קרמנצ'וג

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת "מרכז רוהר חב"ד" והאנדרטה לזכר יהודי קרמנצ'וג שנרצחו בשואה
המבנה שבו הייתה ישיבת תומכי תמימים המרכזית בימי מלחמת העולם הראשונה
השליח הרב סלומון בבית התבשיל של הקהילה

קרמנצ'וג[1] היא עיר תעשייתית גדולה, השוכנת לגדת נהר הדנייפר שבאוקראינה.

הקהילת החב"דית בקרמנצ'וג מפורסמת בזכות רבנים וחסידים מפורסמים שהתגוררו בעיר ביניהם: הרב יוסף תומרקין והרב רפאלוביץ, ה"בעראלאך": ר' בערעל משה'ס, ר' בערעל מאשייעוו ור' חיים דובער וילנסקי, האחים גוראריה: ר' שמואל גוראריה ר' נתן גוראריה ור' מנחם מענדל גוראריה, ומנהלי הישיבה והחדרים המחתרתיים: ר' ישראל נח בליניצקי ור' בן ציון מרוז. קהילה זו פרחה ושגשגה עד שבאה המהפיכה הקומוניסטית שגרמה להרס כלכלי ורוחני כאחד. כעשרים שנה חלפו והנאצים התקרבו לעיר, ורוב בני הקהילה הצליחו להימלט, ומי שלא ברח נספה על קידוש השם.

העיר קרמנצ'וג[עריכה]

העיר קרמנצ'וג שוכנת על הגדה השמאלית של נהר הדנייפר, באיזור פלך פולטבה. העיר הוקמה בערך בשנת ה'של"א (1571). בעיר ישנו נמל וצומת מסילות רכבת, שהפכו אותה לעיר מפותחת כלכלית. המסחר התמקד בשלושה תחומים: תבואה, טבק ועצים. בעיר היו בתי ריחיים גדולים, מהם נשלחה תוצרת התבואה נמכרה לכל רחבי אוקראינה. כמו כן היו בעיר בתי חרושת גדולים לתעשיית טבק וסיגריות. דרך נהר הדנייפר, הגיעו לעיר משלוחי ענק של עצים שנכרתו ביערות אוקראינה, ובעיר היו נחתכים לקורות ונסרים.

יהודי קרמנצ'וג[עריכה]

המידע הראשון על התיישבות יהודית בעיר הוא משנת ה'תקמ"ב (1782). בשנת ה'תקס"א (1801) נמנו ברשימת משלמי המיסים 454 יהודים במחוז קרמצ'וג. הקהילה היהודית צמחה בעקבות הגירה ובשנת ה'תרנ"ז (1897) מנו היהודים כ-30,000 איש והיוו כ-50% מתושבי העיר. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיר כ-40,000 יהודים מתוך אוכלוסייה של קרוב ל-90,000 תושבים.

על יהודי העיר ככלל, ניתן לומר כי תורה וגדולה נמצאו אצלם במקום אחד. בקהילה היהודית היו עשירים גדולים, לצד בעלי תורה וחסידים דגולים; הם אלו שהשפיעו על רוח היהדות בעיר בכלל, ועל רוחה של ליובאוויטש בפרט. לרבים מעשירים אלו היה בית-כנסת אותם בנו, ורבים מבני העיר היו מתפללים בהם.

בשבתות שררה אווירה שבתית מובהקת, באשר כל עסקי היהודים היו סגורים, ולא נמצאה אף לא חנות אחת פתוחה. לא ייפלא אפוא שבגין כך זכתה קרמנצ'וג לכינוי "ירושלים דאוקראינה".

מקרמנצ'וג לליובאוויטש ובחזרה[עריכה]

קרמנצ'וג כמעט והפכה למרכז חסידות חב"ד; היה זה בעת שאדמו"ר הזקן ברח מנפוליון וצבאו בלוויית בני משפחתו וחסידים רבים. ביקש אדמו"ר הזקן להתיישב בקרמנצ'וג ולבנות מחדש את ממלכתו; לשם כך אף שיגר לקרמנצ'וג את בנו האדמו"ר האמצעי ובתו הרבנית פריידא בכדי שישיגו מקומות מגורים הולמים. בעוד הם תרים אחר מקומות מגורים נאותים, הסתלק אדמו"ר הזקן כמעט במפתיע.

התוכנית ליישב את בני משפחת הרבי וחסידים רבים בקרמנצ'וג, ירדה מהפרק. אדמו"ר האמצעי אמנם התגורר בעיר במשך מספר חודשים, אך לאחר חג השבועות תקע"ג, לבקשת החסידים, עזב הרבי את העיר יחד עם מלווים רבים כשפניו מועדות לליובאוויטש, שם נבנתה מחדש הממלכה החב"דית.

הרוח החב"דית שבה לעיר לאחר כשמונים שנה, כאשר ישיבת 'תומכי תמימים' עזבה את ליובאוויטש והתפצלה לכמה מקומות. לאחר נדודים רבים, הוקמה הישיבה המרכזית בקרמנצ'וג.

החסיד הראשון בעיר[עריכה]

לפי הידוע, ראשון החסידים שהתגורר בעיר, היה הרב אהרן, בנה של הרבנית פריידא, בתו של אדמו"ר הזקן. הוא כיהן כרבה של קרמנצ'וג. מספרים כי היה גדול מאוד בתורה ובחסידות.

לא ידועה בדיוק הסיבה, אך הוא עצמו הציע לקהילת חסידי צ'רנוביל בעיר, למנות לרב עיר, מטעמם, את הרב משולם זוסיא אהרון יעב"ץ. כך אכן נעשה, ומיני אז כיהנו בקרמנצ'וג שני רבנים, האחד של חסידי חב"ד והשני לחסידי צ'רנוביל.

לאחר פטירתו, מונה הרב יוסף תומרקין לרבם של חסידי חב"ד בעיר.

ביום כ"ג תמוז תרל"ד נפטר הרב תומארקין בפתאומיות, במקומו מונה אחיו, הרב צבי תומרקין, אולם גם הוא לא האריך שנים בתפקידו, ולאחר תשע שנים נפטר. במקומו מונה הרב יצחק יואל רפאלוביץ (חתנו של ר' יוסף) לרבה של קרמנצ'וג.

בתקופה הראשונה קיבל משכורת זעומה ובשל כך סבל ממצב כלכלי קשה, אולם לאחר זמן החל לשלוח ידו בעסקים והפך לסוחר גדול. מכספו הפריש סכומים גדולים אותם שיגר לאדמו"ר הרש"ב. במקביל לרבנותו ומסחרו, עסק רבות בעבודה ציבורית מסועפת במאבק נגד מחריבי היהדות מבית ומחוץ, על פי הוראות של הרבי הרש"ב.

בשנת תרס"ו עלה רבם של חסידי טשרנוביל, הרב ישראל יעקב יעב"ץ, לארץ הקודש, ובן אחותו הרב משה טרשצ'נסקי נתמנה לממלא מקומו. הרב טרשצ'נסקי אף על פי שהיה מחסידי צ'רנוביל, הושפע רבות מחב"ד, התפלל בנוסח האריז"ל והתנהג בכמה ממנהגי חב"ד. נכדו, הרב חיים מרינובסקי הפך לחסיד חב"ד.

בשלהי ימיו נחלש הרב יצחק יואל והתקשה לעמוד במשרה רבת האחריות של הרבנות, ומפאת כך עלה לארץ הקודש.

ה'טאמארע'ס' וה'בעראלאך'"[עריכה]

בתוך הקהילה החב"דית היו קבוצות שכונו בשמות חיבה ה'טאמארע'ס' וה'בעראלאך'. באגרת ששלח אדמו"ר הריי"צ אל החסיד הרב אליהו חיים אלטהויז, הוא מבקשו לכתוב זכרונות אודות ה'טאמארע'ס' וה'בעראלאך' מקרמנצ'וג.

על הכינוי "בעראלאך" הסביר אדמו"ר הריי"צ באגרת אחרת:

"בקרמנצ'וג היו אז (תקופת הרבי המהר"ש) מחסידי חב"ד החסידים המפורסמים בשם 'בעראלאך', היינו שעל צד ההזדמנות נקראו בשם דוב החסיד ר' דוב ב"ר משה, 'בעריל משה'ס', החסיד ר' דוב מאסייעוו, החסיד ר' חיים דוב וילענסקי ועוד כשלושה או ארבעה שנקראו בשם דוב.

"ויהי לפתגם 'די קרעמנטשוקער בערעלעך' (מכיוון שדוב בתירגום לאידיש: בער). הם היו בעלי שכל אדיר, ואבירי לב מאריכים בתפילה בהתפעלות הלב ובקול נעים והיו כולם חוזרים דא"ח, וכל החסידים גם בני פולין שבקרמנצ'וג היו יראים ומכבדים אותם" ('התמים' חוברת ב' עמוד ס').

האחים גור אריה[עריכה]

בשנים שלפני המהפכה הקומוניסטית, התגוררה בעיר משפחת גורארי המפורסמת, שמנתה שלושה אחים, שלושה גדולים בנגלה ובחסידות, גבירים מכובדים, ואלו נמנו על מקורביהם של רבותינו נשיאנו. משפחת גוראריה היתה מהמשפחות החב"דיות החשובות בעיר, ידועה בייחוסה.

לשלושת האחים, הרב שמואל גוראריה הרב נתן גוראריה והרב מנחם מענדל גוראריה (אביו של הרש"ג), היו עסקים משגשגים, בתי חרושת של טבק, יערות רבים ועוד. שלושתם דבקו בדרכי רבותינו נשיאינו, והרימו תרומות נכבדות לעניינים שונים, על פי הכוונת רבותינו נשיאינו.

הללו אף דאגו לפרנסתם של החסידים. בבית החרושת לטבק שהיה להם, עבדו כחמישים עובדים - כולם חסידים ותמימים, בעלי תריסין בנגלה וחסידות. אחד העובדים המפורסמים היה החסיד הנודע הרב ישראל נח בליניצקי, ששימש כגזבר ורואה חשבון במפעל במשך שנים רבות.

בשנים שלפני המהפכה הקומניסטית, ניהל הרב יחיאל צבי גוראריה בנו הבכור של ר' נתן גוראריה, את המפעל הגדול. אף הוא מחשובי חסידי חב"ד בעיר ובכלל.

בימים ההם היה 'גן עדן חסידי' בעיר, כאשר רובם ככולם היו מסודרים בגשמיות וברוחניות; בתי המדרש היו מלאים תדיר, שיעורי תורה והתוועדויות היו בשופי.

המהפיכה הקומוניסטית[עריכה]

גן עדן החסידי הזה קרס עם פרוץ המהפיכה הקומוניסטית. עם עליית הקומוניסטים לשלטון, סגרו הקלגסים את כל בתי הכנסת הרבים, בתי הספר ותלמודי תורה, הספריה הציבורית, ואפילו את בית הרפואה. הכול הולאם לטובת "אמא רוסיה". במקביל החלו רדיפות כנגד בעלי המפעלים והעשירים. מפעל הטבק של משפחת גורארי הולאם, כאשר הקומוניסטים "הצניחו" מנהלים חדשים.

כל החסידים שעבדו במפעל נאלצו לעוזבו לאחר שסרבו לעבוד בשבת, לפי תביעת המנהלים החדשים. על כנו נשאר נותר רק מנהל החשבונות ר' ישראל נח בליניצקי, וזאת כאות הערכה על כך שעמד בגבורה כנגד שודד שניסה לשדוד ממנו סכום כסף גדול השייך למפעל.

כאשר ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש נאלצה לנדוד מליובאוויטש לערים אחרות, נוסד הסניף המרכזי בקרמנצ'וג, והאחים גורארי תרמו בניינים וסכומי כסף אדירים לטובת קיומה של הישיבה.

אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, לאחר שכל בני המשפחה נאלצו להימלט מקרמנצ'וג מאימת הקומוניסטים.

ישיבה מחתרתית[עריכה]

במשך זמן לא רב, הייתה הישיבה המרכזית בקרמנצ'וג, אולם בקיץ תר"פ נאלצו תלמידי ה'אולם' - התלמידים המבוגרים - לעזוב את העיר. רק הצעירים נותרו עוד זמן מה, אך גם הם נאלצו לרדת למחתרת. מובן אפוא כי מצבה הכלכלי של הישיבה היה בכי רע, והיה צורך במנהל שיקח על עצמו את האחריות הכבדה לדאוג לקיומה של הישיבה שהפכה למחתרתית. ר' ישראל נח בליניצקי הסכים לקחת על עצמו את המשימה הכבדה.

הכספים שנאספו מדי פעם, לא הספיקו לקיום הישיבה. מצבה הכלכלי של הישיבה היה בכי-רע, ולעיתים ר' ישראל נח נאלץ היה ללוות סכומי כסף מקופת המפעל בו עבד, לטובת הישיבה - מעשה שהיה כרוך במסירות נפש של ממש.

בתקופה ההיא למדו בקרמנצ'וג יותר ממאה תמימים בקבוצות קטנות במקומות שונים ברחבי העיר.

בחודש אייר תר"צ, נאסר הרב מנחם מענדל גריבוב שהיה מגיד שיעור בישיבה והוטל עליו גזר דין של עבודת ניקוי רחובות, כעונש על שלימד נערים תורה. בהנהלת הישיבה כבר הבינו שהשלטונות עלו עליהם, והכול רק שאלה של זמן. בעקבות זאת נסגרה הישיבה והתמימים התפזרו בין סניפים אחרים ברחבי אוקראינה ורוסיה.

לאחר סגירת הישיבה, נותרו בקרמנצ'וג רק החדרים בהם למדו הילדים. את ה'חדרים' ניהל החסיד ר' בן ציון מרוז שהיה מהר"מים בישיבה. בשל הרדיפות הקשות, שיגר ר' בן ציון מדי פעם מכתבים אל הרבי הריי"צ, בהם פירט את הקשיים לצד ההישגים של התלמידים.

בשנת תרצ"ז, כאשר רדיפות הקומוניסטים גברו, ור' בן ציון מרוז הרגיש כי טבעת החנק מתהדקת סביבו, נמלט למוסקבה וכעבור זמן קצר הצליח להעביר לשם גם את בני משפחתו.

סגירת המקווה[עריכה]

בשנות השלטון הקומוניסטי נדרשו החסידים למידה גדושה של מסירות נפש. בשלב מסויים דרשו השלטונות לסגור את המקווה בקרמנצ'וג, ומי שניהל את המקווה התפטר לאחר שחשש לנפשו. במקומו לקח את התפקיד ר' דובער קוזניצוב, שהיה משגיח בישיבה המקומית. הוא אף החתים יהודים רבים על עצומת מחאה כנגד סגירת המקווה. אף על פי שהעיתונות התקיפה את מעשיו, המשיך לנהל את המקווה ללא חת.

הלחצים כנגדו הלכו וגברו מיום ליום, וכשאנשי היבסקציה ראו כי לא ייכנע להם, סגרו את המקווה בכוח. בשל סכנת הצנזורה הקפדנית ששררה באותם ימים, שלח ר' ישראל נח בליניצקי מכתב מוצפן בו דיווח לרבי הריי"צ על המצב.

בתקופה ההיא, אירח ר' ישראל נח הגדול בביתו התוועדויות רבות, אף על פי שביתו לא היה גדול. ילדיו שהיו לנים מחוסר מקום גם בסלון הבית, נאלצו בלילות בהם התקיימו התוועדויות, להצטופף יחד בחדר קטן אחד.

בתי הכנסת נסגרים[עריכה]

11 בתי כנסת היו בקרמנצ'וג, מהם שניים של חסידי חב"ד. אחד מהם נקרא 'קליין חב"ד' (חב"ד הקטן) והשני היה נקרא 'גרויס חב"ד' (חב"ד הגדול). בזה האחרון היתה ממוקמת ישיבת 'תומכי תמימים' במשך תקופה, ובו גם היה המקווה.

מדי מוצאי שבת נערכה סעודת 'מלוה מלכה' בבית אחד החסידים, בהשתתפות קרוב לארבעה מניינים. בשנת תר"צ, סגרו השלטונות את רוב בתי הכנסת בעיר ובתוכם גם את שני בתי כנסת חב"ד. החסידים לא נרתעו והשיגו חדר בבית כנסת שנקרא 'יורובסקי' שם התקיים מניין חב"די.

בגין הרדיפות, הקהילה החב"דית הלכה והצטמקה עם הזמן. משפחות רבות נדדו לערים אחרות, אולם היו גם שנותרו בעיר עד פרוץ המלחמה. החסיד הרב משה ניסלביץ הנו כנראה חסיד חב"ד האחרון הנמצא עמנו שהתגורר בקרמנצ'וג עד תקופה קצרה לפני השואה. הוא זוכר בבירור כי בעיר היתה קהילה חב"דית עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

מלחמת העולם השניה[עריכה]

לעומת קהילות רבות באוקראינה שהושמדו כמעט כליל על ידי הנאצים ימ"ש, דווקא בקרמנצ'וג, הצליחו רוב היהודים להימלט מהעיר מבעוד מועד. השמועות על התקרבותם של הנצאים לעיר, הניסו יהודים רבים, ובהם חסידי חב"ד, אל מחוזות רחוקים.

ביום י"ז באלול תש"א נכבשה העיר על ידי הנאצים. רק כ-‏9,000 יהודים נותרו בה מתוך כ-‏40,000 שהיו בה רק שבועות ספורים קודם לכן.

כיום הרב שלמה סלמון הינו שליח הרבי בעיר ומנהל בית חב"ד

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. אוקראינית: Кременчук, רוסית: Кременчуг