מקווה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg.pngערך זה עוסק במושג הכללי מקווה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מקווה (פירושונים).

מקווה, הוא מאגר של מים שאינם שאובים, שעל ידי הטבילה בו האדם נטהר מטומאתו, (אם כי בחלק מהטומאות נדרשות פעולות נוספות מלבד הטבילה).

מי חייב בטבילה[עריכה]

תיאור מבנה מקווה - בעריכת החסיד הרב שמואל לוין

לפי ההלכה יש מספר מצבים בהם חייבים בטבילה:

  • נדה לאחר ימי נידתה טובלת במי מקווה ונטהרת ומותרת לבעלה.
  • מי שראה קרי - אמנם לפי המובא בשולחן ערוך[1] בטלה תקנת עזרא, אך מובא בגמרא בברכות[2] שכל המקפיד בטבילה זו מאריכים ימיו ושנותיו.
  • זב.
  • טבילה לגרות.

לצורך מקווה ניתן להשתמש במעיין מים חיים, ים, נהר, או כל ריכוז מים המכיל לפחות ארבעים סאה (330 או 650 ליטר, לפי שיטות שונות).

עזרא תיקן שאדם טמא לא יוכל ללמוד תורה עד שיטבול במקווה. תקנה זו התבטלה מכיוון שלא התפשטה ברוב הציבור. עם זאת גדולי האדמו"רים הורו שכן לטבול ומספרים על אחד שבא להגרא"ח נאה ואמר לו "הרי אמרו דברי תורה אינם מקבלים טומאה" ענה לו הגרא"ח "כן, אך השאלה היא האם אדם טמא יוכל לקבל דברי תורה".

דיני המקווה[עריכה]

הכניסה למקוה האר"י בצפת

בתורה נאמר:

י.png אך מעין ובור מקוה - מים יהיה טהור י.png
– ויקרא יא, לו.
. מפסוק זה למדו רבותינו שאי אפשר לטבול במים שאובים - מים שהקוותם למקום אחד נעשתה בידי אדם, אלא דווקא במים שנקוו למקום אחד באופן אחד: "מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים"[3].

מים אלו מתחלקים לשני סוגים:

  • מים זוחלין - מי מעיין זורמים, בהם ניתן לטבול אף אם הנקודה הספציפית בה טובלים אינה מכילה ארבעים סאה. כאשר המים הם זכים, הם נקראים מים חיים.
  • מי גשמים מכונסים - לעומת מי מעיין, במים אלו ניתן לטבול רק אם הם אינם זורמים, אלא עומדים במקומם ('אשבורן', במינוח ההלכתי), כמו כן, יש חובה שהמקווה יכיל ארבעים סאה - הכמות שעלפי שיעור חז"ל מספיק בכדי לכסות גוף של אדם ממוצע.

כיום, רוב המקוואות אינם עשויים ממי גשמים ממש, אלא ממי ברז, המוכשרים לשימוש במקווה (ראו להלן).

רקע[עריכה]

בעבר, במקומות שלא היו מעיינות, נהגו לטבול במיגשם ממש. לרוב היו הבורות בתוך מערות, כיוון שאיפשרו לטובל לפשוט את בגדיו מחוץ למבטם של העוברים ושבים. מטעם זה רגילה המשנה לכנות את המקוה בשם "מערה" כפירוש רבי עובדיה מברטנורא, "ומשום שרוב טבילות שלהם במערות, קרי למקוה מערה"[4] אלא שהמים שבמערה אינם מתחלפים, ובמשך הזמן מזדהמים ומתלכלכים. "אמר רב ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין".[5]

אפשרות אחרת הייתה לטבול בנהר, אלא שישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הוא כשר לטבילה, היות שהמים שבנהרות מורכבים מתערובת של מי מעין ("זוחלין") ומי גשם ("נוטפים" - מים היורדים מלמעלה), ומכיון שהנהר זורם הרי לכאורה מי הגשם שבו אינם ראויים לטבילה בשל פסול "זוחלין". להלכה נפסק בשו"ע [6] שאם "רבו הזוחלין על הנוטפין" (בקיץ, העונה שאין בה ירידת גשמים, ובנהר יש בעיקר מי מעיין) כשר הנהר לטבילה, ואילו אם "רבו הנוטפים על הזוחלים" (בחורף, כשבנהר יש בעיקר מי גשם) אסור לטבול בו. אמנם יש מתירים לטבול בהם לאורך כל השנה, אך גם זאת אך ורק "במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגים להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו" [7] - כלומר: רק בדיעבד כשאין ברירה.

מטעמים אלו הייתה עדיפות לטבילה במעיין, שאין בו את החסרון של מי הגשם שבבורות ובמערות, שכן מי המעיין זורמים ומתחלפים, ואף לא את הבעיה ההלכתית שבנהרות.

מנהגו של אבוה דשמואל[עריכה]

אלא שעדיין ישנן בעיות הלכתיות אחרות, המשותפות הן לטבילה במעיין והן לטבילה בנהר (בנוסף על הבעיה בנהרות שהוזכרה לעיל), והעיקריות שבהן: א) חשש שתיווצר חציצה עקב הטיט שבנהר שעלול להיכנס בין אצבעות הרגליים. ב) הנהר הוא מקום גלוי, ויש חשש שהנשים יפחדו שיראו אותן, ולכן יטבלו בחיפזון ובלא שימת לב ראויה. ומטעם זה אביו של שמואל הכין לבנותיו מַפָּצִים [=מחצלאות] בנהר בו טבלו[8], ומביא לכך התוספות שני הסברים: א. פירוש רש"י, שהמחצלאות היו בקרקעית הנהר (לפתור את בעיית החציצה). ב. פירוש רבינו תם, שהמחצלאות עמדו זקופות כמו כתלים (לפתור את בעיית הבושה).

הרעיון של אבוה דשמואל הלך והשתכלל במרוצת הדורות, ובמקום לשים מפץ בתוך הנהר נהגו בכל מקום שהתאפשר לבנות מבנה סמוך למעין או לנהר, את מי המעין או הנהר היו מַטִים לתוכו באמצעות חפירה תת קרקעית, והטבילה התבצעה בבור שהיה בתוך המבנה ושלתוכו זרמו המים (וממנו המשיכו החוצה - בדומה למקוה האריז"ל בצפת).

כאשר המים באו ממעיין לא היה כל חשש לגבי כשרות המקוה, אך כאשר המים באו מנהר, חזרה שאלה למקומה - האם מותר לטבול בהם לכתחילה גם בחורף, כאשר "רבו הנוטפים על הזוחלים". בנושא זה דנו האחרונים, ודעת הצמח צדק [9] "דחופר בצד הנהר הוא דלא חשוב מעיין... כיון שרק שטח מועט מהארץ מפסיק בין הנהר לחלל החפירה... אבל כשהמים של הנהר עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ, בענין שעל ידי זה הם נצללים ומזדככים כדרך כל מי מעיין ה"ל מעיין... ומכל מקום לעניין איסור דאורייתא צריך עיון אם לסמוך בזה להקל".

בכל אופן, כך היו בנויים רוב המקוואות בעבר - אם ליד נהר או ליד מעיין, ורק במקומות מועטים, בהם לא היו מעיינות כלל, נאלצו לטבול במי-גשם (שאינם מתחלפים ונסרחים).

אמנם בנייה בסמוך למעיין פתרה את רוב החששות ההלכתיות, אך עדיין נותרו בעיות אחרות שהפכו את הטבילה למשימה קשה ומסוכנת, ומהם: מיקום המקוה בסמוך לקרקעית המעיין גרם לצורך לרדת בשעות הלילה למקום חשוך ומרובה במדריגות (שכמובן אינן נוחות ומהוקצעות כבימינו) באופן מפחיד, מרתיע ומסוכן. בעיה נוספת הייתה קרירות המים שבמעיינות, בפרט בימות החורף, וביותר במדינות הקרות, ומחמת זרימתם המהירה של המים שבמעיין אי אפשר היה לחממם כלל וכלל. וכך הייתה כל טבילה כרוכה בקשיים וסיכונים, שהביאו לא פעם לקולות ואף לפירצות חמורות בגדרי הטהרה. בנוסף לכך קיימת הבעיה ההלכתית שבשל קרירות המים עלולים השרירים להתכווץ וישנו חשש שהאשה לא תפשוט קמטיה כראוי, כי מחמת הקור והלחץ תזדרז לצאת מהמים ותתקשה להתרווח ולפשוט קמטיה, וממילא הטבילה לא תהיה בשלמות, זאת מלבד החשש שהאישה תצטנן ותחלה ח"ו[10].

תקנת אדמו"ר הזקן[עריכה]

מסיבה זו תיקן אדמו"ר הזקן בעל התניא - תקנה גדולה - שבתוך הבור בו טובלים יניחו תיבה נקובה, בתוכה יכניסו מים חמים, ושם תטבול האשה. מכיוון שהתיבה נקובה היא איננה נחשבת כלי, ולכן כאילו אינה קיימת כלל, ובמילא הטבילה בתיבה נחשבת כטבילה במי המעין עצמם הזורמים בבור. תקנה זו (המבוארת בקונטרס "דיני תיקוני מקוה" שנדפס בשו"ע שלו בסוף הלכות נדה) פתרה את כל הבעיות ההלכתיות ואת רוב הבעיות האנושיות, ויחד עם זאת הייתה מהודרת לכל הדעות ועם כל החומרות, וכפי שהעידו על כך גדולי הדורות [11].

ב- 200 השנים האחרונות השתנה המצב. בערים הגדולות והמפותחות הוקמה צנרת מים (שמנעה את הצורך להסתמך על שאיבה מהבאר), ולכל בית הייתה אספקת מים סדירה. אנשים נעשו מפונקים יותר ונשים רבות נמנעו מלטבול בגלל שהמקוואות לא היו נוחים [החימום לא כל כך טוב, הירידה למקוה כרוכה בירידה של עשרות מדרגות (אותם נאלצה האישה לרדת בחושך ובקור, ובמדרגות שאינן מהוקצעות וכו')] ובפרט כשמשווים אותם לאמבטיה הביתית הנוחה (שכאמור, הייתה בגדר "פיתוח טכנולוגי" חדש). הבעיה החריפה בעיקר בגלל שבאותה עת החלה לצוץ תנועת ההשכלה והרפורמה, ששמה לעצמה למטרה להילחם עד חרמה בטהרת המשפחה, בטענה שמטרת המצווה היא בסך הכול עניין של היגיינה וכו', ובמילא "מה רע באמבטיה טובה"? ר"ל.

גורם נוסף היה התרחבות תחומי ההתיישבות, כאשר נבנו עוד ועוד ערים ויישובים שאינם סמוכים למקור מים, ובמילא היה צורך למצוא פתרון אחר, שיאפשר שימוש ב"מי העיר" - מי הברז העירוניים.

כאן החל דיון בין רבני ישראל, שעסק בשאלות - איזה מקוה כשר, ומהי השיטה המהודרת ביותר לבניית מקוואות, והוצעו מספר פתרונות ושיטות לבניית המקוה.

שיטת הזריעה[עריכה]

אחד הפתרונות שהוצעו בדורות האחרונים הוא מקוה "זריעה". תוכן מעשה מקוה זה הוא שסמוך למקוה הטבילה ממלאים בור עם ארבעים סאה מי גשמים, והוא נקרא "אוצר זריעה", ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה על ידי ששופכים מי העיר [=מים שאובים] לתוך בור מי הגשמים עד ששוטפים לחוץ לתוך מקוה הטבילה. וזה נקרא "זריעה", שמים פסולים מתערבים בתוך הכשרים והרי הם כנזרעים בתוכם והזריעה מטהרתם. במקוה זריעה ישנם חששות רבים, ביניהם החשש המובא באחרונים משום נתן סאה ונטל סאה.

שיטת ההשקה[עריכה]

פתרון אחר שהוצע הוא מקוה "השקה" זאת אומרת שסמוך למקוה הטבילה עושים עוד מקוה, וממלאים אותה עם ארבעים סאה מי גשם, והיא נקראת בור השקה, ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה עם מי העיר [=מים שאובים] עד למעלה מן הנקב, כדי שיתחברו מקוה הטבילה עם הבור מי גשמים דרך הנקב. וזה נקרא השקה, שמשיק מים כשרים למים פסולים, ועל ידי זה מכשיר מים הפסולים.

במקוה השקה ישנם גם חששות רבים, ביניהם החשש שמא לא יהיה נקב ההשקה פתוח כל זמן משך הטבילות, או החשש על עצם ההשקה, שמכיוון שאין נקב ההשקה פתוח במשך כל זמן מילוי המקוה, ורק אחר המילוי פותחים הנקב לרגע רק כדי להכשיר המקוה, או שמא לא יקפיד הבלן שיהיו המים שבמקוה הטבילה גבוהים עד למעלה מנקב ההשקה, ואם כן מעולם לא נתחבר מקוה הטבילה לבור ההשקה, ולא הוכשרו מי המקוה מעולם, והמקוה פסול לכל הדעות.

בור על גבי בור[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בור על גבי בור

בור על גבי בור הינה שיטה לבנית מקוה באופן שיהווה פתרון לכל החששות שקיימות במקוואות המושקים למי-גשם. "בור על גבי בור" הכוונה היא בניית מקוה על גבי מקוה.

חופרים בור עמוק, מחציתו התחתונה היא אוצר למי הגשמים, ועל גביו עושים רצפה, ומעל הרצפה ישנה מקוה נוספת (זאת אומרת שתקרת המקוה התחתונה היא רצפת העליונה) ממים רגילים אשר בה יהיו טובלים. ברצפה שבין שתי המקוואות ישנם שני נקבים [כשיעור טפח כל אחד] לחבר את המים שבמקוה העליון לתחתון.

שיטה זו הנהיג אדמו"ר הרש"ב, והיא נהוגה כיום על ידי חסידי חב"ד בכל רחבי תבל.

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

כריכת הספר 'מקוה - היסוד לבית יהודי מוצלח'
  • מקוה - היסוד לבית יהודי מוצלח, ספר בשפה האנגלית, ובו דברי הרבי ומכתביו בנושא טהרת המשפחה, לצד סיפורי מסירות נפש וישועות בהקשר לבניית וטבילה במקוואות

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. אורח חיים סימן פח
  2. פרק מי שמתו.
  3. ספרא, פרשת שמיני פרשה ט, א
  4. פירוש ברטנורא למקוואות ו, א, ד"ה "חורי המערה", וכן באר פרשני המשנה שם.
  5. שבת יד.
  6. יו"ד סימן רא, ס"ב.
  7. הרמ"א, שם.
  8. שבת סה, א. מובא שם שזאת עשה רק ביומי תשרי, אך בימי ניסן חשש שמא ירבו הזוחלין על הנוטפין, וכן בנה להם מקוואות.
  9. ראה בספר צמח צדק שו"ת יו"ד סימן קסז ו- שלו, ובחידושיו על הש"ס קעא - קעב.
  10. להרחבת הענין ראה בשו"ת יו"ד תשו' קעב ו- קעו.
  11. עיין בשו"ת אמרי א"ש סימן עט, שו"ת בית שלמה יו"ד חלק ב' סימן פג, חיבור לטהרה כלל ד סעי' ה, ועוד.