זלמן קליינמן

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מברשת לפסח.png ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כתיבה לא אינציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.



ר' זלמן קליינמן
דיוקן עצמי של ר' זלמן קליינמן

הצייר החסיד ר' זלמן קליינמן (נפטר תשנ"ה, היה חסיד בעל מסירות נפש שנודע בזכות ציוריו.

הוריו[עריכה]

ר' זלמן נולד ברוסיה לאביו ר' יעקב קליינמן, יליד וורשה שהגיע לרוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה יחד עם אמו ועם אחותו הצעירה, איטה. חשוב להוסיף, כי בניגוד לשם השגור בפי כל, קליינמן, שם משפחתו המדוייק הוא קליימן, ללא נו"ן. כך ניתן לראות גם בחתימתו על ציוריו, וכך מעידה אחותו רחל זמיר בספרה.

האב היה חסיד גור, ירא שמים ומדקדק מאוד במצוות. איש ישר היה, צנוע ונחבא אל הכלים. זלמן היה אדם טוב וישר, אציל נפש, בעל עושר אינטלקטואלי בכל תחומי החיים. בשקט עסק בציור, ובשלווה הקדיש שעות פנויות ללימוד התורה. מעודו לא חיפש תהילה או תלמידים. כשהיו באים אליו הורים ומבקשים, שילמד את בנם או את בתם ציור, היה אומר להם: "אם הילד נמשך לציור מעצמו - טוב ללמדו. אם לאו, אין ללחוץ על הילד ללמוד זאת, משום שזו עבודה קשה מאוד, הדורשת כוחות נפש עצומים". את הכרותו עם חסידי חב"ד, עשה בהיותו ברוסיה. היה נכנס לעתים תכופות בביתו של הגאון מרוגוצ'וב שהתבטא עליו - לפי עדותו של הרב נחום שמריהו ששונקין - 'יעקב יודע ללמוד היטב'". הרב ששונקין הוסיף ואמר כי "הגאון מרוגוצ'וב לא חילק שבחים מהר כל-כך. אך אם הוא אמר על מישהו שהוא יודע ללמוד, סימן שזה היה כך".

אמו היתה מרת רבקה, ילידת מינסק שברוסיה הלבנה.

ימי ילדות[עריכה]

את ימי ילדותו עשה בעיר לנינגרד בבית הוריו, יחד עם שתי אחיותיו פאניא ורחל (זמיר). אולם תקופה לנינגרד הסתיימה באיבה, בקיץ תש"א פרצה חזית נוספת במלחמת העולם השנייה מול רוסיה הסובייטית. עד מהרה החלו הקרבות, ההפגזות והרעב לתת את אותותיהן באזרחים. החזית הלכה והתקרבה במהירות לעיר הגדולה לנינגרד. זלמן הצעיר היה ילד כבן שמונה בלבד באותם ימים.

באחד הימים פרסמו השלטונות הודעת חירום על פינוי כל ילדי לנינגרד למקום רחוק ובטוח, וזאת כדי להצילם, וגם כדי שהוריהם יוכלו להתמסר במנוחת הדעת לעבודות הגנה על העיר.

בשלב הראשון התבקשו הילדים הנמצאים במסגרות מאורגנות, כמו בתי-ספר, גני-ילדים ופנימיות, להיות מוכנים בתאריך מסוים. להודעה הזאת צורף דף המפרט, מה על הילד להביא אתו כמו בגדים, מצעים וכדומה. בדאגה ובכאב גדול נאלצים ר' יעקב קליינמן ורעייתו להוציא מהבית את בתם רחל, ולמסור אותה לידיים נוכריות, בדרכה אל מקום לא ידוע. רכבות-רכבות עמוסות ילדים נוסעות ומתרחקות מעיר מגוריהם ומהוריהם.

בבית נשארו פאניא וזלמן הצעירים, שהצליחו להימלט מן גזירת הפרידה. אולם לא ארכו הימים, וכאשר החזית הלכה וקרבה, והמצור על לנינגרד הלך והתהדק, הודיעו השלטונות כי גם הילדים שלא לומדים במוסדות הממשלתיים מסיבות שונות, צריכים לעזוב את העיר במהירות. השלטונות אפילו לא התמהמהו לחקור מדוע הילדים האלה לא למדו במסגרות. בחיפזון רב אורגנו רכבות רבות ובהן ילדים, נשים, אימהות עם ילדיהן, וכן - רכבות של אנשי צבא היוצאים לחזיתות. כולם יוצאים את העיר בבהלה.

באחת מאותן רכבות היו שני הילדים הנותרים למשפחת קליינמן, פאניא בת השלוש-עשרה עם אחיה הקטן בן השמונה. ברגע האחרון פנו ההורים אל בתם הבכירה וביקשו ממנה בקול נרגש שתעשה ככל יכולתה כדי לשמור על האח הקטן.

ההורים נאלצו להשאר בעיר. חודשיים לאחר מכן כבר העיר הייתה נצורה, אין יוצא ואין בא. התושבים סובלים מהפצצות, מרעב ומקור. אין חימום. המים בברזים קפואים. האנשים מתחילים לגווע לאלפיהם ולרבבותיהם.

זמן קצר לפני המצור הספיק ר' יעקב קליינמן להיפגש עם אחותו, מרת איטה ששונקין, בגבול העיר לנינגרד. הפגישה היתה מרגשת, והפרידה עוד יותר. קודם שנפרדו הבטיחו השניים זה לזה בתקיעת כף: "מי שנשאר בחיים, מקבל על עצמו לדאוג לילדי אחיו".

במוסד הילדים[עריכה]

לאחר נסיעה ממושכת של מספר ימים הגיעו האחות והאח לסיביר באזור העיר צ'ילאבינסק. האחות עשתה כל מאמץ כדי לשמור על אחיה, אך כעבור פחות משנה הופרדו השניים בהוראת הממונים. בהיותה בת ארבע-עשרה שנה בלבד נשלחה פאניא ללמוד מקצוע, מכונאות, בעוד אחיה הקטן נשאר במוסד הילדים.

ילד יהודי קטן כבן שמונה, בין המון ילדים גויים, רבים מהם גדולים ממנו. חייו היו קשים מנשוא. הצקות, התעללות, השפלות היו מנת חלקו. ביומן שכתב זלמן לאחר מכן, הוא מתאר חבורות ילדים שולטות ורודות בילדים צעירים וחסרי ישע. הוא מספר על ילד אחד, בורינקה שמו, שהיה אכזרי ביותר, סדיסט, שהשתלט על הכיתה, וכל הילדים נהפכו למשרתים ועושי דברו. מי שלא נשמע לו, ספג מכות, עלבונות ודיכוי. אסור היה לספר למדריכה ולהלשין, כי להלשין היה הדבר הבזוי ביותר, ומשום כך הילדים סבלו ושתקו. מנת ההשפלות והדיכוי נגעו גם ללחם קיומם, כאשר מנת האוכל הדלה ופרוסת הלחם הקטנה נלקחו על ידי הילד השליט.

במשך השנים האלה נערכה ריאורגניזציה בבתי-הילדים. באותה תקופה הועברו ילדים למוסדות אחרים, ובמקומם הוכנסו חדשים.

בשנה שלפני גמר המלחמה התחילה מדריכה מכיתה מקבילה לקרב את זלמן. כאשר הייתה זקוקה לעבודות ציור, פלקטים ושלטים לכיתתה, הייתה מזמינה את זלמן מכיתתו, והוא היה מבצע את כל עבודות הציור בשבילה. כישרון הציור נתגלה אצלו מילדותו. לעומת זאת המדריכה של כיתתו כעסה מאוד על ניצול כשרונותיו לטובת כיתה מתחרה. לכן בין שתי המדריכות היו יחסים מתוחים מאוד - עובדה שבעתיד סייעה להצלתו.

לאחר המלחמה[עריכה]

כאשר הסתיימה המלחמה, בית-הילדים עמד לחזור ללנינגרד. הילדים שהוריהם נספו, הוצאו מרשימת החוזרים. הם היו מועמדים להעברה לבית-היתומים המקומי. כאשר נודע לאותה מדריכה, שזלמן הוצא מרשימת החוזרים, ארגנה את כל המסמכים הפורמליים לאימוצו כבנה. היא אהבה אותו מאוד; דאגה לו כבן, דאגה לתזונתו ולכל צרכיו. היא העריכה אותו מאוד בגלל האינטליגנציה שלו, בגלל כשרונותיו לציור ולאמנות ובגלל הידע, שרכש מתוך קריאת ספרים.

מספרת אחותו, הגב' רחל זמיר: "במשך כל שנות המלחמה היינו נפרדים. לא ראינו זה את זה כחמש שנים, אך היינו מתכתבים בינינו. והנה אני מקבלת מכתב מזלמן, ובו הוא כותב שאומץ על ידי המדריכה. הוא מודיע בשמה, שעלינו לנתק כל קשר בינינו לעולמים. וברוח זו כתב גם לאחותי..."

מהריחוק הזה חשש אביו, ר' יעקב קליינמן יותר מכל; לא רק ריחוק פיזי אלא גם, ובעיקר, ריחוק רוחני, שהילד הצעיר יעזוב את מורשת אבותיו.

בשנת תש"ה הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אז התברר כי זוג ההורים, ר' יעקב ורעייתו רבקה שנותרו בלנינגרד, גוועו ברעב הכבד ששרר בעיר באותם ימים.

בימים אלה, המשפחה היתה למעשה מפורקת. פאניא - האחות הגדולה, עבדה בתעשייה הצבאית הרוסית. האחות רחל שהתה בבית ילדים הרחק משם, בסיביר. ואילו האח הקטן אומץ על ידי מדריכה גויה, והוא עמד לחזור איתה לביתה שבלנינגרד, מתוך מטרה מוצהרת לנתקו לנצח מכל קשר עם בני משפחתו.

אלא שכאן התערבה ההשגחה הפרטית העליונה, במטרה להוציא יקר מזולל, ולאחד את המשפחה החסידית שוב.

כזכור, נשבעו זה לזה ר' יעקב ואחותו איטה, כי מי שישרוד מביניהם מתחייב לשמור על ילדי השני.

האחות התגוררה לפני המלחמה בעיר לוגה שבקרבת לנינגרד. יום אחד נאסר בעלה והוגלה לסיביר, וכאשת "פושע" נאסרה עליה השהייה בלנינגרד עצמה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ובהפצצות הכבדות, הצליחה בחסדי ה' לעזוב את האזור ברכבת האחרונה עם שני ילדיה הקטנים, ציפורה בת השש ואברהם בן השלוש. למעשה הם נסעו ללא יעד מוגדר. הרכבות נסעו לכיוון סיביר, הרחק מאזור המלחמה.

באחד הימים עצרה הרכבת במחוז מולוטובסק, והנוסעים התפזרו בין העיירות והכפרים שבפלך ארץ זה. היא עצמה הגיע, אחרי ימים רבים של נסיעה, לכפר קישרץ, שם הציגה את עצמה כאישה שבעלה נלחם בחזית. אוי ואבוי היה לה לגלות את האמת, שבעלה נאסר בגלל יהדותו. מזכירות הכפר הפנתה אותה אפוא לאחד הבתים, שבעלת הבית תקצה לה פינה בדירתה. היו שם שני חדרים: חדר אחד לבעלת הבית וחדר לשתי בנותיה הבוגרות. חדר הכניסה שימש לכולם כחדר האוכל וכמטבח, ובו תנור רוסי הבנוי לתוך הריצפה. בחדר הזה עמד שולחן, ספסל, ומנורת נפט. בחדר הזה הקצו למרת איטה עם שני ילדיה הקטנים פינה לגור בה.

במקום זה שהתה עד סוף המלחמה. באחד הימים נודע לה על מקום הימצאו של חמיה, החסיד הרב נחום שמריה ששונקין. היא מיהרה ליצור עמו קשר, והוא שלח להודיע לה כי הוא נמצא בסמרקנד. היא יצאה אפוא מהכפר הנידח ובדרך ארוכה הגיעה עם שני ילדיה לאסיה התיכונה, לסמרקנד, אל חמיה.

דומה היה כי הגיעה אל המנוחה והנחלה, אלא שבאחד הלילות, חלמה, שאחיה מעיר אותה בנגיעה קלה בכתפה ואומר לה רק מילה אחת: "הילדים!"

היא התעוררה ברעד ומיד הבינה במה מדובר. בפרוץ המלחמה הרי הבטיחו זה לזה בתקיעת כף כי מי שיישאר בחיים אחרי המלחמה, ידאג לילדיו של השני. היא דחתה מעצמה את הרעיון הבלתי-מעשי והבלתי מתקבל על הדעת להציל את הילדים מהטמיעה ולהביאם אל חמיה, בחשבה לעצמה: ‘הרי אני נמצאת אצל חמי וחמותי בתקופת מחסור ורעב, ואיך אוכל להעמיס עליהם את ילדי אחי?'

אך אחיה לא הרפה. ברגע, שנרדמה, הופיע שנית בחלומה ואמר לה: "איטה, הילדים!" כך חזר העניין על עצמו במשך שלושה לילות: היא נרדמת, ואחיה מעיר אותה. באמצע הלילה השלישי החליטה שלא לחזור לישון, והתחילה להתהלך הלוך ושוב אובדת עצות.

חמיה, הרב ששונקין, ישב כהרגלו בחצות הלילה ולמד. פתאום שמע את כלתו, איטה, מסתובבת בחדרה בחוסר מנוחה. הוא שאל אותה מדוע אינה ישנה, אך היא השיבה בצורה מתחמקת. כאשר חזר המחזה על עצמו, לחץ עליה שתספר מה קרה. היא החלה אפוא לספר לו כי זה הלילה השלישי שאחיה יעקב בא בחלום ודורש שתדאג לילדים.

"את יודעת היכן הם?" שאל הרב ששונקין.

"כן", ענתה, "יש לי הכתובות שלהם".

"אם כן, מדוע שתקת עד עכשיו? הרי חייבים להצילם!" הגיב החותן.

למחרת התחילו השניים לפעול במרץ כדי להשיג ויזה וכרטיס לנסיעה הארוכה מסמרקנד לסיביר.

תוך כדי ההכנות הגיע מברק בהול מבית הילדים בו שהה זלמן. את המברק שלחה מדריכתו, שהייתה מסוכסכת עם עמיתתה לעבודה, המדריכה המאמצת. ההודעה במברק הייתה בלשון זו: "אם אתם רוצים לפגוש את הילד, תבואו בדחיפות! הוא אומץ".

כעת הבינו הכל, מדוע אביו לא נח ולא שקט, עד שהחלה פעולת ההצלה...

הדודה מרת איטה השאירה את ילדיה בבית חמיה וחמותה, וכשהיא מצוידת בויזה, בכרטיסי נסיעה, בכמה כיכרות לחם ופירות יצאה לדרך הארוכה והמפרכת למרחבי סיביר כדי להציל את אחיינה ואחייניתה. תחילה נסעה אל בית היתומים בו שהה זלמן הצעיר, ומשם המשיכה אל בית-היתומים בו נמצאה הבת רחל.

היא יצאה לדרך בתחילת סיוון תש"ה, ועד שהגיעה לסיביר לאזור צ'יליאבינסק, עברו כחודש וחצי. היא נסעה ברכבות משא, החליפה רכבות, לנה בתחנות רכבת וציפתה לרכבות הנוסעות לכיוון הנדרש לה. הרכבות היו עמוסות פליטים, חיילים, ואזרחים, שרצו להגיע למקום מבוקשם. לכן כאשר הגיעה הרכבת, הייתה התנפלות, שלא כל אחד זכה לעלות עליה. רבים נשארו בתחנה מחכים לרכבת הבאה, שתבוא כעבור כמה שעות או ימים.

בתום המסע המייגע הגיעה לבית הילדים בו היה זלמן הקטן שכבר אומץ פורמלית על-ידי המדריכה. הוא נקשר נפשית למדריכה המאמצת, ושמח מאוד לחזור אתה ועם כל הילדים ללנינגרד. היא השקיעה מאמצים כדי לשכנע את ההנהלה ואת המדריכה שתוותר על האימוץ. היא הסבירה להם שהיא דודתו של הילד, ואחיה, אביו של הילד, ביקש ממנה שתגדל אותו אם ימות במלחמה. בלב עגום וכואב השקיעה הדודה מאמצים לשכנע גם את הילד בן ה-‏12 להצטרף אליה. כששאלו אותו אם הוא רוצה לנסוע עם הדודה, השיב בשלילה משום שלא הכיר אותה. בידיה גם לא היו מסמכים שיעידו על הצוואה שקיבלה מאחיה. רק הדמעות והתחנונים שלה השפיעו, וזלמן הצעיר נמסר רשמית לדודתו.

מכאן יצאו השניים לנסיעה ארוכה אל בית היתומים הסיבירי בה נמצאה אחותו רחל.

אחרי הנסיעה הארוכה והמייגעת חזרו השלושה לסמרקנד שבאוזבקיסטן, לבית חמיה וחמותה של מרת איטה, הרב נחום שמריה ששונקין והרבנית מלכה.

חינוך יהודי[עריכה]

אמנם החזרה הפיזית הושלמה, אולם כעת הוטלה עליהם המלאכה להשיב בנים לחיק אבותם, וזה לא היה פשוט כלל וכלל. כאשר הדודה ניסתה לשכנע את זלמן לחבוש כיפה או לברך, הוא היה מתנגד בכל תוקף וזאת כתוצאה מהשפעת החינוך הקומוניסטי האנטי-דתי שקיבל במשך ארבע שנים.

כאשר הרב ששונקין הבחין בוויכוחים השונים שנוצרו, אמר לכלתו: "איטה, את שלך עשית. הצלת את הילדים מידי הגויים. כעת תני לי את האחריות על חינוכם".

הוא טיפל בעניין תוך הבנה פסיכולוגית. הוא אמר שקודם חייבים לתת לילדים להתרגל לסביבתם החדשה. אין ללחוץ עליהם בענייני דת; חייבים לחכות עד שזה יבוא מעצמו. כך למשל היה ביום הכיפורים. כל בני המשפחה הלכו להתפלל במקום תפילה מאולתר, רק זלמן הצעיר נשאר בבית. בערב, בסעודת גמר הצום, שאל הרב ששונקין את זלמן אם הוא אוהב מוזיקה, והמשיך, שיש אנשים שאמנם אינם מתפללים, אבל באים לשמוע את התפילה בגלל ניגוני התפילה. אמר ולא הוסיף.

זלמן עמד בהתנגדותו לכל מעשה הקשור לדת ואז הרב ששונקין דיבר על ליבו: "בין אם תרצה להאמין בה' ובתורה ובין אם לא תרצה, כדאי לך לדעת במה מדובר". זלמן שאהב לקרוא ספרים, קיבל את הטיעון. הוא נרשם לתלמוד תורה מחתרתי אצל הרב גורביץ', הנחשב למלמד המעולה, בעל גישה מצוינת לילדים, שם למד את הא"ב, קריאה, סיפורי תורה וכתיבה.

המדריכה המאמצת לא אמרה נואש. היא המשיכה לשלוח לזלמן הצעיר מכתבים בהם הביעה את געגועיה ודאגתה אליו, וכן ספרי קריאה שונים. הרב ששונקין מסר את הספרים לילד לא לפני שבדק את תוכנם. את המכתבים הוא זרק לאשפה. הוא הסביר לבני המשפחה כי אינו רוצה לנתק את זלמן בבת אחת מכל העבר, ובמיוחד מהמדריכה המאמצת, שאהב כל-כך.

באין מסירת מכתבים, זלמן לא ידע את כתובת המדריכה בלנינגרד, ולא ענה לה. כך באופן טבעי נותק הקשר במשך הזמן.

עם הגישה החכמה והבלתי לוחצת של הרב ששונקין התחיל זלמן מעצמו להתקרב ליהדות, לבקש לדעת וללמוד.

כעבור חודשים אחדים נערכה לו חגיגת בר מצווה מפוארת, לפי המושגים של אז, בשעה של דוחק וחוסר גשמי. כל אנ"ש בסמרקנד השתתפו במסיבה. זלמן חזר על מאמר דא"ח והשומעים היו מלאי התפעלות מהישגי הילד, שלפני חודשים מעטים לא ידע צורת אות, וגם אידיש לא דיבר.

עוזבים את רוסיה[עריכה]

ב'בריחה הגדולה' בשנת תש"ז, יצאה משפחת ששונקין עם ‘ילדיהם המאומצים' בני משפחת קליינמן את רוסיה באמצעות פספורטים מזוייפים של אזרחי פולין. לאחר שהות בעיר לבוב, עלו על הרכבת שהובילה אותם אל העיר קרקוב שבפולין. לאחר מכן עשו דרך נדודים לאוסטריה, ומשם לגרמניה ולאחר מכן לתחנת המעבר האחרונה בפריז שבצרפת, שם שהו כשנתיים וחצי.

בשהותו בצרפת, ראה זלמן הצעיר את הרבי, שהיה אז חתנא דבי נשיאה, לראשונה, ובאחת ההתוועדויות שערך הרבי בעיר, אף הוא השתתף.

בארץ הקודש[עריכה]

לאחר שהייה בת שנתיים בצרפת, זכו בני המשפחה לעלות לארץ ישראל באמצעות אניית "ארצה", אניה קטנה, שטולטלה בסערת הים. רבים מהנוסעים חלו במחלת ים, ובתוכם הרבנית ששונקין ונכדתה הקטנה רחל.

לאחר תקופת התאקלמות, נכנס זלמן ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בפרדס בלוד. אך כשרונותיו הטבעיים בציור, פרצו ממנו באותו גיל במלוא עצמתם. חבריו לישיבה מספרים כי לעתים קרובות היו מוצאים אותו יושב בין עצי הפרדס המקיף את הישיבה, ומכחול בידו, והוא מצייר בלהט רב.

זלמן קליינמן במלאכתו
ציור עצמי של ר' זלמן, כשהוא מלמד את בנו את הסוגיא של 'שור שנגח את הפרה'

הלהט הזה למלאכת הציור, הביא אותו לעזוב את הישיבה ולעבור לגור בכפר חב"ד. כאן החל להתמסר לציור. מקום מגורים לא היה לו, אך הוא השתדל להסתיר זאת מהאנשים ששאלוהו. הוא הסתפק במה שיש לו ולא רצה כלל ליהנות משל אחרים. הוא ישן על ספסל בבית הכנסת, אכל ארוחות דלות בקיוסק של מרת גיטל'ה פרידמן, ואחסן את מיטלטליו הדלים ב"בוידם" של הקיוסק. יום או יומיים בשבוע עבד למחייתו בכל מיני עבודות מזדמנות בשדה או בפרדס, ובשאר הזמן עסק בציור. כל אותה עת חי בדוחק, אך סירב לקבל עזרה מאיש. פעם אחת הציעה אחותו רחל למרת גיטל'ה לפרוע את החוב של אחיה, אך היא סירבה לקבל את הכסף בהסבירה: "זלמן הודיע בפירוש, שאם אקבל כסף ממישהו, יחדל לאכול אצלי".

כך גם באחד מביקוריו בבית הרב ששונקין בירושלים; רצתה הרבנית לתת לו דמי כיס, אך סירב לקבלם. מה עשתה? שמה בחשאי 10 לירות בתוך כיס מעילו התלוי על הקולב. בתקופה ההיא היה זה סכום נכבד. היא הייתה מאושרת ביודעה שהסכום הזה יעזור לו למחייתו, אך מה רבה הייתה אכזבתה כעבור חודש, כאשר מצאה את הכסף הזה תחוב מתחת למפת הקטיפה...

כשהרב אפרים וולף, מנהל הישיבה שמע על אורח חייו של זלמן, ניסה לעזור לו. הוא פנה לרב ששונקין, שהיה מחנכו, והציע שהנער יגור בישיבה ויעסוק בציור "ואיש לא יפריע לו". כאשר דיבר הרב ששונקין על כך עם זלמן, סירב לקבלה באומרו "לא די שאינני עוזר לישיבה, אלא שאחיה על חשבונה?".

זלמן המשיך לחיות כך עד שבוקר אחד הבחין בו הרב אלימלך פרמן, אלמן מזקני חב"ד, שנהג להשכים קום. בוקר אחד, כשהגיע לבית הכנסת, ראה אותו ישן על הספסל כתמיד, כשידו משמשת כרית, ומעילו - שמיכה. הוא פנה אל זלמן בהצעה לבוא לישון על מיטה מתקפלת בדירתו. תחילה סירב, אך הרב פרמן הפציר בו, ולבסוף עבר לישון אצלו. ברבות הימים הצליח להשיג חדר משלו.

בינתיים כבר ידעו הכל, שזלמן מצייר. פעם אחת בא מר שניאור זלמן שז"ר, ראש הסוכנות היהודית, לבקר בכפר חב"ד. ר' פנחס אלטהויז, הממונה על הכפר בפקודת הרבי, הביא אותו גם ל"חדר" של זלמן והראה לו את ציוריו. מר שז"ר התפעל מאוד, ובו במקום קבע לו מילגה ללימוד ציור. זלמן פנה לכמה בתי-ספר לציור והראה להם את יצירותיו, אך בכולם נענה שרמתו עולה בהרבה על רמת הלימודים באותו מוסד.

באותה הזדמנות ראה שז"ר ציור חסידי הממחיש התוועדות חסידים מלאת חיות ורגש. שז"ר הביע את פליאתו על כך שזה לא ההתוועדויות שהוא מכיר (כידוע שז"ר היה משתתף בקביעות בהתוועדויות י"ט כסליו שהתקיימו בכפר חב"ד). ר' זלמן קליינמן לא התבלבל והשיב בפשטות חסידית אופיינית: "כשאתה נמצא, זו ההתוועדות ה'רשמית'; מה שאתה רואה כאן, זה ההתוועדות אחרי שאתה הולך..."

תקופת הצבא[עריכה]

זלמן בצבא (בשורה הראשונה)

בשנת תשי"ד התגייס זלמן לצבא, וכל שלושים חודשי שירותו, לא אכל מהמטבח הצבאי. החודשים הראשונים היו עבורו קשים מאוד. בחדר האוכל לא אכל, ומאכלים אחרים לא היו בידו, לכן היה רעב כל העת. הציעו לו להכנס לחדר האוכל, ולבור לו משהו לאכול, אך הוא השיב תשובה אופיינית: "מכיוון שאני הולך בזקן חב"די, אינני רוצה להיכנס לחדר האוכל, כדי שלא אכשיל אחרים. אם יראו אותי יושב שם, יחשבו, שכל המאכלים הם כשרים למהדרין".

במשך תקופת הטירונות התפרסם כשרונו העילאי בציור. הרב הראשי לצבא, הרב גורן, העביר אותו לרבנות הצבאית, והטיל עליו לקשט בתי-כנסת במחנות צבא שונים ולאייר את השבועון "מחניים". מכיוון שלא היה קשור לבסיס קבוע, קיבל דמי כלכלה ובעיית הכשרות נפתרה.

חתונתו[עריכה]

בסיום שירותו הצבאי ביקש מהרבי רשות לנסוע לארצות הברית כדי ללמוד ציור. הרבי ענה לו: אם רצונך ללמוד ציור, המקום הוא פריז, צרפת.

הוא אכן נסע לשם וביקר בתערוכות ובמוזיאונים. שם פגש את בת זוגו, רוזה נייהויז, בת לשושלת רבנים מצאצאי הב"ח. רעייתו של זלמן היא הבת היחידה בשושלת הזאת. השניים נשאו בשעה טובה ולאחר נישואיהם הגיעו בני הזוג לארה"ב.

במשך כל השנים, היה ביתם של משפחת קליינמן פתוח לרווחה לפני אורחים בכלל, ולפני בעלי תשובה בפרט. אורחים, שהגיעו לרבי וחיפשו את דרכם ליהדות, מצאו בביתם פינה חמה ותשובות רבות לשאלותיהם. שעות רבות נהג להקדיש לשיחות עם אורחיו, ורבים חבים לו הרבה על שחזרו בתשובה.

החיים של בני הזוג לא היו קלים. לשניהם לא היו הורים והם היו מחוסרי תמיכה. תחילה עבד זלמן בעבודות מזדמנות, אך הכנסותיו היו זעומות ביותר. לאחר שנולדו הילדים, החל להרוויח בקשיים רבים, גם מציור אילוסטרציות בהוצאות ספרים. עם הזמן החל לעבוד בעיתון "אלגעמיינער ז'ורנרל" כעורך אמנותי וקריקטוריסט. לאט-לאט זכה להכרה כצייר, ושמו הלך לפניו. במשך הזמן נערכו תערוכות מיצירותיו בברוקלין-מוזיאום, בקנדה, בפילדלפיה ועוד.

אך בעיקר זכה להערכה ולהערצה בעולם היהודי, בין חסידים. ציוריו היו המחשה מופלאה של נושאים יהודיים וחסידיים.

משזכה להכרה כצייר, השתפר מצבו הכלכלי, אך הוא המשיך באורח חיים צנוע כבעבר. חלק גדול מהכסף, שהרוויח, חילק לצדקה, בעיקר בדרך של "מתן בסתר".

ביצירותיו ביטא את רגשותיו החסידיים. ציוריו מלאים נושאים יהודיים וחסידיים, כמו דבקות בתפילה, התוועדויות, תפילת יום הכיפורים, קידוש לבנה, ריקודי שמחה חסידיים, הכנסת ספר התורה. נוסף על אלה, התמחה גם בציור נופים, פורטרטים ובאיור ספרים.

ממבט ראשון במבחר ציוריו, עולה לכאורה כי ר' זלמן אהב לצייר רגעי דבקות ותפילה, אולם לא כן הדבר. ר' זלמן ידע גם לשלב מוטיבים של שמחה ואפילו הומור חסידי כמו הציור המפורסם ה'קולע', או המשוגע, וכן השיכור ש"מוחזר" לביתו על ידי אחיו החסידים.

ר' זלמן היה תמיד מתבונן סביבו ומצייר. כשהיה בכפר חב"ד, ציוריו שיקפו את ההווי החסידי של הכפר בימים ההם, על בתיו הישנים, הצריפונים, השלוליות והבוץ שמלאו את הכפר. כשהיה בקראון-הייטס הטיב לבטא את האווירה שמסביב - בתים בסגנון אמריקאי, שלג, ואפילו מכוניות אמריקאיות החונות ב'דאבל פררקינג'...

ר' זלמן גם לא הגדיר את עצמו בתקופה אחת. ציוריו מבטאים קשת רחבה של זמנים וארועים, החל מציורים תנ"כיים כמו בריחת לוט מסדום הבוערת, ברית בין הבתרים, קריעת ים סוף, דוד המלך, שמשון הגיבור ויפתח הגלעדי, ועד לימי המגיד הדורש בשוק וימי השואה. ר' זלמן גם הטיב לבטא בציוריו את סיפור ההגדה של פסח, במבחר ציורים מרשימים.

ליצירותיו השפעה עמוקה על הצופים. הן מעוררות כיסופים וגעגועים ליהדות גם בלבבות יהודים הרחוקים עדיין מיהדות. תמונותיו פזורות באלפי בתים בעולם ובמוסדות שונים, הן בבתיהם של שומרי תורה ומצוות והן בבתים אחרים. נוסף על כך איוריו ממלאים היום ספרים רבים, שהופצו ונמכרו ברבבות עותקים.

פטירתו[עריכה]

בגיל צעיר יחסית הסתלק מן העולם, שבע סבל בחייו הקצרים שלו. ביום י"ח מנחם אב תשנ"ה, נפטר בהשאירו אחריו דור ישרים, ילדים ונכדים חסידים אמיתיים, העוסקים בשליחותו של הרבי.

ציוריו החסידיים עדיין ממשיכים ‘לחיות' ולהאיר אלפי בתים, ולהמחיש מראות חסידיים אמיתיים עם עוצמות של רגש וחיות מולי"ם רבים משלבים בספריהם את ציוריו.

קישורים חיצונים[עריכה]