקא בעיירות, ויהודים רבים העדיפו דווקא את החיים בערים הגדולות (אם בשל עסקיהם או מסיבות אחרות). הסיבה השניה, שגרמה להתרחבות התופעה של ה"שטעטל" הייתה גזירת "תחום המושב" שהחלה בתקופת הקיסרים ברוסיה[2], האוסרת על יהודים להתגורר במרכזי הערים ובערים הגדולות, והקצאת מקומות יישוב מבודדים עבור היהודים כחלק ממדיניות פיתוח המקומות הנידחים, כמו אזורים רבים באוקראינה, או שטחי פולין שסופחו לרוסיה [3]. בשל כך העיירות היהודיות היו נפוצות בעיקר במזרח אירופה, באוקראינה ובשטחי פולין שסופחו לרוסיה.

תקופה זו החלה עוד בימי הביניים ונמשכה עד להיכחדותם הכמעט מוחלטת של העיירות במלחמת העולם השניה והמשכה במשטר הקומוניסטי.

אופי החיים בעיירות[עריכה]

חיי הרוח[עריכה]

העיירות היהודיות היו שונות אחת מהשניה, במספר תחומים. העיירות בשטחי פולין וליטא היו בעיקר מיושבות במתנגדים, תלמידי הגאון מוילנה, בעוד שברוסיה, בלארוס ואוקראינה (ורק מעט בפולין וליטא) היו העיירות בעלי אופי חסידי מובהק. שוני נוסף היה ברמת החיים הגשמיים, חלק מהעיירות היו מיושבים במעוטי יכולת עד כדי רעב של ממש, וחלק אחר היו עיירות מפותחות עם תושבים אמידים (תופעת העיירות האמידות נעלמה בזמן גזירת "תחום המושב", בגלל המגבלה התעסוקתית שהייתה על היהודים).

הבדל נוסף היה ברמת חיי הרוח. בעוד שבעיירות מסויימות היו מוסדות תורניים מהגיל הרך ועד לישיבה, בעיירות אחרות בקושי היה מלמד דרדקי. אופי זה השפיע רבות על תושבי העיירה, ובעיירות בלי המוסדות התורניים, בדרך כלל היו התושבים יהודים פשוטים ובקושי ידעו קרוא וכתוב וצורת האותיות עבריות. יהודים אלה התאפיינו בתמימות יהודית ויראת שמים מופלאה.

לעומת זאת היה דווקא את העיירות שהיוו את הסמל ליהודים תלמידי חכמים וחסידים נכבדים (כמו נעוול וקרמנצ'וג).

חיי הגשם[עריכה]

רחוב טיפוסי בעיירה (בעיירה לחווא)

יהודי העיירה על פי רוב היו מעוטי יכולת, והתפרנסו מעבודות מזדמנות או מחכירת בתי מרזח מהפריצים המקומיים.

בשל המרחק הגדול של הכפרים והעיירות מהערים הגדולות ובהיעדר אמצעי תחבורה, שימשו העיירות כחוליות מקשרות בין הכפרים הנידחים לערי המחוז, מה שנתן מקור הכנסה נוסף לתושבי העיירה. אחת לכמה ימים נהגו הכפריים להגיע לעיירה, ל"שוק" המקומי, שם היו מוכרים את תוצרתם ורוכשים מוצרים. כיכר השוק הייתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של העיירה, וסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור.

שפת הדיבור והכתיבה בקרב יהודי העיירות הייתה אידיש. בעיירות בהם למדו הילדים בחיידר ובישיבה ידעו הגברים אותיות עבריות ולשון הקודש, מהתפילה ומהלימודים בחיידר, בעוד שהנשים לא ידעו את השפה, אך הכירו את האותיות העבריות.

השפה האידישאית היוותה חוצץ בין התושבים הגויים לתושבים היהודיים.

מוסדות הלימוד[עריכה]

מרבית תושבי העיירות היו עניים, ובשל כך גם במקומות בהם היה חיידר מסודר, הוא היה פועל בתוך בית הכנסת המקומי, בלי מבנה עצמאי. בהרבה מקומות, גם הישיבות, בעיקר אלו הקטנות בכמות, היו לומדות בבתי הכנסת.

בעיירות נודעות בגדלותם התלמודית היו ישיבות גדולות ומפוארות, כמו בוולוזין, מינסק ושקלוב.

הדמויות בקהילה[עריכה]

הדמויות התופסות בקהילה היו המרא דאתרא שהנהיג את הקהילה, השוחט ובודק (שו"ב), והמלמד. בחלק מהעיירות היה רב הקהילה גם המלמד בעצמו.

מעלת העיירות[עריכה]

בשיחות הרבי הריי"צ[4] מיצר על כך שכיום אין "שטעטלאך", כיון שבהן היו החיים רגועים יותר, ולכן היו יותר אמיתיים ורציניים. ה"עין יעקב" שהיו לומדים בין מנחה למעריב והמדרשים ופרקי האבות שלמדו בשבתות היו למעיין מים חיים למדות טובות ומורה דרך לאנשים הפשוטים. וכשלמישהו היה זמן פנוי הוא היה נכנס לבית כנסת ללמוד או לקרוא פרק תהילים.

היעלמות העיירות היהודיות[עריכה]

החל משנת תרל"א לערך החלה ירידה משמעותית והתכלות של העיירות היהודיות. הדבר בא בעקבות סלילת רכבות שפסחו על העיירות הקטנות, וגרמו לירידה דרסטית בכלכלת העיירות, שהיוו תחנות מעבר בין הערים הגדולות. קשרי המסחר עם השכנים הגויים נפגע, והחלו פוגרומים קשים בקהילות היהודיות, מגובה בהעלמת עין ואף עידוד מצד השלטון. התקפות רבות כלפי היהודים קרו במהלך מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים ברוסיה, ומלחמות בין רוסיה/אוקראינה ופולין.

על רקע התרחשויות אלה יהודים צעירים רבים עזבו את העיירות והיגרו למרכז אירופה ומערבה, וחלקם אף לארצות הברית ולארץ ישראל. עם סיום שלטון הצארים ברוסיה נפרצו גבולות תחום המושב, ויהודים הורשו להתיישב בערי ברית המועצות. בסך הכול עזבו באותם שנים כשני מליון יהודים את עיירות תחום המושב.

עם הכחדתם של מרבית יהודי מרכז ומזרח אירופה בשואה, עברה תופעת העיירות היהודיות סופית מן העולם.

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים

  1. המילה "שטעטל" באידיש היא צורת הקטנה של המילה "שטאָט" (באידיש: עיר) ופירושה 'עיירה' או 'עיר קטנה'. ברבות השנים השתרש השימוש במונח לייחוד של עיירה המיושבת בעיקר ביהודים.
  2. הגזירה נמשכה בין השנים תקנ"א ועד תרע"ז, במשך קרוב ל-130 שנה
  3. במסגרת "חלוקת פולין" בין השנים תקל"ב - תקנ"ה).
  4. ליקוטי דיבורים ליקוט ה, ועוד.