חב"דפדיה:ספר התניא/אגרת הקודש

ליקוטי אמרים
אגרת הקודש - פרק א'	א פותחין בברכה לברך ולהודות לה' כי טוב. שמועה טובה שמעה ותחי נפשי. אין טוב אלא תורה. תורת ה' תמימה. זו השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש. הודאה על העבר ובקשה על העתיד. כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים מדי שנה בשנה בגבורה של תורה. ולהודיע לבני אדם גבורתה של תורה שבעל פה וכחה עוז. פירוש שלמה המלך ע"ה חגרה בעוז מתניה כו'. מתנים הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם. והם המוליכים ומביאים אותו למחוז חפצו. וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחינת רוחניות הנפש האלהית האמונה האמיתית בה' אחד אין סוף ברוך הוא דאיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד' סטרין בבחינת אין סוף ממש. וכן בבחינת שנה ונפש כנודע. הנה אמונה זו נק' בשם בחינת מתנים דבר המעמיד ומקיים את הראש הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת אין סוף ברוך הוא בבחינת עולם שנה נפש. וברוב חסדו ונפלאותיו עמנו להיות עם קרובו ולדבקה בו ממש כנודע ממאמר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא שהוא רק זיו והארה מבחינת הנקראת שכינה השוכן כו' ונברא ביו"ד א' משמו יתברך כו' אבל תשובה ומעשים טובים מקרבין ישראל לאביהם שבשמים ממש למהותו ועצמותו כביכול בחינת אין סוף ממש, וכמו שכתוב הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו כו' אקב"ו כו' וכמים הפנים כו' להוליד מתבונה זו דחילו ורחימו שכליים או טבעיים להיות בחינת צעק לבם אל ה' או בחינת רשפי אש ושלהבת עזה בבחינת רצוא ואחר כך בבחינה שוב להיות פחד ה' בלבו וליבוש מגדולתו כו', והוא בחינת שמאל דוחה כמו שכתוב במתן תורה וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כו', והן בחינת הזרועות והגוף שבנפש: אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחינת מתנים להעמיד ולקיים הראש והזרועות הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבעל פה שהיא בחינת גילוי רצון העליון, דאורייתא מחכמה היא דנפקת, אבל מקורה ושרשה הוא למעלה מעלה מבחינת חכמה והוא הנקרא בשם רצון העליון ברוך הוא, וכמו שכתוב כצנה רצון תעטרנו כעטרה שהיא על המוחין שבראש וכנודע ממה שכתוב על פי אשת חיל עטרת בעלה. וכל השונה הלכות בכל יום כו'. וזהו חגרה בעוז מתניה אין עוז אלא תורה שהיא נותנת כח ועוז לבחינת מתנים החגורים ומלובשים בה לחזק ולאמץ זרועותיה הן דחילו ורחימו שכליים או טבעיים כל חד לפום שיעורא דיליה. (ועל העמדת וקיום בחינת הראש שבנפש הוא השכל המתבונן כו' אמר טעמה כי טוב סחרה כו' ומבואר במקום אחר): אך עת וזמן החיזוק ואימוץ הזרועות והראש היא שעת תפילת השחר שהיא שעת רחמים ועת רצון העליון למעלה. ולזאת אותה אבקש ממבקשי ה' יבינו וישכילו יחדיו ולהיות לזכרון בין עיניהם כל מה שכתבתי אליהם אשתקד בכלל. ובפרט מענין כוונת התפלה מעומקא דלבא יום יום ידרשון ה' בכל לבם ובכל נפשם ונפשם תשתפך כמים נוכח פני ה' וכמארז"ל בספרי עד מיצוי הנפש כו': ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים, לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך. רק אותם שיש להם פנאי או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם שיכולים להאריך בתפילת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול מהם יהיה היורד לפני התיבה על פי הגורל או על פי ריצוי הרוב. והוא יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שולחן אביהם או מלמדים שיוכלו להאריך כמוהו בבל ישונה נא ונא: אך בשבתות וימים טובים, שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפילתם בכוונת לבם ונפשם לה'. ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים, וכמו שכתוב בתורת משה ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך דייקא, כולו לה'. ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב על פי הגורל או בריצוי הרוב כמ"ש אשתקד: וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל יהיה נידון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא"ח, ומכלל לאו אתה שומע הן ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב ואין טוב אלא תורה וכו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ב'	אחר ביאתו מפטרבורג: ב קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פירוש שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד. כי חסד דרועא ימינא. וימינו תחבקני. שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה. צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמו שכתוב מרחוק ה' נראה לי. וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב. ואם כן כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא ואין ואפס וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר אנכי עפר ואפר. וזו היא גם כן מדתו של יעקב. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו והנה אנכי עמך כו'. מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו'. ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו'. וכמאמר רז"ל שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא. מה שאין כן בזה לעומת זה, הוא ישמעאל חסד דקליפה. כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו. ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל, שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך. לבלתי רום לבבם מאחיהם כו', ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו. הס מלהזכיר באזהרה נוראה, רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב חימה. ורוח נכאה כו'. וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ג'	ג וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו. ודרשו רז"ל מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. פירוש שהשריון עשוי קשקשים על נקבים והם מגינים שלא יכנס חץ בנקבים. וככה הוא מעשה הצדקה: וביאור הענין, כי גדולה צדקה מכל המצוות שמהן נעשים לבושים להנשמה, הנמשכים מאור אין סוף ברוך הוא, מבחינת סובב כל עלמין (כמבואר הפירוש ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין בלקוטי אמרים עיין שם) באתערותא דלתתא היא מצות ה' ורצון העליון ברוך הוא. ועיקר המשכה זו מאור אין סוף ברוך הוא הוא לבוש ואור מקיף לעשר ספירות דאבי"ע, המשתלשלות מעילה לעילה וממדרגה למדרגה כו' הנקראות בשם ממלא כל עלמין. פירוש כי אור אין סוף ברוך הוא מתלבש ומאיר בתוך כל השתלשלות העשר ספירות דאבי"ע והוא המאציל העשר ספירות דאצילות המשתלשלות לבי"ע על ידי צמצום עצום המבואר בעץ חיים, ונקרא אור פנימי. ועל ידי קיום המצות נמשך אור מקיף הנ"ל ומאיר תוך העשר ספירות דאבי"ע ומתייחד עם האור פנימי ונקרא יחוד קוב"ה ושכינתיה כמו שכתבתי במ"א. ומהארה דהארה מאור מקיף הנ"ל על ידי צמצום רב, נעשה לבוש לבחינת נר"ן של האדם בגן עדן התחתון והעליון, שיוכלו ליהנות ולהשיג איזה השגה והארה מאור אין סוף ברוך הוא כמו שכתבתי במקום אחר. וזה שאמרו רז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כי בעולם הזה הגשמי ובעל גבול וצמצום רב ועצום מאד מאד אי אפשר להתלבש שום הארה מאור אין סוף ברוך הוא כי אם על ידי עשר ספירות הנקראים גופא בזוה"ק. חסד דרועא ימינא כו'. לפי שכמו שאין ערוך לו להגוף הגשמי לגבי הנשמה כך אין ערוך כלל לעשר ספירות דאצילות לגבי המאציל העליון אין סוף ברוך הוא. כי אפילו חסד עליון שהיא ראשיתן, היא בבחינת עשיה גופנית לגבי אין סוף ברוך הוא, כמו שכתבתי בלקוטי אמרים. ואי לזאת במעשה הצדקה וגמילות חסדים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה יש נקבים על דרך משל בלבוש העליון המקיף על גופא הם הכלים דעשר ספירות. להאיר מהם ולהשפיע אור ושפע מחסד דרועא ימינא אורך ימים בעולם הזה הגשמי ועושר וכבוד מדרועא שמאלא. וכן בתפארת. והוד והדר וחדוה וכו': אך כדי שלא ינקו החיצונים למעלה מאור ושפע המשתלשל ויורד למטה מטה עד עולם הזה הגשמי. וכן למטה להגין על האדם ולשמרו ולהצילו מכל דבר רע בגשמיות וברוחניות. לזאת חוזר ומאיר אור המקיף וסותם הנקב על דרך משל. כי הוא מבחינת אין סוף וסובב כל עלמין כנ"ל. וזהו שאמרו רז"ל מצטרפת לחשבון גדול דייקא כי גדול ה' ומהולל מאד בלי סוף ותכלית וגבול [ח"ו]: אך מי הוא הגורם לירידת האור והשפע לעולם הזה הגשמי מעשר ספירות הנקראים גופא הוא היחוד הנ"ל שהיא תוספת הארה והשפעה מבחינת אור אין סוף המאציל העליון ברוך הוא ביתר שאת על ההארה וההשפעה שבתחילת האצילות וההשתלשלות וכו'. וראשית תוספת ההארה וההשפעה היא לראשית העשר ספירות וזה הוא וכובע ישועה בראשו ישועה הוא מלשון וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והוא ירידת האור והשפע דש"ע נהורין שבזוה"ק. וכמו שכתוב יאר ה' פניו אליך. יאר פניו אתנו סלה. אתנו הוא על ידי מעשה הצדקה. וזה הוא זורע צדקות מצמיח ישועות. וככה יאר ה' פניו אליהם צדקתם עומדת לעד וקרנם תרום בישועת מצמיח קרן ישועה צמח צדקה מהכובע ישועה הנ"ל. כנפש תדרשנו:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ד'	ד אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה. כתיב צדק לפניו יהלך והווה ליה לומר ילך. אך הענין על פי מה שכתבתי לך אמר לבי בקשו פני, פירוש בקשו פנימית הלב, כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב (נ"א הנה בהלב [יסוד האש האלקית שבלב]) יש ב' בחינות. בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות. חיצוניות הלב היא התלהבות המתלהבת מבחינת הבינה והדעת בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא (להתבוננן) [להתבונן] בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'. ופנימיות הלב היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא שהיא למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה'. וכמו שכתוב ממעמקים קראתיך ה' מעומקא דליבא (ועל דרך משל כמו במילי דעלמא, לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל) וזה לעומת זה ככה הוא ממש בעבודה שבלב. והיינו לפי שבחינת נקודת פנימית הלב היא למעלה מבחינת הדעת המתפשט ומתלבש במדות שנולדו מחב"ד כנודע. רק היא בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת, ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש, כמו שכתוב ה' בחכמה כו' והיא היא בחינת ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל. ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו לעבודה שבלב מעומקא דלבא בבחינת פנימיות, היינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחינת גלות ושביה והיא בחינת גלות השכינה ממש, כי היא היא בחינת ניצוץ אלהות שבנפשו האלהית. וסבת הגלות הוא מאמר רז"ל גלו לבבל שכינה עמהם, דהיינו מפני שהלביש בחינת פנימית נקודת לבבו בזה לעומת זה, דהיינו בלבושים צואים דמילי דעלמא ותאות עולם הזה הנקרא בשם בבל, והיא בחינת ערלה המכסה על הברית ונקודה הפנימית שבלב, ועל זה נאמר ומלתם את ערלת לבבכם. והנה במילה יש שני בחינות, מילה, ופריעה, שהן ערלה גסה וקליפה דקה, וכן בערלת הלב יש גם כן תאות גסות ודקות, מילה ופריעה, ומל ולא פרע כאלו לא מל, מפני שסוף סוף עדיין נקודת פנימית הלב היא מכוסה בלבוש שק דק בבחינת גלות ושביה. והנה על מילת הערלה ממש כתיב ומלתם את ערלת לבבכם אתם בעצמכם, אך להסיר הקליפה הדקה זהו דבר הקשה על האדם, ועל זה נאמר בביאת המשיח ומל ה' אלהיך את לבבך כו' לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך כלומר למען כי ה' לבדו הוא כל חייך ממש. שלכן אהבה זו היא מעומקא דלבא מנקודה פנימית ממש כנ"ל ולמעלה מבחינת הדעת, ולכן משיח בא בהיסח הדעת לכללות ישראל, והיא גילוי בחינת נקודה פנימית הכללית ויציאת השכינה הכללית מהגלות והשביה לעד ולעולמי עולמים, וכן כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה בחיי שעה, זו תפלה ועבודה שבלב מעומקא דלבא מבחינת נקודה הפנימית הנגלית מהערלה, ועולה למעלה לדבקה בו בתשוקה עזה בבחינת למען חייך, והוא גם כן בבחינת היסח דעת האדם, כי בחינה זו היא למעלה מדעת האדם והתבוננותו בגדולת ה' רק היא בחינת מתנה נתונה מאת ה' מן השמים מהארת בחינת פנים העליונים, כמו שכתוב יאר ה' פניו אליך וכמו שכתוב ומל ה' אלקיך כו'. אך מודעת זאת כי אתערותא דלעילא היא באתערותא דלתתא דוקא בבחינת העלאת מיין נוקבין כמשארז"ל אין טפה יורדת מלמעלה כו'. ולכן צריך האדם לעשות בעצמו תחלת מילה זו להסיר ערלת הלב וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב שהיא בחינת אהבת ה' בחינת למען חייך שהיא בגלות בתאוות עולם הזה שהם גם כן בבחינת למען חייך בזה לעומת זה כנ"ל, והיינו על ידי נתינת הצדקה לה' מממונו שהוא חיותו ובפרט מי שמזונותיו מצומצמים ודחיקא ליה שעתא טובא שנותן מחייו ממש ובפרטות אם נהנה מיגיע כפיו, שאי אפשר שלא עסק בהם פעמים רבות בבחינת נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא, כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן וכהאי גוונא, והרי עתה הפעם כשמפזר מיגיעו ונותן לה' בשמחה ובטוב לבב, הנה בזה פודה נפשו משחת, דהיינו בחינת נקודת פנימית לבבו שהיתה בבחינת גלות ושביה בתוך הקליפה גסה או דקה, כמו שכתוב מכל משמר נצור לבך, משמר פירוש בית האסורים, ועתה נפדה מהחיצונים בצדקה זו, וזה גם כן לשון פריעה, ענין פריעת חוב, שנתחייב ונשתעבד לחיצונים שמשלו בו על נקודת פנימיות לבבו וזהו ושביה בצדקה. וזהו צדק לפניו יהלך, לפניו הוא מלשון פנימיות, ויהלך הוא מלשון הולכה שמוליך את פנימית הלב לה' ואחר כך ישים לדרך ה' פעמיו, כמו שכתוב והלכת בדרכיו, אחרי ה' אלהיכם תלכו, בכל מעשה המצות ותלמוד תורה כנגד כולן, שכולן עולין לה' על ידי פנימית הלב ביתר שאת ומעלה מעלה מעלייתן לה', על ידי חיצונית הלב הנולד מהתבונה והדעת לבדן בלי הארת פנים מלמעלה אלא בבחינת הסתר פנים כי אין הפנים העליונים מאירים למטה, אלא באתערותא דלתתא במעשה הצדקה הנקרא שלום. וזהוא שאמר פדה בשלום נפשי נפשי דייקא. וזהו גם כן הטעם שנקרא הצדקה שלום לפי שנעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמאמר רז"ל דהיינו על ידי פדיון נפשותיהן הם חלק ה' ממש מידי החיצונים ובפרט צדקת ארץ ישראל שהיא צדקת ה' ממש, כמו שכתוב תמיד עיני ה' אלהיך בה, והיו עיני ולבי שם כל הימים והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו ותעמוד לנו לעד לשום נפשנו בחיים אמיתים מחיי החיים לאור באור החיים אשר יאר ה' פניו אתנו סלה אכי"ר:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ה'	תבנית:ספר התניא/אגרת הקודש - פרק ה'	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ו'	ו זורע צדקה שכר אמת (במשלי י"א). פירוש ששכר זריעת הצדקה היא מדת אמת, וכתיב תתן אמת ליעקב ושבחא דקוב"ה מסדר נביא כו' כמו שאיתא בזוהר הקדוש פירוש שהקב"ה הוא הנותן מדת אמת ליעקב. וצריך להבין וכי אין אמת ביעקב ח"ו עד שהקב"ה יתן לו מלמעלה. אך הנה מודעת זאת דמדת יעקב היא מדת רחמנות ועבודת ה' במדת רחמנות היא הבאה מהתעוררות רחמים רבים בלב האדם על ניצוץ אלקות שבנפשו הרחוקה מאור פני ה' כאשר הולך בחשך הבלי עולם והתעוררות רחמנות זו היא באה מהתבונה והדעת בגדולת ה' איך שאפילו העולמות העליונים למעלה מעלה עד אין קץ כלא ממש חשיבי קמיה כי כל שפעם וחיותם אינו רק מזיו והארה מאות אחד משמו יתברך כמאמר ביו"ד נברא עולם הבא כו'. והנה בזיו והארה זו שהוא התפשטות החיות משמו יתברך להחיות עליונים ותחתונים הוא שיש הבדל והפרש בין עליונים לתחתונים שעולם הזה נברא בה' וכו' וכן כל שינויי הפרטים שבכל עולם ועולם הוא לפי שינויי צירופי האותיות וכן שינויי הזמנים בעבר הוה ועתיד ושינויי כל הקורות בחילופי הזמנים הכל משינויי צירופי האותיות שהן הן המשכת החיות ממדותיו ית"ש (כמו שאיתא בלק"א ח"ב פי"א) אבל לגבי מהותו ועצמותו יתברך כתיב אני ה' לא שניתי בין בבחינת שינויי ההשתלשלות מרום המעלות עד למטה מטה שכמו שהוא יתברך מצוי בעליונים כך הוא ממש בשוה בתחתונים (וכמו שכתבתי בלק"א ח"א פנ"א) ובין בבחינת שינויי הזמן שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד לפני ששת ימי בראשית כך הוא עתה אחר הבריאה והיינו משום שהכל כאין ואפס ממש לגבי מהותו ועצמותו וכמו אות אחד מדבורו של אדם או אפילו ממחשבתו לגבי כללות מהות הנפש השכלית ועצמותה על דרך משל לשכך את האזן, ובאמת אין ערוך אליך כתיב, וכמו שכתבתי במקום אחר (בלק"א ח"ב פ"ט) עיין שם. וזהו שאומרים המלך המרומם לבדו מאז, פירוש כמו שמאז קודם הבריאה היה הוא לבדו הוא, כך עתה הוא מרומם כו', ומתנשא מימות עולם פירוש, שהוא רם ונשא למעלה מעלה מבחינת זמן הנקרא בשם ימות עולם, והיינו לפי שחיות כל ימות עולם הוא רק מבחינת המלך כו' וכמו שכתבתי במקום אחר. ואי לזאת הרחמנות גדולה מאד מאד על הניצוץ השוכן בגוף החשוך והאפל משכא דחויא העלול לקבל טומאה ולהתגאל בכל התאוות רחמנא ליצלן, לולי שהקב"ה מגן לו ונותן לו עוז ותעצומות ללחום עם הגוף ותאותיו ולנצחן, וזהו שאומרים אדון עוזנו כו' מגן ישענו כו'. והנה מודעת זאת דיש ב' מיני דחילו ורחימו, הראשונות הן הנולדות מהתבונה והדעת בגדולת ה' ובדברים המביאין לידי אהבת ה' ויראתו, והאחרונות הן הבאות אחר כך מלמעלה בבחינת מתנה וכמו שכתבתי במקום אחר על פסוק עבודת מתנה אתן את כהונתכם שהיא מדת אהבה וכן הוא גם כן ביראה. והנה ודאי אין ערוך כלל בין הראשונות שהן תולדות השכל הנברא לגבי האחרונות שהן מהבורא ית"ש. ולכן הן הן הנקראות בשם אמת כי חותמו של הקב"ה אמת, שהוא אמת האמיתי וכל האמת שבנבראים כלא חשיבי קמיה אך איזה הדרך שיזכה האדם לאמת ה' הנה הוא על ידי שיעורר רחמים רבים לפני ה' על הניצוץ שבנפשו שהיא מדתו של יעקב מבריח מהקצה אל הקצה דהיינו מרום המעלות עד למטה מטה להמשיך אמת ה' לעולם השפל הזה החשוך וכמו שכתוב כי אשב בחשך ה' אור לי וזהו כי גבר עלינו חסדו כו'. אך התעוררות ר"ר לפני ה' צריך להיות גם כן באמת וגם כשהוא באמת שלו איך יוכל על ידי אמת שלו לעורר רחמים עליונים מאמת ה'. אך העצה לזה היא מדת הצדקה שהיא מדת הרחמים על מאן דלית ליה מגרמיה להחיות רוח שפלים כו' ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ה' מעורר ישנים ומקיץ נרדמים, הם בחינת רחמים רבים וחסדים עליונים הנעלמים לצאת מההעלם אל הגילוי והארה רבה לאור באור החיים אמת ה' לעולם (וזה) [וזהו] לשון זריעה הנאמר בצדקה להצמיח אמת העליון אמת ה' ובפרט בצדקה וחסד של אמת שעושים עם ארץ הקודש תובב"א לקיים מה שכתוב אמת מארץ תצמח על ידי זריעת הצדקה בה וחסד ור"ר הנאספים ונלקטים לתוכה הם מעוררים גם כן חסדים עליונים הצפונים ונעלמים (בנוסח אחר בה) כמו שאיתא אשר צפנת כו' לכוננה ולהקימה וזהו שכתוב בצדקה תכונני:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ז'	ז אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו כו' ה' מנת חלקי וכוסי וגו'. חבלים נפלו לי וגו'. להבין לשון חלקנו וגורלנו, צריך לבאר היטב לשון השגור במארז"ל אין לו חלק באלהי ישראל, כי הגם דלכאורה לא שייך לשון חלק כלל באלקות יתברך שאינו מתחלק לחלקים ח"ו. אך הענין כמו שכתוב ביעקב ויקרא לו אל אלהי ישראל פירוש כי הנה באמת הקדוש ברוך הוא כשמו כן הוא, כי אף דאיהו ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים מרום המעלות עד מתחת לארץ הלזו החומרית כמו שכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש דהיינו מהותו ועצמותו כביכול ולא כבודו לבד אף על פי כן הוא קדוש ומובדל מעליונים ותחתונים ואינו נתפס כלל בתוכם ח"ו כתפיסת נשמת האדם בגופו על דרך משל כמו שכתוב במקום אחר באריכות. ולזאת לא היו יכולים לקבל חיותם ממהותו ועצמותו לבדו כביכול רק התפשטות החיות אשר הקב"ה מחיה עליונים ותחתונים הוא על דרך משל כמו הארה מאירה משמו יתברך שהוא ושמו אחד וכמו שכתוב כי נשגב שמו לבדו, רק זיוו והודו על ארץ ושמים וגו'. והארה זו מתלבשת ממש בעליונים ותחתונים להחיותם ונתפסת בתוכם על ידי ממוצעים רבים וצמצומים רבים ועצומים בהשתלשלות המדרגות דרך עלה ועלול וכו'. והנה הארה זו אף שלמעלה היא מאירה ומתפשטת בבחינת בלי גבול ותכלית להחיות עולמות נעלמים לאין קץ ותכלית כמו שכתוב באדרא רבא אף על פי כן ברדתה למטה על ידי צמצומים רבים להחיות הנבראים והיצורים והנעשים היא נחלקת דרך כלל למספר תרי"ג כנגד תרי"ג מצות התורה שהן הן תרי"ג מיני המשכות הארה זו מאור אין סוף ברוך הוא להאיר לנשמת האדם הכלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים אשר בעבורה הוא עיקר תכלית ירידת והמשכת הארה זו למטה לכל הנבראים והיצורים והנעשים שתכלית כולן הוא האדם כנודע: והנה מספר זה הוא בדרך כלל. אבל בדרך פרט הנה כל מצוה ומצוה מתחלקת לפרטים רבים לאין קץ ותכלית, והן הן גופי הלכות פרטיות שבכל מצוה שאין להם מספר כמו שכתוב ששים המה מלכות הן ס' מסכתות כו' ועלמות אין מספר הן ההלכות כו' שהן המשכת רצון העליון כו', וכן הוא ממש בנשמת האדם כי הנה כל הנשמות שבעולם היו כלולות באדם הראשון, ודרך כלל היתה נשמתו נחלקת למספר תרי"ג רמ"ח אברים ושס"ה גידים אך דרך פרט נחלקת לניצוצות אין מספר שהן נשמות כל ישראל מימות האבות והשבטים עד ביאת המשיח, ועד בכלל שיקוים אז מה שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב. והנה שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, שתיקן חטא אדם הראשון והיתה נשמתו גם כן כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם, והיה מרכבה לתורה שלמעלה שנקרא בשם אדם כמו שכתוב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וכו', וכמו שכתוב וזאת לפנים בישראל כו' אין זאת אלא תורה כו' שהיתה כלולה ומלובשת בנשמת ישראל סבא הכלולה מכל הנשמות וזהו ויקרא לו אל אלקי ישראל. אל לשון המשכת ההארה מאור אין סוף ברוך הוא מההעלם אל הגילוי להאיר בבחינת גילוי בנשמתו, וכמו שכתוב אל ה' ויאר לנו, ואחריו כל ישרי לב העוסקים בתורה ובמצות מאיר אור ה' אין סוף ברוך הוא בבחינת גילוי בנשמתם, וזמן גילוי זה ביתר שאת ויתר עז ההארה במוחם ולבם הוא בשעת התפלה, כמו שכתבתי במקום אחר. והנה אף שגילוי זה על ידי עסק התורה והמצות הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל כי תורה אחת ומשפט א' לכולנו אף על פי כן בדרך פרט אין כל הנפשות או הרוחות והנשמות שוות בענין זה לפי עת וזמן גלגולם ובואם בעולם הזה, וכמארז"ל אבוך במאי הוי זהיר טפי א"ל בציצית כו' וכן אין כל הדורות שוין כי כמו שאברי האדם כל אבר יש לו פעולה פרטית ומיוחדת העין לראות והאזן לשמוע כך בכל מצוה מאיר אור פרטי ומיוחד מאור אין סוף ברוך הוא ואף שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגול לקיים כל תרי"ג מצוות מכל מקום לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות. וזהו שאמר במאי הוי זהיר טפי, טפי דייקא. והנה יתרון האור הזה הפרטי לנשמות פרטיות אינו בבחינת טעם ודעת מושג אלא למעלה מבחינת הדעת שכך עלה במחשבה לפניו יתברך ודוגמתו למטה הוא בחינת הגורל ממש:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ח'	ח זורע צדקות מצמיח ישועות. הנה מה שכתוב לשון זריעה במצות הצדקה וכמו שכתוב בפסוק זרעו לכם לצדקה כו'. יובן על פי מה שאמרו רז"ל רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך פירוש כי גילוי אלקותו יתברך המתגלה במחשבתו של אדם וכונתו בתפילתו כל חד לפום שיעורא דיליה הוא בתורת צדקה וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו כו' כלומר שאור ה' אין סוף ברוך הוא המאיר למעלה בעולמות עליונים בהארה רבה בבחינת גילוי רב ועצום, עד שבאמת הן בטלין במציאות וכלא ממש חשיבי קמיה ונכללין באורו ית', והן הן ההיכלות עם המלאכים והנשמות שבהן המבוארים בזוה"ק בשמותם למקומותם בסדר התפלה שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה, הנה משם מאיר האור כי טוב לעולם השפל הזה על יראי ה' וחושבי שמו החפצים לעבדו בעבודה שבלב זו תפלה וכמו שכתוב וה' יגיה חשכי והנה ירידת הארה זו למטה לעולם הזה נקראת בשם חסד ה' המכונה בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך כו': והנה מודעת זאת שיש למעלה גם כן מדת הגבורה והצמצום לצמצם ולהסתיר אורו יתברך לבל יתגלה לתחתונים אך הכל תלוי באתערותא דלתתא, שאם האדם מתנהג בחסידות להשפיע חיים וחסד כו' כך מעורר למעלה כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו אלא דלכאורה זו אינה מן המדה כי אם להשפיע לו חיי העולם הבא לבד כנגד מה שהוא משפיע חיי עולם הזה, אבל לא להשפיע לו חיי הארת אור ה' [נוסח אחר: אין סוף ברוך הוא] ממש שיאיר ויגיה חשכו בעבודה שבלב זו תפלה, שהוא בחינת ומדרגת תשובה עילאה כנודע שהרי היא למעלה מעלה מכל חיי עולם הבא, כמו שאמרו רז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו' וכמו שכתבתי במקום אחר באריכות, דעולם הבא אינו אלא זיו והארה וכו': אך הענין הוא על דרך משל כמו שזורעין זרעים או נוטעין גרעין, שהשבולת הצומחת מהזרע והאילן ופירותיו מהגרעין אינן מהותן ועצמותן של הזרע והגרעין כלל כי מהותם ועצמותם כלה ונרקב בארץ וכח הצומח שבארץ עצמה [נוסח אחר: עצמו] הוא המוציא והמגדל השבולת והאילן ופירותיו רק שאינו מוציא ומגלה כחו לחוץ מהכח אל הפועל כי אם על ידי הזרע והגרעין שנרקבין בארץ וכלה כל כחם בכח הצומח שבארץ ונתאחדו והיו לאחדים ועל ידי זה מוציא כח הצומח את כחו אל הפועל ומשפיע חיות לגדל שבולת כעין הזרע אבל בריבוי הרבה מאד בשבולת אחת וכן פירות הרבה על אילן אחד, וגם מהותן ועצמותן של הפירות מעולה בעילוי רב ועצום למעלה מעלה ממהותו ועצמותו של הגרעין הנטוע, וכן כהאי גוונא בפירות הארץ הגדלים מזרעונין כעין גרעינין כמו קשואים וכהאי גוונא, והכל הוא מפני שעיקר ושרש חיות הפירות נשפע מכח הצומח שבארץ הכולל חיות כל הפירות. והגרעינין הזרועים בארץ אינן אלא כעין אתערותא דלתתא הנקראת בשם העלאת מין נוקבין בכתבי האריז"ל: וככה ממש על דרך משל כל מעשה הצדקה שעושין ישראל, עולה למעלה בבחינת העלאת מין נוקבין לשורש נשמותיהן למעלה הנקרא בשם כנסת ישראל ואימא תתאה בלשון הזהר ושכינה בלשון הגמרא הכלולה מכל מדותיו של הקב"ה ומיוחדת בהן בתכלית, וראשיתן היא מדת החסד, ועל ידי העלאה זו מתעורר חסד ה' ממש שהוא גילוי אורו יתברך לירד ולהאיר למטה לנשמות ישראל בבחינת גילוי רב ועצום בשעת התפלה על כל פנים, כי אף שלגדולתו אין חקר עד דכולא קמיה כלא חשיבי הרי במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמים שיורדין כו'. וזהו שכתוב זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דעל ידי שהאדם חנון ורחום וצדיק צדקות אהב, גורם לאור ה' שיזרח לנשמתו המלובשת בגופו העומד בחשך שהוא משכא דחויא וזה נקרא בשם ישועה כד אתהפכא חשוכא לנהורא וזהו מצמיח ישועות שישועה זו צומחת מזריעת הצדקה שזורעין בארץ העליונה ארץ חפץ היא השכינה וכנסת ישראל שנקראת כן על שם שמתלבשת בתחתונים להחיותם, כמו שכתוב מלכותך מלכות כל עולמים ובפרט מן הפרט כשזורעין בארץ הקדושה התחתונה המכוונת כנגדה ממש שהזריעה נקלטת תיכף ומיד בארץ העליונה בלי שום מניעה ועיכוב בעולם, מאחר שאין שום דבר חוצץ ומפסיק כלל בין ארצות החיים כי זה שער השמים מה שאין כן בחוץ לארץ, ודי למבין:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ט'	ט אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי, באתי כמזכיר ומעורר ישנים בתרדמת הבלי הבלים ולפקוח עיני העורים יביטו, לראות להיות כל ישעם וחפצם ומגמתם לכל בהם חיי רוחם במקור מים חיים חיי החיים כל ימי חייהם מנפש ועד בשר, דהיינו כל מילי דעלמא ועסקי פרנסה, לא יהיה כאלו דעבדין לגרמייהו ולא יהיה בית ישראל כעובדי עבודת גילולים דזנין ומפרנסין ומוקרין לנשייהו ובנייהו מאהבה, כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כתיב, דהיינו שגם בעניני ארץ לא יפרידו [נ"א יפרדו] מאחד האמת חס ושלום להעיד עדות שקר ח"ו בקריאת שמע ערב ובוקר בעינים סגורות ה' אחד בד' רוחות ובשמים ממעל ובארץ מתחת, ובפקוח עיני העורים התעיף עיניך בו ואיננו חס ושלום, אך בזאת יאות לנו להיות [נ"א בהיות] כל עסקינו במילי דעלמא, לא לגרמייהו כי אם להחיות נפשות חלקי אלקות ולמלאות מחסוריהם בחסד חנם, שבזה אנו מדמין הצורה ליוצרה ה' אחד אשר חסד אל כל היום, חסד של אמת להחיות העולם ומלואו בכל רגע ורגע, רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה. על כן אהוביי אחיי שימו נא לבבכם לאלה הדברים הנאמרים בקצרה מאד, (ואם ירצה ה' פה אל פה אדבר בם בארוכה) איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה כמו שאמרו רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ולא אמרו רז"ל תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים אלא בימיהם שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם ועל כן היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים. מה שאין כן בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחינת רגלים ועקביים שהיא בחינת עשיה, אין דרך לדבקה בה באמת ולהפכא חשוכא לנהורא דילה [נ"א דיליה] כי אם בבחינת עשיה גם כן שהיא מעשה הצדקה כידוע למשכילים שבחינת עשיה באלקות היא בחינת השפעת והמשכת החיות למטה מטה למאן דלית ליה מגרמיה כלום, וכל הזובח את יצרו בזה ופותח ידו ולבבו אתכפיא סטרא אחרא ומהפך חשוכא לאור השי"ת השוכן עלינו בבחינת עשיה בעקבות משיחא, ויזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון כו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק י'	י אד"ש וחיים פתח: דברי יעיר אזן שומעת תוכחת חיים אשר הוכיח ה' חיים על ידי נביאו ואמר חסדי ה' כי לא תמנו וגו' והווה ליה למימר כי לא תמו כמו שכתוב כי לא תמו חסדיך וגו'. ויובן על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש אית חסד ואית חסד אית חסד עולם כו' ואית חסד עילאה דהוא רב חסד כו'. כי הנה מודעת זאת התורה נקראת עוז שהוא לשון גבורה וכמו שאמרו חז"ל תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני מפי הגבורה, וכדכתיב מימינו אש דת למו פירוש שהתורה מקורה ושרשה הוא רק חסדי ה' המכונים בשם ימין דהיינו המשכת בחינת אלהותו יתברך והארה מאור אין סוף ברוך הוא אל העולמות עליונים ותחתונים על ידי האדם הממשיך האור על עצמו בקיום רמ"ח מצוות עשה שהן רמ"ח אברים דמלכא. פירוש רמ"ח כלים ולבושים להארה [נראה דצריך לומר: לההארה] מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בהן, (ומאור זה יומשך לו דחילו ורחימו בכל מצוה כנודע), רק שהמשכה זו נתלבשה תחלה במדת גבורתו של הקב"ה המכונה בשם אש שהיא בחינת צמצום האור והחיות הנמשכות מאור אין סוף ברוך הוא כדי שתוכל להתלבש במעשה המצות שרובן ככולן הם בדברים חומריים כציצית ותפילין וקרבנות וצדקה, ואף מצות שהן ברוחניות האדם כמו יראה ואהבה אף על פי כן הן בבחינת גבול ומדה ולא בבחינת אין סוף כלל, כי אהבה רבה לה' בלי קץ וגבול ומדה, אין האדם יכול לסובלה בלבו ולהיות קיים בגופו אפילו רגע, וכמאמר רז"ל שבשעת מתן תורה שהיתה התגלות אלהותו יתברך, ואור אין סוף ברוך הוא בבחינת דיבור והתגלות פרחה נשמתן כו':, והנה לפי שהמצוות ניתנו לנו על ידי התלבשות במדת גבורה וצמצום ההארה כו' לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם כמו אורך הציצית י"ב גודלין, והתפילין אצבעים על אצבעים ומרובעות דוקא והלולב ד' טפחים והסוכה ז' טפחים והשופר טפח והמקוה מ' סאה וכן בקרבנות יש להן שיעור מצומצם לזמן כמו כבשים בני שנה ואילים בני שתים ופרים כו', וכן במעשה הצדקה וגמילות חסדים בממונו אף שהוא מהעמודים שהעולם עומד עליהם וכדכתיב עולם חסד יבנה אפילו הכי יש לה שיעור קצוב חומש למצוה מן המובחר ומעשר למדה בינונית כו' וזה נקרא חסד עולם, פירוש חסד אל כל היום המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים על ידי אתערותא דלתתא היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה, ולפי שהעולם הוא בבחינת גבול ומדה מהארץ עד לרקיע ת"ק שנה וכן מרקיע לרקיע כו', ושית אלפי שני הוי עלמא כו', לכן ניתן שיעור ומדה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה כמו לשאר מצות התורה, אך היינו דוקא לשומר התורה ולא סר ממנה ימין ושמאל אפילו כמלא נימא אבל מי שהעביר עליו הדרך חס ושלום, מאחר שהעוה דרכו לתת מגרעות בקדש העליון שגרע ערכו בחינת המשכתו מה שהיה יכול להמשיך מבחינת אלהותו והארת האור מאור אין סוף ברוך הוא אילו היה שומר התורה ומקיימה כהלכתה הרי מעוות זה לא יוכל לתקן כי אם בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות ואינו מתלבש בהן הנקרא חסד עילאה ורב חסד לפי שמאיר ומתפשט בבחינת אין סוף בלי גבול ומדה מאחר שאיננו מצומצם תוך העולמות אלא בבחינת מקיף עליהן מלמעלה מריש כל דרגין עד סוף וכו' וכשהאדם ממשיכו למטה במעשיו ואתערותא דלתתא אזי אור עליון זה מאיר ומתפשט תוך העולמות ומתקן כל מעוות וכל מגרעות שניתנו בקדש העליון ומחדש אורן וטובן ביתר שאת ויתר עז בבחינת אור חדש ממש לכן אמרו במקום שבעלי תשובה עומדין וכו'. והנה עיקר התשובה הוא בלב כי על ידי החרטה מעומקא דלבא מעורר עומק אור העליון הזה, אך כדי להמשיכו להאיר בעולמות עליונים ותחתונים צריך אתערותא דלתתא ממש, בבחינת מעשה, דהיינו מעשה הצדקה וחסד בלי גבול ומדה, דכמו שהאדם משפיע רב חסד פירוש ח"ס דלי"ת דהיינו לדל ואביון דלית ליה מגרמיה כלום ואינו נותן גבול ומדה לנתינתו והשפעתו. כך הקב"ה משפיע אורו וטובו בבחינת חסד עילאה הנקראת רב חסד המאיר בבחינת אין סוף בלי גבול ומדה תוך העולמות עליונים ותחתונים, שכולם הם בבחינת דלי"ת אצלו יתברך דלית להון מגרמיהון כלום וכולא קמיה כלא חשיבי ועל ידי זה נתקנו כל הפגמים שפגם האדם בעונותיו למעלה בעולמות עליונים ותחתונים. וזהו שכתוב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח לפי שהקרבנות הן בבחינת שיעור ומדה וגבול. מה שאין כן בצדקה שיוכל לפזר בלי גבול לתקן עונותיו. ומה שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש היינו דוקא במי שלא חטא, או שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף שאין כסף נחשב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב. והנה מדת חסד זו בלי גבול ומדה נקראת על שמו של הקב"ה חסדי ה' כדכתיב וחסד ה' מעולם ועד עולם כו' כי הגם שכל ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים ברם יש גבול ומדה לרחמי האדם. אבל הקב"ה נקרא אין סוף ברוך הוא ולמדותיו אין סוף כדכתיב כי לא כלו רחמיו וכו'. וזהו שאמר הנביא אחר החורבן והגלות, חסדי ה' כי לא תמנו וגו'. פירוש לפי שלא תמנו שאין אנו תמימים ושלמים בלי שום חטא ופגם בנפש ובעולמות עליונים, על כן צריכין אנו להתנהג בחסדי ה' שהם בלי גבול ותכלית כדי לעורר עלינו רחמים וחסד עילאה שהוא רב חסד ורחמים בלי גבול ותכלית, כמו שכתוב כי לא כלו רחמיו וגו'. וזהו שאמרו רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שיעשו גם אם יהיו פטורים מדינא, כי אין בן דוד בא כו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק י"א	יא להשכילך בינה. כי לא זו הדרך ישכון אור ה' להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני, כי על זה אמרו רז"ל בטל רצונך כו', דהיינו שיהיה רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני, וכמאמר רז"ל שעל כרחך אתה חי: וביאור הענין הוא, רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין הנקראת ראשית חכמה, והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא, הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך המחיה את הכל, וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו, וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין דלית אתר פנוי מיניה, ובאור פני מלך חיים ועל כן עוז וחדוה במקומו הואיל והוא רק טוב כל היום, ועל כן ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה, ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע. ומי שמתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה, והרי זה ככופר ח"ו, ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת. אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם, ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית, ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין, ואוהב את עצמו לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עובדי גלולים, בשביל אהבתו את עצמו, ועל כן הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי זה טוב לו, ונוח לו שלא נברא, כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו, ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מסטרא אחרא ובהם הוא חפץ, או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים אף שאינו יכול*. הגהה *(צ"ע. ובאיזה כת"י ליתא תיבות אלו [אף שאינו יכול] ובנוסחא אחרת מצאנו כך. "או אם חפצו ורצונו אף שאינו יכול לחיות חיי אמיתים כו'". ולפי נוסחא זו נראה שתיבות [אף שאינו יכול] הוא מאמר מוסגר).: ויאמין שבאמת הוא חי בהם, וכל צרכיו וכל עניניו משתלשלים באמת בפרטי פרטיותיהם שלא מסטרא אחרא, כי מה' מצעדי גבר כוננו, ואין מלה כו', ואם כן הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג. ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי, שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת, והיא העדן שלמעלה מעולם הבא, הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק י"ב	יב והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. להבין ההפרש שבין מעשה לעבודה ובין שלום להשקט ובטח כו', על פי מה שארז"ל על פסוק עושה שלום במרומיו כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, ואין מכבין זה את זה כלומר שמיכאל שר של חסד הנקרא בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, והוא בחינת ההשפעה והתפשטות החיות מעולמות עליונים לתחתונים, ובחינת אש שטבעה לעלות למעלה היא בחינת הגבורה והסתלקות השפעת החיים ממטה למעלה שלא להשפיע רק בצמצום עצום ורב והן מדות נגדיות והפכיות זו לזו והיינו כשהן בבחינת מדות לבדן. אך הקב"ה עושה שלום ביניהם דהיינו על ידי גילוי שמתגלה בהן הארה רבה והשפעה עצומה מאד מאור אין סוף ברוך הוא אשר כשמו כן הוא שאינו בבחינת מדה ח"ו, אלא למעלה מעלה עד אין קץ אפילו מבחינת חב"ד מקור המדות, ואזי המדות נגדיות של מיכאל וגבריאל נכללות במקורן ושרשן, והיו לאחדים ממש ובטלים באורו יתברך המאיר להם בבחינת גילוי, ואזי מתמזגים ומתמתקים הגבורות בחסדים על ידי בחינה ממוצעת קו המכריע ומטה כלפי חסד היא מדת הרחמים הנקראת בשם תפארת בדברי חכמי האמת, לפי שהיא כלולה מב' גוונין לובן ואודם המרמזים לחסד וגבורה, ולכן סתם שם הויה ברוך הוא שבכל התורה מורה על מדת התפארת, כמו שכתוב בזוה"ק, לפי שכאן הוא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא הארה רבה ביתר שאת משאר מדותיו הקדושות יתברך. והנה אתערותא דלעילא לעורר גילוי הארה רבה והשפעה עצומה הנ"ל מאור אין סוף ברוך הוא, לעשות שלום הנ"ל, היא באתערותא דלתתא במעשה הצדקה והשפעת חיים חן וחסד ורחמים למאן דלית ליה מגרמי' כלום ולהחיות רוח שפלים כו'. ומודעת זאת מה שאמרו רז"ל על העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. פמליא של מעלה הם השרים והמדות הנ"ל שהן ההיכלות עליונים בעולם הבריאה שבזוה"ק ופמליא של מטה הן ההיכלות התחתונים ובפרט עולם הזה השפל המעורב טוב ורע מחטא אדם הראשון והרע שולט על הטוב כמו שכתוב אשר שלט האדם באדם כו' ולאום מלאום יאמץ, וכנראה בחוש באדם התחתון הנקרא בשם עולם קטן, שלפעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך ח"ו, ואין שלום בעולם עד עת קץ שיתברר הטוב מהרע לידבק בשרשו ומקורו מקור החיים ברוך הוא, ואזי יתפרדו כל פועלי און ורוח הטומאה יעבור מן הארץ, כשיתברר מתוכו בחינת הטוב המחייהו. ובירור זה יהיה גם כן על ידי גילוי אלקותו למטה בהארה רבה והשפעה עצומה, כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה' ונגלה כבוד ה' כו', וזהו בכללות העולם לעתיד, אך באדם התחתון בכל עת מצוא זו תפלה, או שאר עתים מזומנים להתבודד עם קונו כל אחד לפי מעשיו זוכה למעין בירור זה על ידי עסק התורה לשמה, וכן על ידי הצדקה כמו שאיתא רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך היא בחינת גילוי הארה והשפעת הדעת והתבונה להתבונן בגדולת ה' ולהוליד מזה דחילו ורחימו שכליים כנודע, ועל ידי זה נברר הטוב לה' ונפרד הרע כמו שכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. פירוש לפי הילולו את ה' בעומק הדעת להוליד דחילו ורחימו ככה נברר הטוב ונפרד הרע כבירור ופירוד הסיגים מכסף וזהב במצרף וכור. והנה מודעת זאת שישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים, מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו יתברך אשר החסד גובר בהן על מדת הדין והגבורה והצמצום וכמו שכתוב גבר חסדו על יריאיו שלכן נקראת הנשמה בת כהן כמו שכתוב בזוה"ק. והנה הצדקה הנמשכת מבחינה זו נקראת בשם מעשה הצדקה, כי שם מעשה נופל על דבר שכבר נעשה או שנעשה תמיד ממילא והיא דבר ההווה ורגיל תמיד ואף כאן הרי מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו יתברך, כמו שכתוב ויפח באפיו כו' ואתה נפחת בי ומאן דנפח כו', וגם בכל יום ויום בטובו מחדש מעשה בראשית וחדשים לבקרים כו'. אך לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ברוך הוא, כגון לייגע עצמו בתורה ובתפלה עד מיצוי הנפש כו'. ואף כאן במצות הצדקה ליתן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו, וכמו שאמרו רז"ל על פסוק נתן תתן אפילו מאה פעמים וכו'. וזהו שכתוב והיה מעשה הצדקה שגם הצדקה הנקרא בשם מעשה ולא בשם עבודה, אף על פי כן באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא מעורר גילוי אור אין סוף ברוך הוא בהארה רבה והשפעה עצומה, ונעשה שלום במרומיו וגם בפמליא של מטה רק שבעולם הזה השפל לא יתגלה השלום והבירור ופירוד הרע מהטוב עד עת קץ ולא בזמן הגלות כנ"ל רק בעולם קטן הוא האדם בכל עת מצוא זו תפלה כמו שכתוב בצדק אחזה פניך כנ"ל, אך אחר התפלה יוכל להיות הרע חוזר וניעור בקל ולהתערב בטוב כאשר יתהלך בחשכת עולם הזה. אך הצדקה בבחינת עבודה הנה מאשר יקרה וגדלה מעלתה במאד מאד בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני מפני רצון העליון ברוך הוא ואתכפיא סטרא אחרא ואזי אסתלק יקרא דקודשא בריך היא כו' וכיתרון האור מן החשך דוקא כנודע. אי לזאת אין הרע יכול להיות עוד חוזר וניעור בקלות כל כך מאליו, רק אם האדם יעוררנו וימשיכנו על עצמו ח"ו. וזהו שכתוב השקט ובטח עד עולם. השקט הוא מלשון שוקט על שמריו, דהיינו שהשמרים נפרדים לגמרי מן היין ונופלין למטה לגמרי והיין למעלה זך וצלול בתכלית. ועל דרך זה הוא בעבודת הצדקה השמרים הן בחינת תערובת רע שבנפשו נברר ונפרד מעט מעט עד שנופל למטה למקורו ושרשו וכמו שכתוב ותשליך במצולות ים כל חטאתם:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק י"ג	יג מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. הנה בכלל עובדי השם יש ב' בחינות ומדרגות חלוקות מצד שורש נשמתם למעלה מבחינת ימין ושמאל דהיינו שבחינת שמאל היא מדת הצמצום וההסתר בעבודת השם, כמו שכתוב והצנע לכת כו' במסתרים תבכה כו' כל העוסק בתורה בסתר כו'. והנה ממדה זו נמשכה גם כן בחינת הצמצום והגבול בעבודת ה', כמו בצדקה להיות נידון בהשג יד והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכהאי גוונא בתלמוד תורה ושארי מצות די לו שיוצא ידי חובתו מחיוב מפורש שחייבתו התורה בפירוש לקבוע עתים כו'. אך בחינת ימין היא מדת החסד וההתפשטות בעבודת ה' בהתרחבות בלי צמצום והסתר כלל, כמו שכתוב "ואתהלכה ברחבה" כו', וממנה נמשך גם כן מה שאמרו רז"ל זרוק מרה בתלמידים כו' (צ"ע. ונראה שצריך להיות קודם אך בחינת ימין כו') וגם בלי צמצום וגבול כלל, ואין מעצור לרוח נדבתו בין בצדקה ובין בתלמוד תורה ושארי מצות ולא די לו לצאת ידי חובתו בלבד אלא עד בלי די כו': והנה כל איש ישראל צריך להיות כלול מב' בחינות אלו ואין לך דבר שאין לו מקום, ולכן מצינו כמה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ללמדנו שאף בית שמאי ששרש נשמתם מבחינת שמאל העליון, ולכן היו דנין להחמיר תמיד בכל איסורי התורה. וב"ה שהיו מבחינת ימין העליון היו מלמדין זכות להקל ולהתיר איסורי בית שמאי שיהיו מותרים מאיסורם ויוכלו לעלות למעלה, אף על פי כן בכמה דברים היו בית שמאי מקילין מפני התכללות שרש נשמתם שהוא כלול גם מימין, וכן שורש נשמת בית הלל כלול גם משמאל כידוע דרך ומדות קדש העליון דלית תמן קיצוץ ופירוד ח"ו וכל המדות כלולות זו מזו. ולכן הם מיוחדות זו בזו כידוע ליודעי חן, וכדכתיב באברהם שהוא מדת החסד והאהבה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, על ידי שלבש מדת הגבורה ויעקוד את יצחק בנו ויקח את המאכלת כו', ומה שאמר הכתוב אברהם אוהבי ופחד יצחק הנה ההפרש וההבדל הזה הוא בבחינת גילוי והעלם שבמדת יצחק הפחד הוא בבחינת גילוי והאהבה מסותרת בבחינת העלם והסתר וההיפך במדת אברהם אבינו ע"ה, וזהו שאמר דהע"ה מה רב טובך וגו' כלומר שמדת הטוב והחסד אשר היא בבחינת העלם והסתר אצל כל מי ששורש נשמתו מבחינת שמאל הנקרא בשם יראיך כמדת בית שמאי. הנה אף שהוא טוב הגנוז וצפון, אף על פי כן הוא רב וגדול מאד כמו מדת הגדולה והחסד ממש שמבחינת ימין, ושתיהן הן מבחינת גילוי בלי גבול ומדה ושיעור. וזהו שכתוב מה רב טובך כלומר בלי גבול ומדה בין הטוב אשר צפנת ליראיך ובין אשר פעלת לחוסים בך, שהם בעלי הבטחון שמבחינת ימין וחסדם וטובם הוא גם כן בבחינת גילוי והתפשטות נגד בני אדם ולא בבחינת צמצום והסתר כלל. (ומ"ש ליראיך ולא ביראיך, היינו משום שכל מה שהוא בבחינת העלם בכל נשמה הנה בחינת זו אינה מלובשת תוך הגוף במוחו ולבו אלא הוא בבחינת מקיף מלמעלה, ומשם היא מאירה למוחו ולבו לעתים הצריכים להתעוררות בחינת זו שתתעורר ותאיר למוחו ולבו כדי לבא לידי מעשה בפועל ממש). ואמר על כן אשר רב טוב לבית ישראל הצפון והגלוי הוא בבחינת בלי גבול ומדה לפי ערך נפשותם המלובשת בגוף, לכן גם אתה ה' תתנהג עמהם במדת חסדך הגדול בלי גבול ותכלית הנקרא רב חסד. דאית חסד ואית חסד. אית חסד עולם שיש כנגדו ולעומתו מדת הדין ח"ו למעט ולצמצם חסדו וטובו. אבל חסד עליון הנקרא רב חסד אין כנגדו מדה"ד למעט ולצמצם רוב חסדו מלהתפשט בלי גבול ותכלית, כי הוא נמשך מבחינת סובב כל עלמין וטמירא דכל טמירין הנקרא כתר עליון, וזהו שכתוב תסתירם בסתר פניך וגו' תצפנם בסוכה וגו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק י"ד	יד לעורר את האהבה הישנה וחבת אה"ק להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק כאלו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו רוח נדיבה בהתנדב עם למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה בריבוי אחר ריבוי מדי שנה בשנה הולך ועולה למעלה ראש כמדת קדש העליון המאיר לאה"ק המתחדש ומתרבה תמיד כדכתיב תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה דהאי ועד אחרית כו' אינו מובן לכאורה שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה וא"כ הל"ל לעולם ועד: אך הענין יובן על פי מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ שיסוד הארץ העליונה היא בחינת ממלא כ"ע והתחתונה היא ארץ חפץ המכוונת כנגדה ממש ונק' על שמה ארץ החיים הנה הוא נמשך מהמשכת והארת חכמה עילאה מקור החיים העליונים כדכתיב החכמה תחיה בעליה וכו' והארה והמשכה זו היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה כי הוא יתברך וחכמתו אחד בתכלית היחוד ונק' בשם אוא"ס ברוך הוא שאין סוף ואין קץ למעלת וגדולת האור והחיות הנמשך ממנו יתברך ומחכמתו בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית לרום המעלות למעלה מעלה ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ער"ה כשהחדש מתכסה בו ואח"כ על ידי תקיעת שופר והתפילות נמשך אור חדש עליון מבחינת עליונה יותר שבמדרגת חכמה עילאה להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה הם כל העולמות העליונים והתחתונים המקבלים חיותם ממנה דהיינו מן האור אין סוף ברוך הוא וחכמתו המלובש בה כדכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור דהיינו אור המאיר מחכמה עילאה מקור החיים (וכנודע לי"ח שבכל ר"ה היא הנסירה ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר כו') ובפרטי פרטיות כן הוא בכל יום ויום נמשכין מוחין עליונים יותר בכל תפילת השחר ואינן מוחין הראשונים שנסתלקו אחר התפלה רק גבוהין יותר ודרך כלל בכללות העולם בשית אלפי שנין כן הוא בכל ר"ה ור"ה. וזהו שכתוב תמיד עיני ה' אלהיך בה שהעינים הם כינוים להמשכת והארת אור החכמה שלכן נקראו חכמים עיני העדה ואוירא דא"י מחכים והארה והמשכה זו אף שהיא תמידית אף על פי כן אינה בבחינת ומדרגה אחת לבדה מימי עולם אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון כי האור שנתחדש והאיר בר"ה זה הוא מסתלק בער"ה הבאה לשרשו. וזהו שכתוב מרשית השנה ועד אחרית שנה לבדה ולכן כתיב מרשית חסר א' רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ר"ה עד אחר התקיעות שיורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה והוא מתלבש ומסתתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו אך גילויו מההסתר הזה תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשי"ת ודי למבין:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ט"ו	טו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם בענין הספירות מודעת זאת בארץ מפי קדושי עליון נ"ע לקרב קצת אל השכל מאי דכתיב ומבשרי אחזה אלוה שהכוונה היא להבין קצת אלהותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם וע"פ מארז"ל ע"פ ברכי נפשי וגו' מה הקב"ה כו' אף הנשמה כו' וע"פ מאמר הזהר ע"פ ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכי' נפח ואפי' נפש דעשיה היא באה מזיווג זו"נ דעשיה והמוחין שלהם שהם בחינת חיה ונשמה דזו"נ שהן הן אחוריים דכלים דזו"נ דאצילות שהם אלהות ממש שבתוכם מאיר אור אין סוף ברוך הוא המלובש וגנוז בחכמה דאצילות דאיהו וגרמוהי חד באצילות וע"כ גם בנשמת האדם מאיר אור אין סוף ברוך הוא מלובש וגנוז באור החכמה שבה להחיות את האדם וממנה יוכל האדם להבין קצת בספירות העליונות שכולן מאירות בנשמתו הכלולה מהן. אך צריך להקדים מה ששמעתי ממורי ע"ה ע"פ ואנכי עפר ואפר שאמר אברהם אבינו ע"ה על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור חסד עליון והיא מדתו מדת אהבה רבה (נ"א שבה הי') שהיה אוהב את הקב"ה אהבה גדולה ועליונה כ"כ עד שנעשה מרכבה להקב"ה וסד"א שבחינת חסד ואהבה שלמעלה בספירות העליונות היא מעין וסוג מהות מדת אהבה רבה של אברהם אבינו ע"ה רק שהיא גדולה ונפלאה ממנה למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית כנודע ממדות העליונות שאין להם [נ"א קץ] סוף ותכלית מצד עצמן כי אור אין סוף ברוך הוא מאיר ומלובש בתוכם ממש ואיהו וגרמוהי חד. משא"כ בנשמת האדם המלובשת בחומר שיש למדותיה קץ וגבול. אבל מכל מקום סד"א שמדותיה הן מעין וסוג מדות העליונות ולז"א ואנכי עפר ואפר דכמו שהאפר הוא מהותו ועצמותו של העץ הנשרף שהיה מורכב מד' יסודות ארמ"ע וג' יסודות אמ"ר חלפו והלכו להם וכלו בעשן המתהוה מהרכבתן כנודע ויסוד הד' שהיה בעץ שהוא העפר שבו היורד למטה ואין האש שולטת בו הוא הנשאר קיים והוא האפר והנה כל מהות העץ וממשו וחומרו וצורתו באורך ורוחב ועובי שהיה נראה לעין קודם שנשרף עיקרו היה מיסוד העפר שבו רק שאמ"ר כלולים בו כי העפר הוא חומרי יותר מכולן ויש לו אורך ורוחב ועובי משא"כ באש ורוח וגם המים הם מעט מזעיר בעץ וכל ארכו ורחבו ועוביו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר שהוא האפר הנשאר אחרי שנפרדו ממנו אמ"ר והנה כמו שהאפר אין לו דמיון וערך אל מהות העץ הגדול באורך ורוחב ועובי קודם שנשרף לא בכמותו ולא באיכותו אף שהוא [הוא] מהותו ועצמותו וממנו נתהוה כך על דרך משל אמר אאע"ה על מדתו מדת החסד והאהבה המאירה בו ומלובשת בגופו דאף שהיא [היא] מדת האהבה וחסד העליון שבאצילות המאיר בנשמתו שהיתה מרכבה עליונה אף על פי כן ברדתה למטה להתלבש בגופו על ידי השתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה על ידי צמצומים רבים אין דמיון וערך מהות אור האהבה המאיר בו אל מהות אור אהבה וחסד עליון שבאצילות אלא כערך ודמיון מהות העפר שנעשה אפר אל מהותו ואיכותו כשהיה עץ נחמד למראה וטוב למאכל על דרך משל ויותר מזה להבדיל באלפים הבדלות רק שדברה תורה כלשון בני אדם במשל ומליצה: והנה כללות הי' ספירות שבנשמת האדם נודע לכל [בדרך כלל. בכ"י ליתא] שהמדות נחלקות בדרך כלל לז' מדות וכל פרטי המדות שבאדם באות מאחת מז' מדות אלו שהן שורש כל המדות וכללותן שהן מדת החסד להשפיע בלי גבול ומדת הגבורה לצמצם מלהשפיע כ"כ או שלא להשפיע [נ"א כל עיקר] כלל ומדת הרחמים לרחם על מי ששייך לשון רחמנות עליו והיא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד שהיא להשפיע לכל גם למי שלא שייך לשון רחמנות עליו כלל מפני שאינו חסר כלום ואינו שרוי בצער כלל ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת תפארת כמו בגדי תפארת על דרך משל שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבי' [בו בכ"י ליתא] בדרך שהוא תפארת ונוי. משא"כ בגד הצבוע בגוון אחד לא שייך בו לשון תפארת ואח"כ בבוא ההשפעה לידי מעשה דהיינו בשעת ההשפעה ממש צריך להתיעץ איך להשפיע בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה כגון שרוצה להשפיע דבר חכמה ללמדה לבנו אם יאמרנה לו כולה כמו שהיא בשכלו לא יוכל הבן להבין ולקבל רק שצריך לסדר לו בסדר וענין אחר דבר דבור על אופניו מעט מעט ובחינת עצה זו נקראת נצח והוד שהן כליות יועצות וגם [נ"א והן] תרין ביעין המבשלים הזרע שהיא הטפה הנמשכת מהמוח דהיינו דבר חכמה ושכל הנמשך משכל האב שלא יומשך כמו שהוא שכל דק מאד במוחו ושכלו רק ישתנה קצת מדקות שכלו ויתהווה שכל שאינו דק כ"כ כדי שיוכל הבן לקבל במוחו והבנתו והוא ממש על דרך משל כטפה היורדת מהמוח שהיא דקה מאד [מאד] ונעשית גסה וחומרית ממש בכליות ותרין ביעין וגם נו"ה נקרא שחקים ורחיים ששוחקים מן לצדיקים כמו הטוחן [חטים] ברחיים על דרך משל שמפרר החטים לחלקים דקים מאד כך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה שרוצה להשפיע לבנו ולחלקם לחלקים רבים ולומר לו מעט מעט במועצות ודעת וגם בכלל בחינת נצח הוא לנצח ולעמוד נגד כל מונע ההשפעה והלימוד מבנו מבית ומחוץ. מבית היינו להתחזק נגד מדת הגבורה והצמצום שבאב עצמו שהיא מעוררת דינים ברצונו על בנו לומר שאינו ראוי לכך עדיין (בכ"י נרשם חסר) ובחינת יסוד היא על דרך משל ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו ובלעדי זה גם אם היה הבן שומע דבורים אלו עצמם מפי אביו [שמדבר בעדו ולומד לעצמו.בכי"ק אדמו"ר בעל צ"צ נ"ע (בדרוש כי ידעתיו סעי' י"ג שהועתק שם לשון זה) ליתא תיבות אלו] לא היה מבין כ"כ כמו עכשיו שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פא"פ באהבה וחשק שחושק מאד שיבין בנו וכל מה שהחשק והתענוג גדול כך ההשפעה והלימוד גדול שהבן יוכל לקבל יותר והאב משפיע יותר כי על ידי החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו בהרחבת הדעת להשפיע וללמד לבנו (וכמו על דרך משל בגשמיות ממש רבוי הזרע הוא מרוב החשק והתענוג ועל ידי זה ממשיך הרבה מהמוח ולכן המשילו חכמי האמת לזיווג גשמי כמו שית'). והנה מדות אלו הן בחינת חיצוניות שבנפש ובתוכן מלובשות מדות פנימיות שהן בחינת אהוי"ר כו' דהיינו על דרך משל באב המשפיע לבנו מחמת אהבתו ומונע השפעתו מפחדו ויראתו שלא יבא לידי מכשול ח"ו. ומקור ושרש מדות אלו הפנימיות והחיצוניות הוא מחב"ד שבנפשו כי לפי שכל האדם כך הן מדותיו כנראה בחוש שהקטן שהחב"ד שלו הן בבחינת קטנות כך כל מדותיו הן בדברים קטני הערך וגם בגדולים לפי שכלו יהולל איש כי לפי רוב חכמתו כך הוא רוב אהבתו וחסדו וכן שאר כל מדותיו פנימיות וחיצוניות מקורן הוא מחב"ד שבו והעיקר הוא הדעת שבו הנמשך מבחינת החו"ב שבו כנראה בחוש כי לפי שינוי דעות בני אדם זה מזה כך הוא שינוי מדותיהם. והנה כ"ז הוא רק על דרך משל לבד כי כ"ז הוא בנפש השכלית התחתונה שבאדם הבאה מקליפת נוגה אך באמת לאמיתו בנפש העליונה האלהית שהיא חלק אלוה ממעל כל המדות פנימיות וחיצוניות הן לה' לבדו כי מחמת אהבת ה' ומרוב חפצו לדבקה בו הוא חפץ חסד כדי לדבוק במדותיו כמארז"ל ע"פ ולדבקה בו הדבק במדותיו וכן במדת הגבורה להפרע מן הרשעים ולענשם בעונשי התורה וכן להתגבר על יצרו ולקדש א"ע במותר לו ולעשות גדר וסייג לתורה מפני פחד ה' ויראתו פן יבא לידי חטא ח"ו וכן לפאר את ה' ותורתו בכל מיני פאר ולדבקה בשבחיו בכל בחינת נפשו דהיינו בהתבוננות שכלו ומחשבתו גם בדיבורו וכן לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' ומלדבקה בו ונגד כל מונע מלהיות כבוד ה' מלא את כל הארץ כמלחמות ה' אשר נלחם דהע"ה וכן להשתחוות ולהודות לה' אשר מחיה ומהוה את הכל והכל בטל במציאות אצלו וכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש ואף שאין אנו משיגים איך הוא הכל אפס ממש קמיה אעפי"כ מודים אנחנו בהודאה אמיתית שכן הוא באמת לאמיתו ובכלל זה גם כן להודות לה' על כל הטובות אשר גמלנו ולא להיות כפוי טובה ח"ו ובכלל זה להודות על כל שבחיו ומדותיו ופעולותיו באצילות ובריאות עליונים ותחתונים שהם משובחים עד אין תכלית [נ"א חקר] ונאים וראוים אליו יתברך וית' והוא מלשון הוד והדר וכן במדת צדיק יסוד עולם להיות נפשו קשורה בה' חיי החיים ולדבקה בו בדביקה וחשיקה בחשק ותענוג נפלא ובמדת מל' לקבל עליו עול מלכותו ועבודתו כעבודת כל עבד לאדונו באימה וביראה ומקור ושורש כל המדות הן מחב"ד דהיינו החכמה היא מקור השכל המשיג את ה' וחכמתו וגדולתו ומדותיו הקדושות שמנהיג ומחיה בהן כל העולמות עליונים ותחתונים ובינה היא ההתבוננות בהשגה זו באורך ורוחב ועומק בינתו להבין דבר מתוך דבר ולהוליד מהשגה זו תולדותיה שהן מדות אהוי"ר ושארי מדות הנולדות בנפש האלהית המשכלת ומתבוננת בגדולת ה' כי לגדולתו אין חקר ויש בחינת גדולת ה' שע"י התבוננות הנפש האלהית בה תפול עליה אימתה ופחד שהיא יראה תתאה שהיא בחינת מלכות ויש בחינת גדולת ה' שממנה באה יראה עילאה יראה בושת ויש בחינה שממנה באה אהבה רבה ויש בחינה שממנה באה אהבה זוטא וכן במדות החיצוניות שהן חסד כו' ובכולן צריך להיות מלובש בהן בחינת הדעת שהוא בחינת התקשרות הנפש הקשורה ותקועה בהשגה זו שמשגת איזה ענין מגדולת ה' שממנה נולדה בה איזה מדה מהמדות כי בהיסח הדעת כרגע מהשגה זו מסתלקת גם כן המדה הנולדה ממנה מהגילוי בנפש אל ההעלם להיות בה בכח ולא בפועל ולכן נקרא הזיווג בלשון דעת מפני שהוא לשון התקשרות וזהו בחינת דעת תחתון [נ"א הדעת התחתון] המתפשט במדות ומתלבש בהן להחיותן ולקיימן ויש בחינת דעת העליון שהוא בחינת התקשרות וחיבור מקור השכל המשיג עומק המושג שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו שיתפשט למטה ויבא עומק המושג לידי הבנה בהרחבת הביאור באורך ורוחב שהיא בחינת בינה הנקרא רחובות הנהר כמו שיתבאר במקומו:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ט"ז	לאנשי ק' וכו' טז אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי הנה לא נעלם ממני צוק העתים אשר נתדלדלה הפרנסה ובפרט הידועים לי ממחניכם אשר מטה ידם בלי שום משען ומשענה וממש לווים ואוכלים ה' ירחם עליהם וירחיב להם בצר בקרוב ועם כל זה לא טוב הם עושים לנפשם לפי הנשמע אשר קפצו ידם הפתוחה מעודם עד היום הזה ליתן ביד מלאה ועין יפה לכל הצטרכות ההכרחיים לדי מחסורי האביונים נקיים אשר עיניהם נשואות אלינו ואם אנו לא נרחם עליהם ח"ו מי ירחם עליהם וחי אחיך עמך כתיב ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו' שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות בקרה וכה"ג כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב ולא שייך בזה חייך קודמין מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה ממש כדאיתא בנדרים דף פ'. והנה זהו עפ"י שורת הדין גמור. אבל באמת גם אם הוא ענין דלא שייך כ"כ ה"ט ראוי לכל אדם שלא לדקדק להעמיד על הדין רק לדחוק חייו וליכנס לפני ולפנים משורת הדין ולדאוג לעצמו ממארז"ל שכל המדקדק בכך סוף בא לידי כך ח"ו וגם כי כולנו צריכים לרחמי שמים בכל עת באתערותא דלתתא דוקא בכל עת ובכל שעה לעורר רחמינו על הצריכים לרחמים וכל המאמץ לבבו וכובש רחמיו יהיה מאיזה טעם שיהיה גורם כך למעלה לכבוש וכו' ח"ו ומה גם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב תמיד ולא יחטא והצדקה מכפרת ומגינה מן הפורענות וכו' ולזאת היא רפואת הגוף ונפש ממש אשר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו בשגם אנו מאמינים בני מאמינים כי הצדקה אינה רק הלואה להקב"ה כדכתיב מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו בכפליים בעולם הזה דשכר כל המצות ליכא בעולם הזה לבד מצדקה לפי שהוא טוב לבריות כדאיתא בקדושין ס"פ קמא וגם יש לחוש לעונש ח"ו כשחבריו נמנים לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם כנודע ממארז"ל ולשומעים יונעם ותבוא עליהם ברכת טוב בכל מילי דמיטב הטיבה ה' לטובים וישרים כנפשם ונפש הדו"ש מכל לב ונפש:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק י"ח	יח כתיב מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. הנה ב' מיני אהבות הן הא' אהבה בתענוגים, דהיינו שמתענג על ה' עונג נפלא בשמחה רבה ועצומה שמחת הנפש וכלותה בטעמה כי טוב ה' ונעים נעימות עריבות עד להפליא מעין עולם הבא ממש שנהנין כו' ועל זה כתיב שמחו צדיקים בה' ולא כל אדם זוכה לזה וזו היא בחינת כהנא ברעותא דלבא שבזוהר הקדוש ועל זה נאמר עבודת מתנה וגו' והזר הקרב וגו' כי אין דרך להשיגה על ידי יגיעת בשר כמו היראה ששואלין עליה יגעת ביראה ואוי לבשר שלא נתייגע ביראה כמו שאיתא בר"ח וכתיב ביראה אם תבקשנה ככסף וגו' מלמד שצריכה יגיעה רבה ועצומה כמחפש אחר אוצרות. אבל אהבה רבה זו [אהבה בתענוגים] נופלת לאדם מאליה מלמעלה בלי שיכין ויכוון לה אך ורק אחר שנתייגע ביראת הרוממות והגיע לתכלית מה שיוכל להשיג ממנה לפי בחינת נשמתו אזי ממילא באה האהבה בתענוגים מלמעלה לשכון ולהתייחד עם היראה כי דרכו של איש לחזר כו' כמו שאיתא בליקוטי אמרים. והשנית היא אהבה ותאוה שהנפש מתאוה ואוהבת וחפיצה לדבקה בה' לצרור בצרור החיים וקרבת אלהים טוב לה מאד ובו תחפוץ ורע לה מאד להתרחק ממנו יתברך ח"ו להיות מחיצה של ברזל מהחיצונים מפסקת ח"ו, ואהבה זו היא מוסתרת בלב כלל ישראל אפילו ברשעים וממנה באה להם החרטה אך מפני שהיא מוסתרת ונעלמה בבחינת גלות בגוף הרי הקליפה יכולה לשלוט עליה, וזהו רוח שטות המחטיא לאדם וע"כ עבודת האדם לקונו היא להתחזק ולהתגבר על הקליפה בכל מכל כל דהיינו מתחלה לגרשה מהגוף לגמרי ממחשבה דבור ומעשה שבמוח ולשון ורמ"ח אברים ואח"כ יוכל גם כן להוציא ממסגר אסיר בחוזק יד, דהיינו להיות חזק ואמיץ לבו בגבורים להיות האהבה המסותרת נגלית בגילוי רב בכל כחות חלקי הנפש שבגוף דהיינו העיקר בשכל ובמחשבה שבמוח שהשכל יחשב ויתבונן תמיד כפי שכלו והשכלתו בבורא יתברך איך שהוא חיי החיים בכלל וחיי נשמתו בפרט וע"כ יכסוף ויתאוה להיות דבוק בו וקרוב אליו כוסף טבעי כבן הכוסף להיות תמיד אצל אביו, וכמו אש העולה למעלה תמיד בטבעה למקורה וכל מה שיתמיד לחשוב בשכלו כוסף זה ככה יתגבר ויתפשט כוסף זה גם בפיו ובכל אבריו לעסוק בתורה ומצות לדבקה בהם בה' ממש דאורייתא וקוב"ה כולא חד ועל כוסף זה שבגילוי רב כתיב צמאה נפשי וגו' כאדם הצמא למים ואין לו תענוג עדיין כלל, וגם על כוסף זה ואהבה זו המוסתרת בנו אנו מעתירים לה' להיות בעזרנו להוציאה ממסגר ושיהיה הלב מלא ממנה לבדה ולא תכנס צרתה בביתה שהיא תאות עולם הזה רק שתהיה היא עקרת הבית למשול בצרתה ולגרשה החוצה ממחשבה דבור ומעשה עכ"פ הגם שלא יוכל לשלחה לגמרי מלבו עכ"פ תהיה היא מוסתרת בבחינת גלות ועבדות לעקרת הבית גברתה להשתמש בה לדברים הכרחים לה לבד כאכילה ושתיה כדכתיב בכל דרכיך דעהו:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק י"ט	יט עוטה אור כשלמה וגו'. הנה בלקוטי תורה של האריז"ל פ' כי תשא ופ' ויקרא כתב כי השגת מרע"ה לא היתה בבחינת פנימיות דחכמה עילאה הנקרא אבא דאצילות וכ"ש בספירת הכתר שלמעלה ממנה הנקרא אריך אנפין כ"א בבחינת אחוריים דחכמה המלובשת בבינה המתלבשת בז' ספירות תחתונות שנק' ז"א סוד התורה ומתפשטת עד סוף ד' ספירות התחתונות שהן נהי"מ ושם היתה השגת נבואתו בבחינת פנימיות דהיינו מבחינת פנימיות דנהי"מ. אבל למעלה מנהי"מ לא היתה לו שום השגה בפנימיות כ"א בבחינת אחוריים דחכמה המלובשת בבינה המלובשת ומתפשטת תוך פנימיות דנהי"מ בסוד נובלות חכמה שלמעלה תורה שהיא בבחינת ז"א וכדכתיב וראית את אחורי ופני לא יראו ע"ש ובשער הנבואה פ"א. ולכאורה יש להפליא הרי נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואיך השיג האריז"ל יותר ממנו ודרש כמה דרושים בבחינת פנימיות אפילו בספירות ומדרגות רבות שלמעלה מהחכמה וכתר דאצילות. אך הענין הוא פשוט ומובן לכל שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרשב"י והאריז"ל שהיא השגת חכמה ודעת ובין השגת מרע"ה ושאר הנביאים בנבואה המכונה בכתוב בשם ראיה ממש וראית את אחורי ואראה את ה' וירא אליו ה' ואף שזהו דרך משל ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש. מכל מקום הנמשל צריך להיות דומה למשל וכתרגום וירא אליו ה' ואתגליא ליה וכו' שהוא בחינת התגלות שנגלה אליו הנעלם ברוך הוא בבחינת התגלות משא"כ בהשגת חכמי האמת שלא נגלה אליהם הוי' הנעלם ברוך הוא בבחינת התגלות רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם [נ"א בנעלם] ומופלא מהם ולכן אמרו חכם עדיף מנביא שיכול להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחינת התגלות לנביאים במראה נבואתם כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם רק מדרגות התחתונות שהן נהי"מ שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע להמקבל בבחינת מוחין וחיות כידוע לי"ח שהנהי"מ של העליון מתלבשים בתחתון להחיותו שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון בכל העולמות והמדרגות ולכן גם כן הן הן המתגלות לנביאים בבחינת התגלות ממש ובתוכן מלובש אור הבינה שהיא בחינת הבנת האלהות מאור [נ"א ואור] אין סוף ברוך הוא ובתוכה מלובשים אחוריים דחכמה שהיא מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה באלהות ברוך הוא כי שם חכמה מורה על מקור השכל וההבנה ולכן אמרו בזהר דאורייתא מחכמה נפקת כי טעמי מצות לא נתגלו והם למעלה מהשכל וההבנה. וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם וגבולו אלא בתוכו מלובש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה וכן בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לנביאים הכתובים בתנ"ך הן דברי תוכחה והן סיפורי מעשיות מלובש בתוכם בחינת חכמת אלהות שלמעלה מהשכל וההבנה כנראה בחוש מענין הקרי והכתיב כי הקרי הוא לפי ההבנה הנגלית לנו והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה שתיבה זו ככתיבתה אין לה לבוש בבחינת ההבנה ובקריאתה בפה יש לה לבוש וכן הענין באותיות גדולות שבתנ"ך שהן מעלמא עילאה ומאירות משם בגילוי בלי לבוש כשאר האותיות. והנה בחינת חכמת אלהות ברוך הוא המלובשת בתרי"ג מצות התורה נק' בשם בחינת אחוריי' דחכמה כי כל אחוריים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות במעלה שבספירה זו מה שיוכלו לירד ולהתפשט למטה להתלבש בברואים להחיותם ובחינת הפנים היא הספירה עצמה המיוחדת במאצילה אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד כגון דרך משל ספירת חכמה שהיא מיוחדת במאצילה אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד כי הקב"ה וחכמתו אחד (כמו שכתבתי לעיל) ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו יתברך למטה בתחתונים שהם בעלי גבול ותכלית ומתלבש בהם נק' אחוריים ונק' גם כן בחינת עשיה שבאצילות פירוש על דרך משל כמו שבאדם התחתון שיש בנשמתו ה' מדרגות זו למטה מזו שהן בחינת השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה והמעשה היא התחתונה שבכולם שהחיות המתפשט מהנשמה ומלובש בכח המעשה הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש בכח הדבור שהוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש במחשבה ומדות ושכל כן עד"ז ממש היא בחינת חכמתו יתברך מה שיוכל להתפשט ממנה (להשפיע) [להתלבש] בתחתונים כולם הם כאין לגבי בחינת פנים המיוחד במאציל ברוך הוא דכולא קמיה כלא חשיב וההשפעה לכל הנבראים כולם שהם בעלי גבול ותכלית נחשבת ירידה וצמצום כביכול לגבי המאציל אין סוף ברוך הוא על דרך משל כמו שנחשבת ירידה וצמצום לשכל האדם המשכיל המצומצם באיזה עשיה גשמיות וחומרית ממש ולכן משה רבינו ע"ה שהשיג עד אחוריים דחכמה זכה שתנתן על ידי התורה שהיא נובלות חכמה שלמעלה פירוש מה שנובל ממנה ויורד למטה ומתלבש בתורה גשמיות שלנו שעיקרה ותכליתה הוא קיום המצות ל"ת ועשה בפועל ומעשה ממש כמאמר היום לעשותם וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה והלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו וכו' וכל אדם מוכרח להתגלגל עד שיקיים כל התרי"ג מצות בפועל ממש כנודע מהאריז"ל: האותיות הנגלות לנו הן במעשה דבור ומחשבה. דמעשה הן תמונת האותיות שבכתב אשורי שבס"ת. ואותיות הדבור נחקקות בהבל וקול המתחלק לכ"ב חלקים שונים זה מזה בצורתן. שהיא הברת ומבטא הכ"ב אותיות בכל לשון. כי אין הפרש בין לה"ק ובין שאר לשונות במהות הברת האותיות כ"א בצירופן. ואותיות המחשבה הן גם כן בכל לשון שאדם מחשב תיבות ואותיות הלשון שהן כ"ב לבד. רק שבמחשבה יש בה ג' מיני בחינת אותיות. שהרי כשרואה בס"ת תמונת האותיות הן מצטיירות במחשבתו וזה נקרא בחינת עשיה שבמחשבה. וכן כאשר שומע אותיות הדבור הן נרשמות במחשבתו ומהרהר בהן וזה נקרא בחינת דבור שבמחשבהובחינת יצירה. ואותיות המחשבה לבדה בלי הרהור אותיות הדבור נק' מח' שבמחשבה. בחינת בריאה. והנה אותיות הדבור ממש הן מתהוות ומקבלות חיותן מאותיות אלו עצמן שבמח'. ואף שלפעמים מדבר אדם ומהרהר בדבר אחר. הרי אינו יכול לדבר כ"א אותן דבורים וצירופים שכבר דברם והיו במחשבתו פעמים רבות מאד ונשאר בדיבורים וצירופים אלו הרשימו מהמחשבה שנכנסה בהם פעמים רבות. וזהו בחינת אחוריים וחיצוניות נה"י מפרצוף העליון שנכנס בתחתון להיות לו בחינת מוחין וחיות כנודע:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ'	כ איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון. (פירוש עשר ספירות דאצילות חיוהי הן האורות, וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות, מה שאין כן בבריאה, יצירה ועשייה כו'). וצריך להבין היטב איך האין סוף חד עם גרמוהי הן הכלים, הרי הכלים הן בבחינת גבול ותכלית, כמו שכתב בעץ חיים. אמנם הכוונה היא לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו הא"ס ולא בבחינת השתלשלות עילה ועלול לבד, ומה שכתב הרמ"ק ענין השתלשלות עילה ועלול וכן הוא בזוה"ק פ' בראשית, היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחינת הכלים) שנקראות בלי מה בס"י, שאינן בבחינת יש ומהות מושג, וכמו האין סוף דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכמו שכתוב ופני לא יראו. ונבואת משה רבינו ע"ה והשגתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א, ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה ובטל במציאות אצלו, כזיו השמש בשמש, כמו שכתב בפרדס מהרמ"ק ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים אלא להיות רוח הבהמה מפני שור כמו שכתבתי במקום אחר ועיין שם. ויש מאין נקרא בריאה בלשון הקודש, והגם שהיש הנברא הוא גם כן כלא חשיב קמיה, דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די' ספירות דאבי"ע שהקו אור אין סוף ברוך הוא מאיר בהם וכזיו השמש בשמש, כמו שכתבתי בלקוטי אמרים ח"ב, היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו יתברך מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה, היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה, כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל, וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה, שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו על ידי ידיעה והשגה זו, וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כל כך, רק שזה עילה וזה עלול. ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש, ולכן נקרא יש מאין דוקא. והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים די' ספירות דבי"ע, וגם האורות נפש רוח, ונבראו מבחינת הנשמה די' ספירות דבי"ע שהוא אלקות, והן הלמ"ד כלים דמלכות דאצילות, וכן באצילות מחיצוניות הכלים די' ספירות דאצילות שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחינת העיגולים די' ספירות וגם גופות המלאכים דאצילות שהן בחינת יש, וכמו שכתוב ובמלאכיו ישים תהלה. שאינן בבחינת ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזכר ונקבה דאצילות קודם שירדו לבי"ע, אינן בכלל יש ודבר נפרד בפני עצמו, אלא הן מעין בחינת אלקות בצמצום עצום, וכעין הכלים די' ספירות דאצילות שהן בבחינת גבול, על ידי צמצום אור האין סוף הוא הקו המלובש בנר"נ שלהם, וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' (ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצילות לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבא בגולגלתא דאריך אנפין וזעיר אנפין, אינן עלמין ממש כעין ההיכלות דאצילות ובחינת יש, אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחינת הגולגלתא ודיקנא), אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין, מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די' ספירות שבהן מלובש הקו מאור אין סוף שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה, וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה נתלבש אור אין סוף בכלים די' ספירות דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט על ידי התלבשותן בבי"ע. אמנם מודעת זאת שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממלכות דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא על ידי ריבוי האותיות היוצאין ממלכות פי ה' וברוח פיו כל צבאם, וה' מוצאות הפה הן מה"ג דנוקבא ולזאת נקראת עלמא דאתגליא כי בה נגלה כח אור אין סוף לברוא יש מאין שלא על ידי עילה ועלול, אבל ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול ואור הא"ס הוא מלובש בחכמה לבדה. וזהו שאיתא נעוץ תחלתן בסופן כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו בחינת האחרונה של הא"ס ולכן נקרא כתר מלכות כי אין כתר אלא למלך וגם כי בחינה אחרונה דא"ס היא מלכות דאין סוף ולכן גם המלכות דאצילות נקרא כתר ממטה למעלה ומה גם כי בריאת הנשמות ממנה להיות יש ודבר נפרד בפני עצמו בעולם הבריאה ונקרא בשם לידה כקריעת ים וף, דבעתיקא תליא וגם כל גידול הנשמות כל ז' חדשים מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח הוא כמו גידול זו"נ בבטן אימא עילאה שהוא על ידי אורות עליונים מאימא עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מזעיר אנפין הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מאריך אנפין וע"י ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא שזהו גילוי אור אין סוף ממש על ידי העיבור והלידה. ובזה יובן היות המצוות במלכות ה' של שם הויה, והתורה בזעיר אנפין וא"ו של שם הויה. הגם שלמעלה באריך אנפין המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבזעיר אנפין, ושרש התורה דנפקא מח"ע הוא במו"ס דאריך אנפין והיינו החכמה דטעמי המצות אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן הוא כח הא"ס ברוך הוא לברוא יש מאין ולא על ידי עילה ועלול שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות בכדי שיהיה המאציל ברוך הוא מלך על כל הנפרדים על ידי שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם וסוף מעשה במחשבה תחלה, ולכן אמרו בירושלמי ולית ליה לרבי שמעון שמפסיק ללולב וכו', וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו על פניו וכו', כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד, עד מ' יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה, הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה, רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות וכדלקמן. והנה כמו כן מזיווג זו"ן דבי"ע נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים על ידי אור הנשמה שבתוכן, שהיא אלקות מהכלים די' ספירות דמלכות דאצילות, וגם בתוכה הארת הקו דאור אין סוף המלובש באצילות עד הפרסא והארת הקו שהיה מאיר בכלים די' ספירות דמלכות בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות ממש, וכן גם הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נה"י דאדם קדמון שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במלכות דעשיה, הנה הארת הקו מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה די' ספירות דבי"ע שהוא אלקות והארה דהארה מתלבשת בנפש רוח די' ספירות דבי"ע ואף גם בכל הכלים שלהם והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כמו שכתוב הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם, וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם, אמנם מציאותו ומהותו של אור הא"ס אינו בגדר מקום כלל וסובב כל עלמין בשוה ואת השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת ולית אתר פנוי מיניה אף בארץ הלזו הגשמית רק שהוא בבחינת מקיף וסובב וכמו שכתבתי הפירוש בלקוטי אמרים, ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש כי אם על ידי הארה דהארה דהארה וכו' מהקו כנ"ל, וגם מאור אין סוף הסובב ומקיף לארבע עולמות אבי"ע בשוה מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים די' ספירות דבי"ע ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין ומאחר שהבריאה היא על ידי הכלים לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית ובפרט על ידי האותיות כנ"ל. ועוד זאת יתר על כן על כל הנ"ל הארה דהארה דהארה וכל הנ"ל, היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים, שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין, הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים, ואין זאת אלא משום דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית עשיה, ותחת רגליו מאיר אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי א"ק לבדו, וגם הקו מאור אין סוף המסתיים בסיום רגלי א"ק מאיר ממטה למעלה בבחינת אור חוזר, כמו שהמלובש באריך אנפין ואו"א וזו"נ דאצילות מאיר באור חוזר ממלכות דאצילות ומלכות דאצילות היא בחינת כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור אין סוף המסתיים בסיום היושר דרגלי אדם קדמון מאיר ממטה למעלה לבחינת אור הנשמה דמלכות, דמלכות דעשיה, שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמלכות דאצילות. ולפי מה שכתב בספר הגלגולים פרק כ' - הובא בלקוטי אמרים, מתלבשת תחלה הארה זו של הקו דאור אין סוף באור האצילות שבעשיה וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה ומהן לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה ועל ידי זה יש כח ועוז בסיום הכלי דמלכות דמלכות דעשיה שביסוד העפר והוא מאמר תדשא הארץ וכו' להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחינת אין סוף ולא בלבד בששת ימי בראשית כמאמר ישרצו המים ומאמר תוצא הארץ נפש חיה מחכמה דמלכות, דמלכות דעשיה, שבז' ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור אין סוף בחסד חנם בלי העלאת מיין נוקבין כלל) להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה שהוא מעין בחינת אין סוף שאם יתקיים עולם הזה ריבוי רבבות שנים יצמיחו מדי שנה בשנה אלא שיש מהן על ידי העלאת מים נוקבין, והם הזרועים והנטועים ואף על פי כן הם כמו יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין וכן במיני זרעונים וירקות וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין אחד הוא כמו יש מאין ומכל שכן הקשין והשבלים והנה הפירות שעל ידי העלאת מים נוקבין - היא הזריעה והנטיעה - הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ, ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באבי"ע (שהוא תכלית בריאת האדם) כמו שכתבתי במקום אחר. ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות דצח"מ שהן בחינת עפר מים אש רוח, שאף שהחי הוא למעלה מהצומח והמדבר למעלה מהחי, אף על פי כן החי ניזון וחי מהצומח, והמדבר מקבל חיותו משניהם, וגם חכמה ודעת שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן כו', ועדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו', כי הוא בחינת אור חוזר ממטה למעלה מתחתית העשיה שמתגלית שם ביתר עז הארה דהארה כו' מאור אין סוף הסובב כל עלמין ומהקו אור אין סוף שבסיום רגלי היושר דאדם קדמון בבחינת אור חוזר כנ"ל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה עליהם מהקרבנות שעל גבי המזבח, וכדקדוק לשון הזוהר הקדוש ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין על ידי כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה הגשמי כמו שכתוב היום לעשותם ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. (ע"כ מצאנו מכיה"ק):	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"א	כא אד"ש כמשפט לאוהבי שמו אל המתנדבים בעם לעשות צדקת ה' עם ארצו הקדושה לתת מדי שנה בשנה חוק הקצוב מעות אה"ק תוב"ב אליהם תטוף מלתי ותזל כטל אמרתי לזרז לזריזים ולחזק ידים רפות במתן דמים מעות ארץ ישראל מדי שבת בשבתו ולפחות מדי חדש בחדשו מערכו הקצוב לערך שנה וכל כסף הקדשים אשר עלה על לב איש להתנדב בלי נדר לפרנסת אחינו יושבי אה"ק מדי שנה בשנה. כי הנה מלבד הידוע לכל גודל מעלת הזריזות בכל המצות הנאמר ונשנה בדברי רז"ל לעולם יקדים אדם לדבר מצוה כו' וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו' והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו וממנו למדו רז"ל לקיום כל המצות בכלל ובפרט מעשה הצדקה העולה על כולנה המגינה ומצלה בפירותיה בעולם הזה מכל מיני פורעניות המתרגשות כדכתיב וצדקה תציל ממות וכ"ש משאר מיני יסורים הקלים ממות כ"ש שטוב לנו גם בעולם הזה להקדימה כל מה דאפשר שהרי אדם נידון בכל יום: אך גם זאת מצאנו ראינו בעבודת הצדקה מעלה פרטיות גדולה ונפלאה אין ערוך אליה להיות מעשה הצדקה נעשית בפעמים רבות וכל המרבה ה"ז משובח ולא בפעם א' ובבת אחת גם כי הסך הכולל אחד הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ששנו חכמים ז"ל והכל לפי רוב המעשה: והנה מלבד כי הרמב"ם ז"ל ביאר היטב טעמו ונימוקו כדי לזכך הנפש על ידי רבוי המעשה הנה מקרא מלא דיבר הכתוב פעולת צדקה לחיים דהיינו שפעולתה וסגולתה להמשיך חיים עליונים מחיי החיים אין סוף ברוך הוא לארץ החיים היא שכינת עוזינו שעליה נאמר ואתה מחיה את כולם והיא סוכת דוד הנופלת עד עפר וכמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם כו' כי באתערותא דלתתא להחיות רוח שפלים דלית ליה מגרמיה כלום אתערותא דלעילא ובפרט בהתנדב עם להחיות יושבי ארץ החיים ממש ודי למבין. וכל משכיל על דבר גדול ונפלא כזה ימצא טוב טעם ודעת כמה גדולים דברי חכמים ז"ל שאמרו הכל לפי רוב המעשה דהיינו מעשה הצדקה הנעשה בפעמים רבות להמשיך חיים עליונים ליחד יחוד עליון פעמים רבות. והיינו נמי כעין מ"ש הרמב"ם לזכך הנפש כנודע מזוהר הקדוש דשכינה נקראת נפש כי היא חיינו ונפשנו וכתיב כי שחה לעפר נפשנו. ולכן ארז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה להקימה מעפר מעט מעט עד כי יבא שילה:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"ב	כב אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה, זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור, ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו, כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה ויראת שמים אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמאמר רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ושבעה דברים מכוסים כו', אין אדם יודע במה משתכר כו', ומלכות בית דוד מתי תחזור כו', הנה הושוו זה לזה ומה שכתוב בישעיה יועץ וחכם חרשים, וכן משארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד"ת הנקרא תושיה כמארז"ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כו', שסוד העיבור קרוי "עצה" ו"סוד" בלשון תורה כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז ע"ש בפרש"י: אך האמת אגיד לשומעים לי כי אהבה מקלקלת השורה והנה היא כסות עינים שלא לראות האמת מרוב אהבתם לחיי הגוף לשם שמים לעבוד בו את ה' ברשפי אש ושלהבת גדולה מאהבת נפשם את ה' וע"כ היטב חרה להם בצער הגוף ח"ו ה' ירחם, ואין יכולין לקבל כלל, עד שמעבירם על דעתם לכתת רגליהם מעיר לעיר לשאול עצות מרחוק, ולא שעו אל ה' לשוב אליו ברוח נמוכה והכנעת הגוף לקבל תוכחתו באהבה, כי את אשר יאהב ה' וכו': וכמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו, שאין לבן חכם להפוך עורף לנוס למצוא לו עזרה או אפילו מליץ יושר לפני אביו הרחמן והצדיק וחסיד רק להיות ישר יחזו פנימו עם אביו פנים בפנים לסבול הכאותיו באהבה לטוב לו כל הימים. והנה למעלה בחינת פנים הוא הרצון והחשק אשר אבינו שבשמים משפיע לבניו כל טוב עולמים וחיי נפש וגוף באהבה ורצון חשיקה וחפיצה על ידי תורת חיים שהיא רצונו יתברך אשר נתן לנו כמו שכתוב כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו' לעשות בה רצונו ועל זה נאמר באור פני מלך חיים ורצונו כו'. משא"כ לעובדי גילולים משפיע חיי גופם שלא ברצון וחשיקה וחפיצה לכך נקראים אלהים אחרים שיונקים מבחינת אחוריים וכך הוא באדם הרצון והחשק הוא בחינת פנים ואם אינו מקבל באהבה ורצון כאלו הופך עורף ואחור ח"ו. ועצה היעוצה לקבל באהבה היא עצת ה' בפי חז"ל לפשפש במעשיו וימצא לו עונות הצריכין מירוק יסורים ויראה לעין גודל אהבתו אליו המקלקלת השורה כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כמו שכתוב אם רחץ ה' צואת בנות ציון כו' ברוח משפט כו' וכמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומבין יקר מהות אהבת ה' אל התחתונים אשר היא יקרה וטובה מכל חיי העולמים כולם כמו שכתוב מה יקר חסדך וכו' כי טוב חסדך מחיים כו' כי החסד שהוא בחינת אהבה הוא חיי החיים שבכל העולמות כמו שכתוב מכלכל חיים בחסד ואז גם ה' יתן הטוב ויאר פניו אליו בבחינת אהבה מגולה אשר היתה תחלה מלובשת ומסותרת בתוכחה מגולה ויתמתקו הגבורות בשרשן ויתבטלו הדינין נס"ו: אהוביי אחיי ורעיי מגודל טרדתי אשר הקיפו עלי יחד וסבוני כמים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. לא אוכל משא לאמר עם הספר כל אשר בלבבי. אך בקצרה באתי כמזכיר ומחזיר על הראשונות בכלל ובפרט אל המתנדבים בעם לעמוד על העבודה זו תפלה בקול רם להתחזק מאד בכל עוז ותעצומות נגד כל מונע מבית ומחוץ ביד חזקה כמשמעו שהוא רצון יריאיו אשר למעלה מן החכמה והתבונה אשר נתן ה' בהמה לדעת לעשות את כל אשר צוה ה' בהשכל ודעת. רק רצון פשוט ורוח נדיבה בכל איש אשר ידבנו לבו לעבוד עבודה תמה לעשות נ"ר ליוצרו. ועז"נ כי עם קשה עורף הוא וסלחת. כי הסליחה היא גם כן למעלה מן החכ'. כי שאלו לחכמה כו' ומשה רבינו ע"ה ביקש מדה כנגד מדה ודי למבין. ועוד זאת אדרוש ממעל' שלא להשליך דברי אחריכם אשר ערכתי שיח להיות כל איש ישר והולך בתומו כאשר עשה האלקי' את האדם ישר ולא לבקש חשבונות רבים מעלילות מצעדי גבר ומחשבות אדם ותחבולותיו. כי זו מלאכת שמים היא ולא מלאכת ב"ו. ולהאמין באמונה שלימה במצות חז"ל והוי שפל רוח בפני כל אדם בכלל כי יציבא מלתא ותקין פתגמא שכ"א מתוקן מחבירו. וכתיב כל [איש] ישראל כאיש אחד חברים. כמו שאיש א' מחובר מאברים רבים ובהפרדם נוגע בלב כי ממנו תוצאות חיים. אם כן אנחנו היות כולנו כאיש א' ממש תיכון העבודה בלב ומכלל הן כו'. וע"כ נאמר ולעבדו שכם אחד דוקא. וע"כ אהוביי ידידיי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת על זה ממש. כי גדולה לה"ר כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. ואם בדבור כך כו' וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המח' על הדבור הן לטוב והן למוטב. וה' הטוב המברך את עמו בשלום ישים עליכם שלום וחיים עד העולם כנפש או"נ מלו"נ:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"ג	כג בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין חכמי המשנה ע"ה ששנו במשנתם עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם כי זה כל האדם ואף גם זאת היתה כל ירידתו בעולם הזה לצורך עליה זו אשר אין עליה למעלה הימנה כי שכינת עוזו אשר בגבהי מרומים והשמים ושמי השמים לא יכלכלו אימתה. תשכון ותתגדל בתוך בני ישראל כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י על ידי עסק התורה והמצות בעשרה דוקא כמ"ש רז"ל אתיא תוך תוך כו' ועל זה נאמר בקרבך קדוש ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ומשום הכי נמי אצטריך להו לרז"ל למילף מקרא מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה כו' ואף גם זאת לא מצאו לו סמך מן המקרא אלא לקביעת שכר בלבד ליחיד לפי ערכו לפי [נ"א ולפי] ערך המרובים אבל לענין השראת קדושת הקב"ה אין לו ערך אליהם כלל וההפרש שבין השראה לקביעות שכר מובן למביני מדע. כי קביעת שכר הוא שמאיר ה' לנפש תדרשנו באור תורתו שהוא מעטה לבושו ממש ולכן נקראת התורה אור שנאמר עוטה אור כשלמה והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כחותיה לכן גם אור ה' המאיר בה הוא גבולי מצומצם ומתלבש בתוכה וע"כ יתפעל לב מבקשי ה' בשעת התפלה וכיוצא בה כי בו ישמח לבם ויגיל אף גילת ורנן ותתענג נפשם בנועם ה' [נ"א על ה'] ואורו בהגלותו ממעטה לבושו שהיא התורה ויצא כברק חצו וזו היא קביעת שכר התורה הקבועה תמיד בנפש עמלה בה. אבל ההשראה היא הארה עצומה מאור ה' המאיר בה בלי גבול ותכלית ואינו יכול להתלבש בנפש גבולית כ"א מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה כמו שאמרו חז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא כלומר עליהם מלמעלה כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו כלומר כי נועם ה' אשר הופיע במעשה ידינו בעסק התורה והמצות דאורייתא וקוב"ה כולא חד יתכונן וישרה עלינו מלמעלה להיותו בלי גבול ותכלית ואינו מתלבש בנפשנו ושכלנו וע"כ אין אנו משיגים בשכלנו הנעימות והעריבות מנועם ה' וזיו השכינה בלי גבול ותכלית אשר מתכונן ושורה עלינו במעשה ידינו בתורה ומצות ברבים דוקא. ועל זה ארז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי אי אפשר לעולם להשיגו כי אם בהתפשטות הנפש מהגוף ואף גם זאת על דרך החסד כמ"ש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכמו שארז"ל שהקב"ה נותן כח בצדיקים כו'. משא"כ במלאכים כמו ששמעתי מרבותי כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי וע"כ רע בעיני המעשה אשר נעשה תחת השמש בכלל ובפרט בין אחיי ורעיי הנגשים אל ה' הגשה זו תפלה ואחר התפלה או לפניה נעשה מושב לצים ר"ל כמו שארז"ל שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת כו' ואם נעשה מושב לצים בעשרה דשכינתא שריא עלייהו אין לך עלבונא וקלנא דשכינתא גדול מזה רחמנא ליצלן ואם אמרו רז"ל על העובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה ח"ו העובר עבירה ברבים דוחק כל שיעור קומה של יוצר בראשית כביכול כמ"ש רז"ל אין אני והוא וכו' אלא שמלך אסור ברהטים כו'. אבל ווי למאן דדחקין לשכינתא כד יוקים לה קודשא ברוך הוא ויימא לה התנערי מעפר קומי וגו' ועל תלת מילין מתעכבי ישראל בגלותא על דדחקין לשכינתא ועל דעבדין קלנא בשכינתא וכו' כמ"ש בזוהר הקדוש. על כן אהוביי אחיי ורעיי אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת ותנו כבוד לה' א-להיכם בטרם יחשך דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה שהיא אגדה שבספר עין יעקב שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עונותיו של אדם כמבואר בכתבי האריז"ל והנגלות שבה הן דרכי ה' שילך בהם האדם וישית עצות בנפשו במילי דשמיא ובמילי דעלמא וכידוע לכל חכמי לב וגם ללמוד מעט בשולחן ערוך אורח חיים הלכות הצריכות לכל אדם ועל זה אמרו רז"ל כל השונה הלכות בכל יום כו' שהן הלכות ברורות ופסוקות הלכה למעשה כמבואר בפרש"י ז"ל שם ובשבת קדש בעלות המנחה יעסקו בהל' שבת כי הלכתא רבתא לשבתא ובקל יכול האדם ליכשל בה ח"ו אפילו באיסור כרת וסקילה מחסרון ידיעה ושגגת תלמוד עולה זדון ח"ו ואצ"ל באיסורי דברי סופרים שרבו כמו רבו למעלה ובפרט באיסורי מוקצה דשכיחי טובא וחמורים ד"ס יותר מד"ת כמ"ש רז"ל שכל העובר על דברי חכמים אפילו באיסור קל של דבריהם כמו האוכל קודם תפילת ערבית וכה"ג חייב מיתה כעובר על חמורות שבתורה וכל יחיד אל יפרוש עצמו מן הציבור אפילו ללמוד ענין אחר כ"א בדבר שהציבור עסוקין בו ואצ"ל שלא יצא החוצה אם לא יהיו עשרה מבלעדו ועליו אני קורא הפסוק ועוזבי ה' יכלו כו' כמשארז"ל על כל דבר שבקדושה. כי אין קדושה כקדושת התורה דאורייתא וקוב"ה כולא חד. וכל הפורש מן הציבור בו' ושומע לי ישכון בטח ובימיו ובימינו תושע יהודה וירושלים תשכון לבטח אמן כן יהי רצון:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"ד	כד אהוביי אחיי אל נא תרעו ריעים האהובים ליוצרם ושנואים ליצרם ואל יעשה אדם עצמו רשע שעה אחת לפני המקום אשר בחר בה מכל היום להקהל ולעמוד לפניו בשעה זו שהיא עת רצון לפניו להתגלות לבוא אל המקדש מעט לפקוד לשכינת כבודו השוכן אתם בתוך טומאותם ולהמצא לדורשיו ומבקשיו ומייחליו והמספר בצרכיו מראה בעצמו שאינו חפץ להתבונן ולראות בגילוי כבוד מלכותו ונעשה מרכבה טמאה לכסיל העליון שנאמר עליו לא יחפוץ כסיל בתבונה כו' כמו שכתב הזהר והאריז"ל דהיינו שאינו חפץ להתבונן ולראות ביקר תפארת גדולתו של מלך מה"מ הקב"ה הנגלות למעלה בשעה זו וגם למטה אל החפצים להביט אל כבודו וגדלו המתעטף ומתלבש בתוך תיבות התפלה הסדורה בפי כל ומתגלה לכל אחד לפי שכלו ושורש נשמתו כדכתיב לפי שכלו יהולל איש יהלל כתיב ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא שדרך המלך להיות חביון עוזו בחדרי חדרים וכמה שומרים על הפתחים (עד) אשר כמה וכמה מצפים ימים ושנים לראות עוזו וכבודו וכשעלה רצונו להתגלות לכל והעביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמוד לפניו להראותם כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו מי שעומד לפניו ואינו חושש לראותו ומתעסק בצרכיו כמה גרוע וסכל ופתי הוא ונמשל כבהמות נדמה בעיני כל הבריות וגם הוא בזיון המלך בהראותו לפניו שאינו ספון בעיניו לקבל נחת ושעשועים מהביט אל כבודו ויפיו יותר מעסק צרכיו וגם הוא מתחייב בנפשו למלך על הראות קלונו ובזיונו את המלך לעין כל רואה ועל זה נאמר וכסילים מרים קלון כלומר אף שהוא כסיל לא יהיה מרים קלון שיהיה נראה הקלון לעין כל. וע"כ קבעו חז"ל בתפלה כאלו עומד לפני המלך עכ"פ יהיה מראה בעצמו כאלו עומד כו' לעין כל רואה בעיני בשר אל מעשיו ודיבוריו אף שאין לו מחשבה לכסיל ועל זה הענין נתקן כל התפילות למתבונן בהם היטב ומי שאינו מראה כן מתחייב בנפשו ועליו אמרו בזהר הק' דאנהיג קלנא בתקונא עילאה ואחזי פרודא ולית ליה חולקא באלהא דישראל ר"ל ע"כ שליחותייהו דרז"ל קא עבידנא לגזור גזירה שוה לכל נפש שלא לשוח שיחה בטלה משיתחיל הש"ץ להתפלל התפלה עד גמר קדיש בתרא שחרית ערבית ומנחה וכו'. והעובר על זה בזדון ישב על הארץ ויבקש מג' אנשים שיתירו לו נידוי שלמעלה ושב ורפא לו ולא חל עליו שום נידוי למפרע כל עיקר כי מתחלתו לא חל כ"א על המורדים והפושעים שאינם חוששים כלל לבקש כפרה מן השמים ומן הבריות על העון פלילי הזה. וגם דוקא כשמדברים בזדון בשאט נפש ולא על השוכח או שנזרקו מפיו כמה תיבות בלא מתכוין שא"צ התרה כלל ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"ה	כה להבין אמרי בינה מ"ש בספר הנקרא צוואת ריב"ש, הגם שבאמת אינה צוואתו ולא ציוה כלל לפני פטירתו, רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו. אך המכוון הוא אמת לאמיתו. והוא בהקדים מארז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'. והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס, כלל ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו וכמו שכתוב כי ה' אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחי' כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה (וזהו כי ה' אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד ומי יאמר לו וגו' וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל על פסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים שצירוף אותיות שנבראו בהן השמים שהוא מאמר יהי רקיע כו' הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקיימם ולא כהפלוסופים שכופרים בהשגחה פרטית ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף שאף שידיו מסולקות הימנו הוא קיים מעצמו וטח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף על דרך משל אשר הוליך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ואילו פסק הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה אף שטבע זה במים הוא גם כן נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח רק שטבע המים אינו כן וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת י"ס עאכ"ו שבהסתלקות ח"ו כח הבורא יש מאין מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו ובחינת זה הוא דבר ה' ורוח פיו שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם שבה חיותן וקיומן הוא דבר ה' מי' מאמרות המלובש בהן ומקיימן להיות דומם ויש מאין ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו וזהו שכתוב האריז"ל שגם בדומם כאבנים ועפר ומים יש בהם בחינת נפש וחיות רוחניית. והנה נודע לי"ח כי דבר ה' נק' בשם שכינה בלשון רז"ל ואימא תתאה ומטרוניתא בלשון הזהר ובפרט בר"פ וארא לפי ששוכן ומתלבש בנבראים להחיותם ובלשון המקובלים נק' בשם מלכות ע"ש דבר מלך שלטון כי המלך מנהיג מלכותו בדיבורו ועוד טעמים אחרים ידועים לי"ח ומודעת זאת כי יש בחינת ומדריגת מל' דאצילות ובחינת מל' דבריאה וכו'. ופי' מל' דאצילות הוא דבר ה' המחי' ומהוה נשמות הגדולות שהן מבחינת אצילות כמו נשמת אדה"ר שנא' בו ויפח באפיו כו' וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן (שהיו מרכבה לה' ממש ובטלים ממש במציאות אליו כמארז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה וכן כל הנביאים ובעלי רוה"ק היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש כמו שכתוב האריז"ל) ומל' דבריאה הוא דבר ה' המחיה ומהוה הנשמות והמלאכי' שבעולם הבריאה שאין מעלתם כמעלת האצילות וכו' ומלכות דעשיה הוא דבר ה' המחיה ומהוה את עולם הזה בכללו עד יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ. (אלא שבארצות העו"ג החיות הוא על ידי התלבשות שרים החיצוני' הממוני' על ע' אומות דהיינו שיורד ניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם מלכות דעשיה ומאיר על השרים של מעלה בבחינת מקיף מלמעלה אך אינו מתלבש בהם ממש אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחינת מקיף ומהשרים נשפע חיות לעו"ג ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם ולארץ הגשמית ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים (אלא ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים נשפעי' מקליפת נוגה והטמאים ונפשות העו"ג משאר קליפות). והנה שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות עו"ג כולם כלא ממש חשיבי לגבי השרים שהם חיותם וקיומם. והשרים כלא ממש חשיבי לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מדבר ה' המאיר עליהם מלמעלה ואף על פי כן החיות הנמשך לתוכם מהארה זו הוא בבחינת גלות בתוכם שלכן נקראי' בשם אלקי' אחרים וקרו ליה אלהא דאלהיא שגם הם הן בחינת אלקות ולכן העו"ג הנשפעים מהם הם עע"ז ממש עד עת קץ שיבולע המות והסט"א ואז אהפוך אל עמים כו' לקרוא כולם בשם ה' ונקרא גם כן בשם גלות השכינה מאחר שחיות זה אשר בבחינת גלות בתוכם הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם שכינה (וגלות זה נמשך מחטא עה"ד ואילך והוא בחינת אחוריים לבד דקדושה אך כשגלו ישראל לבין האומות ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחינת פנים העליונים הנה זו היא גלות שלימה וע"ז ארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם)): והנה אף כי ה' אחד ושמו אחד דהיינו דבורו ורוח פיו המכונה בזוהר הקדוש בשם שמו הוא יחיד ומיוחד אף על פי כן ההארה והמשכת החיות הנמשכת מרוח פיו יתברך מתחלקת לד' מדרגות שונות שהן ד' עולמות אבי"ע והשינוי הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים) לצמצם האור והחיות ולהסתירו שלא יהא מאיר כ"כ בעולם הבריאה כמו בעולם האצילות ובעולם היצירה הוא על ידי צמצומים ומסכים יותר וכו' אבל אין שום שינוי ח"ו בעצמות השכינה שהיא דבר ה' ורוח פיו וגם בבחינת ההארה והמשכת החיות הנה ההארה שבאצילות בוקעת המסך ומתלבשת בבריאה וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה ולכן אור אין סוף ברוך הוא שבאצילות הוא גם כן בעשיה ובעולם הזה החומרי על ידי התלבשותו במלכות דבי"ע כמבואר הכל בכתבי האר"י ז"ל: והנה נפש האדם ידוע לכל שהיא כלולה מי"ס חב"ד וכו' ואף שכולן מרוח פיו יתברך כדכתיב ויפח באפיו כו' מכל מקום דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי"ס המכונות בשם או"א ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו הן דוגמא למדות שבי"ס הנקראות בשם ז"א וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון הנקרא בשם מלכות ושכינה ולכן כשמדבר ד"ת מעורר דבור העליון ליחד השכינה ומשום הכי קיי"ל בק"ש ובהמ"ז וד"ת לא יצא בהרהור בלא דבור: והנה זלעו"ז יש עשרה כתרי דמסאבותא ומהן נמשכות נפשות העו"ג גם כן כלולות מעשר בחינת אלו ממש ומודעת זאת בארץ מ"ש בספר הגלגולים על פסוק אשר שלט האדם באדם לרע לו שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות אבל הוא לרע לו וכו' ולכן העו"ג היו שולטין על ישראל להיות נפשות העו"ג מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחינת גלות בתוכם והנה אף שזה צריך ביאור רחב איך ומה מכל מקום האמת כן הוא אלא שאף על פי כן אין הקליפות והעו"ג יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחינת אחוריים דקדושה כמאן דשדי בתר כתפי' ואף גם זאת על ידי צמצומים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה ומשפעת לעו"ג עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. משא"כ ישראל יונקים מבחינת פנים העליונים כמו שכתוב יאר ה' פניו אליך כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות: ואחר הדברים והאמת האלה הגלוים וידועים לכל נחזור לענין ראשון בענין הכעס שהוא כעובד ע"ז והיינו במילי דעלמא כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן וכמו שכתוב ויקצוף משה והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו: אך זהו כשיש בידו למחות בקצפו וכעסו על חבירו אבל כשאין בידו למחות כגון עו"ג המדבר ומבלבלו בתפילתו אם כן מה זאת עשה ה' לו אין זאת כ"א כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפילתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כ"כ עד שלא ישמע דבורי העו"ג אך שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול ותרד פלאים להתלבש ניצוץ מהארתה אשר היא בבחינת גלות בתוך הקליפות דרך כלל להחיותם ועתה הפעם ניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות דרך פרט בדבור עו"ג זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' היא כוונת התפלה וכמש"ל כי זה לעומת זה וכו' ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו' וזהו ממש אשר שלט האדם באדם לרע לו דהיינו שעל ידי זה מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא עד שלא ישמע דיבוריו. ומ"ש המלקט שרתה לא ידע לכוין הלשון בדקדוק כי הבעש"ט ז"ל היה אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק ור"ל נתלבשה והיינו בבחינת גלות וזהו ובפרט אם הוא עו"ג כו'. שאז היא בחינת גלות ביותר ואין לתמוה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא בשם שכינה דהא אשכחן שאפילו מלאך נברא נקרא בשם ה' בפ' וירא לפי' הרמב"ן וכמו שכתוב ותקרא שם ה' הדובר אליה וכו' וכה"ג טובא וכמדומה לי שתפיסתם אינה מצד דקדוק הלשון אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות שאין להם אמונה במ"ש האריז"ל בס' הגלגולים שאם ירצו לחלק בין קליפות הרוחניים לעו"ג הגשמיים אין לך גשמי כעפר הארץ ואף על פי כן מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה ובתוכה מלכות דיצירה כו' וכנ"ל. ואם משום טומאת נפשות העו"ג הרי נפשותיהם מזיווג זו"ן דקליפות הרוחניים כמו שכתוב בכהאריז"ל. נמצא שהרוחניים מקור טומאתם אך באמת צריך ביאור רחב איך הוא התלבשות זו אבל לא עלינו תלונתם כ"א על כהאריז"ל. ואל יחשדני שומע שאני בעיני שהבנתי דברי האריז"ל להפשיטן מגשמיותן כי לא באתי רק לפרש דברי הבעש"ט ז"ל ותלמידיו עפ"י קבלת האריז"ל בשגם שענין זה אינו מחכמת הקבלה ומהנסתרות לה' אלקינו כי אם מהנגלות לנו ולבנינו להאמין אמונה שלימה במקרא מלא שדבר הכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם ה' בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ לידע איך הוא מלא כל הארץ רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו וא"א לקרב להם אל השכל אלא דוקא עפ"י הקדמות לקוחות מכאריז"ל מופשטות מגשמיותן וכפי ששמעתי מרבותי נ"ע אך אי אפשר לבאר זה היטב במכתב כי אם מפה לאזן שומעת ליחידי סגולה ולשרידים אשר ה' קורא כדכתיב ומבקשי הוי' יבינו כל ומכלל הן אתה שומע כו'.: הנה אתם ראיתם פירוש מאמר אחד מספרים הידועים לדוגמא ולאות כי גם כל המאמרים התמוהים יש להם פירוש וביאור היטב לי"ח. אך לא יקוו מעלתם אלי לבאר להם הכל במכתב כי היא מלאכה כבידה ומרובה וא"א בשום אופן. רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיוחד שבעדה. ופא"פ אדבר בו אי"ה. וה' יהיה עם פי בהטיפי. ויהיו לרצון אמרי פי:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"ו	כו בר"מ פ' נשא "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זהרא דאימא עילאה תשובה באילין לא צריך נסיון, ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים, ויתקיים בהון ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה לא ישלטו על ישראל יתיר, דהא פרנסה דלהון לא להוי אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, דלא יתפרנסון ת"ח מע"ה אלא מסטרא דטוב דאכלין טהרה כשר היתר, ולא מערב רב דאכלין טומאה פסול אסור כו', ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין כגוונא דיום השבת דלית ליה אלא מה דמתקנין ליה ביומא דחול, ובזמנא דשלטא אילנא דחיי אתכפייא אילנא דטוב ורע, ולא יהא לעמי הארץ אלא מה דיהבין להון ת"ח, ואתכפיין תחותייהו כאלו לא הוו בעלמא, והכי איסור היתר טומאה וטהרה לא אתעבר מע"ה דמסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד דאינון לא טעמי מאילנא דחיי וצריך לון מתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה" ע"כ בר"מ: והנה המובן מהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסירי מדע, שלימוד איסור והיתר וסדר טהרות הוא מאילנא דטוב ורע מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו וסותר פשטי הכתובים ומדרשי רבותינו ז"ל שכל התורה הנגלית לנו ולבנינו נקרא עץ חיים למחזיקים בה ולא ספר הזהר לבד, ובפרט שהיה גנוז בימיהם וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים כדאיתא בגמרא וכמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה ולא בדורות הראשונים, וגם רשב"י אמר בזוהר הקדוש שלא ניתן רשות לגלות רק לו ולחביריו לבדם ואף גם זאת פליאה נשגבה דלפי זה לא היה לימוד איסור והיתר וכ"ש דיני ממונות דוחין מצות תפלה שנתקנה על פי סודות הזהר ויחודים עליונים ליודעים כרשב"י וחביריו, וזה אינו כדאיתא בגמ' דרבי שמעון בן יוחאי וחביריו וכל מי שתורתו אומנתו אין מפסיקין לתפלה, ואפילו כשעוסק בדיני ממונות כרב יהודה דכולהו תנויי בנזיקין הוי ואפ"ה לא הוי מצלי אלא מתלתין יומין לתלתין יומין כד מהדר תלמודא כדאי' בגמ' ובירושלמי פ"ק דברכות ס"ל לרשב"י דאפי' לק"ש אין מפסיקין כ"א ממקרא ולא ממשנה דעדיפי ממקרא לרשב"י ולא חילק בין סדר זרעים ומועד וקדשים טהרות לנזיקין (וסותר דעת עצמו בר"מ בכמה מקומות דמשנה איהי שפחה כו', והמקרא שהוא תורת משה ודאי עדיפא מקבלה דאיהי מטרוניתא בר"מ שם ותורה שבכתב הוא מלכא (דהיינו יסוד אבא המלובש בז"א כמ"ש האריז"ל)). וגם פלפול הקושיות ותירוצים דמסטרא דרע ורוח הטומאה אשכחן ברשב"י דעסק בי' טובא גם בהיותו במערה, ואדרבה בזכות צער המערה זכה לזה כדאיתא בגמ' דאמר לר' פנחס בן יאיר אכל קושי' כ"ד פירוקי ,וא"ל אילו לא ראיתני בכך כו' (וגם באמת ע"כ עיקר עסקיהם במערה הי' תורת המשניות ת"ר סדרי שהיה בימיהם עד רבינו הקדוש, דאילו ספר הזהר והתיקונים היה יכול לגמור בב' וג' חדשים כי בודאי לא אמר דבר אחד ב' פעמים), גם אמרו רבותינו ז"ל מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ועוד יש להפליא הפלא ופלא איך אפשר שלימות המשיח לא יצטרכו לידע הלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה, כי איך ישחטו הקרבנות וגם חולין אם לא ידעו הלכות דרסה וחלדה ושהי' הפוסלים השחיטה ופגימת הסכין, וכי יולד איש בטבעו שיהא שוחט בלי שהי' ודרסה וגם הסכין תהי' בריאה ועומדת בלי פגימה לעולם, ועוד הרבה הלכות חלב ודם ושאר איסורין, וגם טומאת המת יהיה צריכין לידע כדכתיב הנער בן מאה שנה ימות, וגם טומאת יולדת צריך לידע כדכתיב הרה ויולדת יחדיו אם תלד אשה בכל יום מביאה אחת אף על פי כן דין איסור טומאתה לא ישתנה, ואין להאריך בדבר הפשוט ומפורסם הפכו בכל הש"ס ומדרשים דפריך הלכתא למשיחא ואליהו בא לפשוט כל הספיקות ופרשה זו עתיד אליהו לדורשה כו': ועוד אינו מובן מ"ש דלא יתפרנסון ת"ח מעמי הארץ כו' ולא מערב רב דאכלין פסול טמא ואסור ח"ו, שהרי ת"ח שבזמן בית שני לא היו מתפרנסין מע"ה דאכלין פסול אסור ח"ו שהיה להם שדות וכרמים כע"ה ואפ"ה היו עוסקין בלימוד איסור והיתר וטומאה וטהרה כל הזוגות שהיו בימי בית שני והעמידו תלמידים לאלפים ורבבות ולימוד הנסתר בהסתר כו': אך באמת כשתדקדק בלשון ר"מ דלעיל ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר כו' ולא אמר תורת איסור והיתר או הלכות או"ה אלא ר"ל דגוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע שהוא קליפת נוגה כמ"ש בע"ח. וזהו לשון אסור שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כדבר המותר דהיינו שאינו קשור ואסור בקליפה ויוכל לעלות על ידי האדם האוכלו בכוונה לה' וגם בסתם כל אדם העובד ה' שבכח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה', ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח הנברר מהמאכל ההוא, וזהו בחול אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, לכן מצוה לאכול כל תענוגים בשבת ולהרבות בבשר ויין אף שבחול נקרא זולל וסובא. משא"כ בדבר איסור שאינו יכול לעלות לא בשבת ולא בחול גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא, אם לא שאכל לפיקוח נפש שהתירו רז"ל ונעשה היתר [גמור]. אבל הלימוד בתורה אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה שהם המשניות וברייתות שבגמרא ופוסקים המבארים ומבררים דבריהם להלכה למעשה הן הן גופי תורה שבעל פה שהיא ספי' מלכות דאצילות כדאי' בזוהר הקדוש במקומות אין מספר, ובריש תיקונים מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ובאצילות איהו וגרמוהי חד בהון דהיינו שאור אין סוף ברוך הוא מתייחד באצילות בתכלית היחוד שהוא ורצונו וחכמתו המלובשים בדבורו שנקרא מלכות הכל אחד: ומ"ש האריז"ל שהמשניות הן במלכות דיצירה ר"ל לבוש מלכות דיצירה שנתלבשה בה מלכות דאצילות ומלכות דיצירה נקרא שפחה לגבי מלכות דאצילות ומלכות דבריאה נקרא אמה, ותדע ממ"ש האריז"ל דמקרא דהיינו תושב"כ הוא בעשיה והרי מפורש בזהר ובכתבי האריז"ל מקומות אין מספר שהיא תפארת שהוא ז"א דאצילות אלא שמתלבשת בעשיה וכן הוא בהדיא בספר הכוונות שמקרא ומשנה ותלמוד וקבלה כולם באצילות אלא שמקרא מתלבש עד עשיה ומשנה עד היצירה ותלמוד בבריאה. והנה כשהמלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדה"ר וגם הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם [[עץ הדעת טוב ורע]] לגבי ז"א דאצילות שאינו יורד שם ונקרא עץ חיים והנה התלבשות המלכות בקליפת נוגה הוא סוד גלות השכינה אשר שלט האדם באדם כו' וזהו שאיתא ברע"מ ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון כו' דהיינו בזמן גלות השכינה שמשפעת לחיצונים שהם בקליפת נוגה שהערב רב יונקים משם ומתמציתן ניזונין תלמידי חכמים בגלות ואז עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל לכן עיקר ענין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה באיסור והיתר טומאה וטהרה לברר המותר והטהור מהאסור והטמא על ידי עיון ופלפול הלכה בחכמה בינה ודעת כנודע דאוריי' מחכמה נפקת ובחכמה דייקא אתברירו והיינו חכמה עילאה דאצילות המלובשת במלכות דאצילות סוד תורה שבעל פה (בסוד אבא יסד ברתא) המלובשת במלכות דיצירה (וסוד) [סוד] המשניות וברייתות המלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם היצירה ששם מתחיל בחינת הדעת [נ"א הרע] שבנוגה [נ"א והברייתות המלובשות בק"נ שכנגד עולם העשיה ששם מתחיל בחינת הרע שבנוגה] כנודע מהאריז"ל. והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד מה נעשה בשמים ממעל על ידי עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז כי על ידי זה מעלה הלכה זו מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה שלא היתה ידועה כלל או שלא היתה מובנת היטב בטעמה שהטעם הוא סוד הספי' חכמה עילאה שנפלו ממנה ניצוצי' בקליפות בשבה"כ והם שם בבחינת גלות שהקליפות שולטים עליהם ומעלימי' חכמת התורה מעליונים ותחתונים וזהו שאיתא בר"מ שהקושי' היא מסטרא דרע. והנה העליונים אין בהם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה אלא התחתונים לבד לפי שהם מלובשים בגוף חומרי משכא דחויא מקליפת נוגה והם מתישים כחה בשבירת התאוות ואתכפיא ס"א ויתפרדו כל פועלי און. ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר כפי בחינת שרש נשמתו ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כנודע (וכל דברי תורה ובפרט דבר הלכה היא ניצוץ מהשכינה שהיא היא דבר ה' כדאיתא בגמרא דבר ה' זו הלכה סוד מלכות דאצילות המלבשת לחכמה דאצילות ומלובשים במלכות דיצירה וירדו בקליפת נוגה בשבירת הכלים). וזהו שאיתא בגמרא כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו פדאני ואת בני מבין האומות עו"ג. אבל בצאת השכינה מקליפת נוגה [נ"א מהקליפות] אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב ויתפרדו כל פועלי און ולא שלטא אילנא דטוב ורע בצאת הטוב ממנה אזי לא יהיה עסק התורה והמצות לברר בירורין כ"א ליחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר מהאצילות כמ"ש האר"י ז"ל והכל על ידי פנימיות התורה לקיים המצות בכוונות עליונות שמכונות לאורות עליונים כו' כי שרש המצות הוא למעלה מעלה בא"ס ברוך הוא (ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים אבל לימות המשיח קודם תחה"מ אין בטלים) ולכן יהיה גם עיקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים. אבל הנגלות יהיו גלוים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה וא"צ לעסוק בהם אלא לערב רב שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי שהוא פנימיות התורה והמצוה וצריכים לעסוק [בתורה] במשנה להתיש כח הס"א הדבוק בהם (ע"י עסק התורה. בכ"י ליתא) שלא תשלוט בהם להחטיאם כדכתיב והחוטא בן מאה שנה יקולל שיהיו חוטאים מערב רב וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות אסור וטומאה יותר מישראל שלא יארע להם פסול וטומאה ואסור כי לא יאונה כו' וגם אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל. מה שאין כן בזמן בית שני היו צריכים לעסוק גם כי לא בשביל הלכה למעשה בלבד אלא שזהו עיקר עבודה להתיש כח הס"א ולהעלות ניצוצי הקדושה על ידי התורה והעבודה כמ"ש במ"א. ואחר הדברים והאמת יובן היטב בתוס' ביאור הר"מ דלעיל במה שאמר אילנא דטוב ורע כו' ר"ל קליפת נוגה שהוא עולם הזה העיקר כמ"ש בע"ח ודי למבין:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"ז	מה שכתב ליושבי ארץ הקודש תבנה ותקומם במהרה בימינו אמן לנחמם בכפליים לתושיה על פטירת הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מורנו ורבנו הרב ר' מנחם מענדל נשמתו עדן. כז אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי כו' ה' עליהם יחיו חיים עד העולם וצאצאיהם אתם זרע אמת ברוכי ה' המה מעתה ועד עולם. אחד"ש כמשפט לאוהבי שמו באתי לדבר על לב נדכאים הנאנחים והנאנקים ולנחמם בכפליים לתושיה אשר שמעה אזני ותבן לה על מארז"ל דשבק חיים לכל חי כי צדיק באמונתו יחיה וביראת ה' לחיים וברשפי אש שלהבת אהבתו מחיים לכל בהן חיי רוחו [נ"א ונשמתו] כל ימי חלדו ויהי בהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות שבק חיי רוחו פעולתו אשר עבד בה לפנים בישראל פעולת צדיק לחיים לכל חי היא נפש כל חי הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם בל תמוט לנצח אשר מי האיש החפץ חיים לדבקה בה' חיים בעבודתו תדבק נפשו והיתה צרורה בצרור החיים את ה' בחיי רוח אפינו אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים אשר שבק לנו בכל אחד ואחד כפי בחינת התקשרותו באמת ואהבתו אהבת אמת הטהורה מקרב איש ולב עמוק כי כמים הפנים וכו' ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח ורוחו עומדת בקרבינו ממש כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך אשר יתגדל ויתקדש כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו. וזהו שאיתא בזוהר הקדוש דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי דהיינו שגם בזה העולם המעשה היום לעשותם אשתכח יתיר כי המעשה (גדול) [גדל] והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' המאיר לארץ וחוצות וגם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים בדרכיו דרך הקדש יקרא לה. זאת בעבודת ה' במילי דשמיא. ובמילי דעלמא בפירוש אתמר בזוהר הקדוש דצדיקייא מגינין על עלמא ובמיתתהון יתיר מבחייהון ואלמלא צלותא דצדיקייא בההוא עלמא לא אתקיים עלמא רגעא חדא וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו קודם לברכה: ביאור על הנ"ל: איתא בזוהר הקדוש דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי כו' וצריך להבין תינח בעולמות עליונים אשתכח יתיר בעלותו שמה אבל בעוה"ז איך אשתכח יתיר. וי"ל ע"ד מה שקבלתי על מאמר חז"ל דשבק חיים לכל חי כנודע שחיי הצדיק אינם חיים בשרים כ"א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה כי באמונה כתיב וצדיק באמונתו יחיה וביראה כתיב ויראת ה' לחיים ובאהבה כתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים וחסד הוא אהבה ושלשה מדות אלו הם בכל עולם ועולם עד רום המעלות הכל לפי ערך בחינת מעלות העולמות זע"ז בדרך עילה ועלול כנודע. והנה בהיות הצדיק חי על פני האדמה היו שלשה מדות אלו בתוך כלי ולבוש שלהם בבחינת מקום גשמי שהיא בחינת נפש הקשורה בגופו וכל תלמידיו אינם מקבלים רק הארת מדות אלו וזיון המאיר חוץ לכלי זה על ידי דבוריו ומחשבותיו הקדושים. ולכן ארז"ל שאין אדם עומד על דעת רבו וכו' אבל לאחר פטירתו לפי שמתפרדים בחינת הנפש שנשארה בקבר מבחינת הרוח שבגן עדן שהן שלש מדות הללו לפיכך יכול כל הקרוב אליו לקבל חלק מבחינת רוחו שבגן עדן הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי כנודע מארז"ל על יעקב אבינו ע"ה שנכנס עמו גן עדן וכ"כ בספר עשרה מאמרות שאויר גן עדן מתפשט סביב כל אדם ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' (וכן להיפך ח"ו נרשמים באויר המתפשט מגיהנם סביב כל אדם) הלכך נקל מאד לתלמידיו לקבל חלקם מבחינת רוח רבם העצמיית שהם אמונתו ויראתו ואהבתו אשר עבד בהם את ה' ולא זיוום בלבד המאיר חוץ לכלי לפי שבחינת רוחו העצמית מתעלה בעילוי אחר עילוי להכלל בבחינת נשמתו שבגן עדן העליון שבעולמות העליונים ונודע שכל דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממקומו ומדרגתו הראשונה גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה ובחינת זו הראשונה שנשארה למטה בגן עדן התחתון במקומו ומדרגתו הראשונה היא המתפשטת בתלמידיו כל אחד כפי בחינת התקשרותו וקרבתו אליו בחייו ובמותו באהבה רבה כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על ידי אהבה רבה כמו שכתב בזוהר הקדוש דרוח דרעותא דלבא אמשיך רוח מלעילא רק אם יכון לקראת א-להיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה לקבל שלש מדות הללו כדרך שהורהו רבו וכמארז"ל יגעת ומצאת תאמין. והנה יש עוד בחינת הארה לתלמידיו רק שאינה מתלבשת בתוך מוחם ממש כראשונה רק מאירה עליהם מלמעלה והיא מעליית רוחו ונשמתו למקור חוצבו דהיינו לחקל תפוחין קדישין ועל ידי זה נעשה שם יחוד על ידי העלאת מ"נ מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו ונזרעו בחקל תפוחין קדישין אורות עליונים מאד לעומת תחתונים אשר הם תורתו ועבודתו והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו והארה זו שעליהם מלמעלה מכנסת בלבם הרהורי תשובה ומעשים טובים וכל המעשים טובים הנולדים מהארה זו שמאירה מאורות הזרועים בשדה הנ"ל נקרא גידולי גידולין והארה זו היא בהעלם והסתר גדול כמו שמש המאיר לכוכבים מתחת לארץ כדאיתא בתיקונים על משה רבינו ע"ה שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"ח	כח מה שכתב למחותנו הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש ה' נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מורנו ורבנו הרב לוי יצחק נשמתו עדן אב בית דין דקהלה קדושה בארדיטשוב לנחמו על פטירת בנו הרב החסיד מורנו ורבנו הרב מאיר נשמתו עדן: למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה לומר לך מה פרה מכפרת וכו'. וצריך להבין למה נסמכה דוקא לפרה אדומה הנעשה חוץ לשלש מחנות, אלא ד"חטאת" קריה רחמנא [בכתב יד הנוסחא הנעשה בחוץ. ומן תיבת לשלש עד תיבת רחמנא ליתא בכתב יד] ולא נסמכה לפרשת חטאת הנעשה בפנים על גבי המזבח כפרה ממש. אמנם נודע מזוהר הקדוש והאריז"ל, סוד הקרבנות שעל גבי המזבח, הן בחינת העלאת מיין נוקבין מנפש הבהמית שבנוגה אל שרשן ומקורן הן בחינת ד' חיות שבמרכבה הנושאות את הכסא, פני שור ופני נשר וכו'. ועל ידי זה נמשכים ויורדים מיין דוכרין מבחינת אדם שעל הכסא הנקרא בשם מלכא וזעיר אנפין. אכן בשריפת הפרה אדומה הנה על ידי השלכת עץ ארז ואזוב וכו' ונתינת מים חיים אל האפר, נקרא בשם קידוש מי חטאת במשנה והיא בחינת קדש העליון הנקרא בשם "טלא דבדולחא"; כמו שכתוב בזוהר הקדוש, שהיא בחינת חכמה עילאה ומוחא סתימאה דאריך אנפין, ועלה איתמר בדוכתי טובא בזוהר הקדוש, בחכמה אתברירו, ואתהפכא חשוכא לנהורא, דהיינו עולם התיקון, שנתברר ונתתקן על ידי מוחא סתימאה דאריך אנפין מעולם התהו ושבירת הכלים שנפלו בבריאה יצירה עשייה וכו' כנודע. ולזאת מטהרת טומאת המת אף שהוא אבי אבות וכו' ולמטה מטה מנוגה: והנה מודעת זאת דאבא יונק ממזל השמיני כו', והוא תיקון "ונוצר", אותיות "רצון", והיא גם כן עת רצון המתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה, בעת פטירת צדיקי עליון עובדי ה' באהבה במסירת נפשם לה' בחייהם, ערבית ושחרית בקריאת שמע שעל ידי זה היו מעלים מיין נוקבין לאבא ואמא בקריאת שמע כידוע. (וכן בתלמוד תורה דמחכמה נפקא) ועל ידי זה היו נמשכים ויורדים בחינת מיין דכורין מתיקון "ונוצר חסד", והם הם המאירים בבחינת גילוי בפטירתם, כנודע שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה, בבחינת העלם והסתר, מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו. והנה, על ידי גילוי הארת תיקון "ונוצר חסד" בפטירתן, מאיר חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב הארץ, לכפר על עון הדור, אף גם על הזדונות שהן מג' קליפות הטמאות שלמטה מנוגה, לפי שמזל ד"נוצר" ממוחא סתימא דאריך אנפין, מקור הבירורים ואתהפכא חשוכא דשבירת הכלים לנהורא דעולם התיקון. מה שאין כן בקרבנות שעל גבי המזבח, שאינן מכפרים אלא על השגגות שהן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה, כמו שכתוב בלקוטי תורה פרשת ויקרא, ולכן נסמכה לפרשת פרה דוקא, מה פרה וכו' ובילקוט פרשת שמיני הגיה מי חטאת וכו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק כ"ט	כט אשת חיל עטרת בעלה כו'. איתא בגמרא פ"ד דמגילה ודאשתמש בתגא חלף כו' זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה כו' תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו כו'. וצריך להבין למה נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה וגם למה השונה הלכות דוקא מובטח לו כו' ולא שאר דברי תורה. וכן להבין מאמר רז"ל בפרק י"א דמנחות אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו' יצא ידי חובתו ולמה אינו יוצא ידי חובה בשאר דברי תורה: אך מודעת זאת מה שאמר האריז"ל שכל אדם מישראל צריך לבא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה להשלים לבושי נפשו ולתקנם שלא יהא לבושא דחסרא כו' לבד מצות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו', והטעם הוא כדי להלביש כל תרי"ג בחינות וכוחות שבנפשו אחת מהנה לא נעדרה כו'. וביאור ענין הכרח וצורך לבושים אלו, מבואר בזהר ומובן לכל משכיל כי להיות שנפש רוח ונשמה שבאדם הן בחינת נבראים ואי אפשר לשום נברא להשיג שום השגה בבורא ויוצר הכל אין סוף ברוך הוא, וגם אחרי אשר האיר ה' מאורו יתברך והאציל בבחינת השתלשלות מדרגות רבות מדרגה אחר מדרגה בבחינת צמצומים עצומים ולבושים רבים ועצומים הידועים ליודעי חן ונקראים באד"ר בשם שערות וכדכתיב בדניאל ושער רישיה כעמר נקא כו', אף על פי כן לא יכלה הנפש או הרוח ונשמה למסבל האור כי טוב ומתוק האור וכו', כמו שכתוב לחזות בנועם ה' לשון נעימות ועריבות ומתיקות ותענוג עצום לאין קץ, כמו שכתוב אז תתענג על ה' והשביע בצחצחות כו' לשון צחה צמא כמו שכתוב בזהר, ואין בכחה לקבל הנעימות ועריבות הצחצחות שלא תצא מנרתקה ותתבטל ממציאותה כנר באבוקה, אם לא שמבחינת אור זה עצמו תשתלשל ותמשך ממנו איזו הארה מועטת בדרך השתלשלות מדריגה אחר מדרגה בצמצומים רבים, עד שיברא ממנה לבוש אחד נברא מעין מהות אור זה להלביש הנפש רוח ונשמה, ודרך לבוש זה שהוא מעין אור זה תוכל ליהנות מזיו אור זה ולהשיגו ולא תתבטל ממציאותה וכמשל הרואה בשמש דרך עששית זכה ומאירה וכו' וכמ"ש ויבא משה בתוך הענן ויעל כו' שנתלבש בענן ועלה וראה דרך הענן וכו' כמ"ש בזח"ב דף ר"י ורכ"ט. והנה אור זה הגנוז לצדיקים לעתיד לבא הנקרא בשם נועם ה' וצחצחות להתענג על ה' וד' מאות עלמין דכסופין דמתענגי בהון צדיקייא כו' כמ"ש ארבע מאות שקל כסף כו', הנה יש בו מעלות ומדרגות רבות מאד גבוה מעל גבוה, אך הארה מועטת היורדת מדרגה אחר מדרגה לברוא לבוש זה היא מבחינת מדרגה האחרונה שבאור זה ונקראת בשם מדרגה החיצונה ואחוריים דרך משל כמו שכתוב בזהר דף ר"ח ע"ב (עיין בס' מק"מ) ור"י ע"ב ומה דאשתאר כו', והנה כמו שבנשמת האדם יש בה כח התענוג שמתענגת ממה שיש לה ענג ממנו כמו מהשכלת שכל חדש וכהאי גוונא ובחינת חיצוניות ואחוריים של כח ובחינת התענוג שבה היא בחינת כח הרצון שבה שהוא רוצה מה שהוא רוצה, דהיינו דבר שאינו צער שהצער היפך תענוג. וככה על דרך משל באור אין סןף ברוך הוא גם כן כביכול הרצון העליון ברוך הוא היא בחינת חיצוניות ואחוריים לבחינת ענג העליון ונועם ה' וצחצחות ועלמין דכסופין הנ"ל, הגם שהם מיוחדים בתכלית היחוד שהוא יתברך ורצונו אחד ולא כרצון האדם ח"ו לא מיניה ולא מקצתיה ואין דמיון ביניהם כלל, אף על פי כן דברה תורה כלשון בני אדם לשכך האזן מה שיכולה לשמוע במשל ומליצה מנשמת האדם הכלולה מכח התענוג והרצון והחכמה והבינה וכו', וכנראה בחוש שכשאדם משכיל איזה שכל חדש נפלא אזי באותה רגע עכ"פ נולד לו תענוג נפלא בשכלו מכלל שהתענוג הוא למעלה מעלה מבחינת השכל והחכמה רק שמלובש בבחינת שכל וחכמה, וכשהאדם מרגיש השכל וחכמה דהיינו שמשיגה ומבינה היטב אזי מרגיש גם כן בחינת התענוג המלובש בחכמה ולכן נקראת בחינת בינה בשם עולם הבא בזוהר הקדוש שהיא בחינת התגלות החכמה עם התענוג המלובש בה שמשיגים הצדיקים בגן עדן ומשכילים בפנימיות התורה דאורייתא מחכמה נפקא ואורייתא וקב"ה כולא חד: והנה רצון העליון ברוך הוא מכונה ונקרא בפי חכמי האמת בשם כתר עליון ובו תר"ך עמודי אור וכו'. פירוש דרך משל כמו שיש עמודים בבית חומה גדול נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה. ככה ממש על דרך משל כתר עליון ברוך הוא הוא למעלה מבחינת מדרגת החכמה והוא מלשון כותרת שהוא מכתיר ומקיף על המוחין שבראש שהם בחינת חב"ד ורצון זה נתלבש בתרי"ג מצוות התורה וז' מצות דרבנן שרובם ככולם הן מצות מעשיות וגם התלויות בדבור הא קיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה וגם התלויות במחשבה או בלב הרי המצוה ניתנה לאדם הגשמי שבעולם הזה דוקא שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו'. מה שאין כן הנשמה בלא גוף אין צריך לצותה על זה. ונמצא שהמצות הן על דרך משל כמו העמודים נצבים מרום המעלות הוא רצון העליון ברוך הוא עד הארץ הלזו החומרית והן על דרך משל כמו העמודים חלולין שמקיפין ומלבישין נשמת האדם או רוחו או נפשו כשמקיים המצות ודרך עמודים אלו עולין הנר"ן שלו עד רום המעלות לצרור בצרור החיים את ה'. פירוש להיות צרורות ומלובשות באור הכתר הוא רצון העליון ברוך הוא, ועל ידי לבוש זה יוכלו לחזות בנועם ה' וצחצחות שלמעלה ממעלת הכתר והן פנימיותו על דרך משל, (והגם שנתבאר במקום אחר שהמצות הן פנימיות רצון העליון ברוך הוא הנה מודעת זאת ליודעי חן ריבוי בחינות ומדרגות שיש בכל בחינה ומדרגה ממדרגות הקדושה כמה בחינת פנים לפנים וכמה בחינת אחוריים לאחוריים לאין קץ וכו'). והנה ז' מצות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן שהרי כבר נאמר לא תוסף אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג להלביש תרי"ג בחינות וכוחות שבנר"ן האדם. וזהו שאיתא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (דף רכ"ט ע"ב) דאינון עובדין טבין דעביד בר נש משכי מנהורא דזיווא עילאה לבושא כו' וחמי כו' בנועם ה' וכו'. והגם דהתם מיירי בגן עדן התחתון שהלבושים שם הם ממצות מעשיות ממש, אבל בגן עדן העליון הלבושים הם מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא, כמ"ש בזהר שם (דר"י) הרי הכוונה היא כוונת עסקו בתורה לשמה מאהבת ה' ומצות ת"ת היא גם כן מכלל מצות מעשיות דעקימת שפתיו הוי מעשה והרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור לבדו וכן בתפלה ומה גם כי מעלת הכוונה על הדבור ומעשה אינה מצד עצמה כו' אלא מצד הארת רצון העליון כו' כמ"ש בלקוטי אמרים ח"א פל"ח באריכות עיין שם. והנה מודעת זאת כי הנה רצון העליון ברוך הוא המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה אלא בתורה שבעל פה כמו מצות תפילין על דרך משל שנאמר בתורה שבכתב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומהו טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך עד שפירשה תורה שבעל פה שצריך לקשור בית אחד על היד וד' בתים על הראש ובתוכם ד' פרשיות והבתים יהיו מעור מעובד ומרובעים דוקא ומקושרים ברצועות של עור שחורות דוקא וכל שאר פרטי הלכות עשיית התפילין שנאמרו בעל פה ועל ידך היא הזרוע דוקא ולא כף היד ובין עיניך זה קדקוד ולא המצח. וכן כל מצות שבתורה בין מצוות עשה בין מצות לא תעשה אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא על ידי תורה שבעל פה כמצות לא תעשה שנאמר בשבת לא תעשה מלאכה ולא פירש מה היא מלאכה ובתורה שבעל פה נתפרש שהן ל"ט מלאכות הידועות ולא טלטול אבנים וקורות כבידות וכיוצא בהן הן כל המצות בין מצוות עשה בין מצוות ל"ת הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות אלא על ידי תורה שבעל פה ומשום הכי כתיב על תורה שבעל פה אל תטוש תורת אמך כמו שאיתא בזהר משום שעל דרך משל כמו שכל אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם גדול והאם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים ככה ממש כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה באים מההעלם אל הגילוי בתורה שבעל פה ורישיה דקרא שמע בני מוסר אביך קאי אתורה שבכתב דנפקא מחכמה עילאה הנקרא בשם אב. וזהו שכתוב אשת חיל עטרת בעלה כי התורה שבעל פה הנקרא אשת חיל המולידה ומעמדת חיילות הרבה כמו שכתוב ועלמות אין מספר אל תקרי עלמות אלא עולמות אלו הלכות דלית לון חושבנא כמ"ש בתיקונים וכולן הן בחינה גילוי רצון העליון ברוך הוא הנעלם בתורה שבכתב ורצון העליון ברוך הוא הוא למעלה מעלה ממעלת חכמה עילאה וכמו כתר ועטרה שעל המוחין שבראש לכן נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה והשונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא על ידי התלבשות נר"נ שלו ברצון העליון ברוך הוא כנ"ל:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ל'	ל מודעת זאת מה שאמרו רז"ל כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא הקב"ה שואל עליו שנאמר מי בכם ירא ה' וכו' וכן בכל המצות ובפרט מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצות הגם שהיא בלי נדר ח"ו אף על פי כן כל החיל אשר נגע יראת ה' בלבם לא יאתה לנפשם האלקית לתת מגרעות בקדש מאשר כבר הורגלו מדי שנה להפריש ממאודם להחיות רוח שפלים ונדכאים דלית להון מגרמיהון היא בחינת סוכת דוד הנופלת וכו' לקומם ולרומם וכו' למהוי אחד באחד וכו' והכל לפי רוב המעשה וכו' ולפי החשבון, כמארז"ל כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול וכו' על דרך מאמר רז"ל אימתי גדול הויה כשהוא בעיר אלהינו וכו' היא בחינת ומקום החשבון כמו שכתוב עיניך ברכות בחשבון והמכוון כנודע כי באתערותא דלתתא המשכת חיים חן וחסד במעשה הצדקה ברצון הטוב וסבר פנים יפות אתערותא דלעילא יאר הויה פניו הוא הארת והמשכת חן וחסד ורצון עליון מחיי החיים אין סוף ברוך הוא אשר לגדולתו אין חקר והשגה כלל אל בחינת מלכותך מלכות כל עולמים, עלמא דאתגליא המחיה כל הברואים שבכל ההיכלות עליונים ותחתונים שהן בבחינת מספר וחשבון כמו שכתוב אלף אלפים ישמשוניה וזהו חשבון גדול שעל ידי רוב מעשה הצדקה שלום. כי פירוש שלום הוא דבר המחבר ומתווך ב' קצוות הפכיים שהן קצה השמים לעילא בחינת ולגדולתו אין חקר וקצה השמים לתתא המתלבש בבי"ע בחינת גבול ומספר ודי למבין:	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ל"א	לא נודע בשערים מה שכתוב בתיקונים דשכינתא איהי מרעא בגלותא כבי'. פירוש על דרך משל, כמו חולי הגוף המבדיל בין קדש וכו' שסיבת החולי והבריאות היא התפשטות והילוך החיות מהלב אל כל האברים המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעים בהם וחוזר אל הלב ואם סיבוב והילוך הרוח חיים הלז הוא כהלכתו תמידי כסדרו המסודר לו מחיי החיים ברוך הוא, אזי האדם בריא בתכלית כי כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם הראוי להם מהלב על ידי סיבוב הלז אך אם יש איזה קלקול באיזהו מקומן המונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם עם הרוח חיים המלובש בו אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב על ידי סיבוב הלז ואזי נופל האדם למשכב וחולי השם ישמרנו. וככה ממש על דרך משל הנה כל נשמות ישראל נקראים בחינת אברי דשכינתא הנקראת בשם לב כמו שכתוב וצור לבבי וכמו שכתוב ושכנתי בתוכם פירוש כי לשון שכינה הוא שאור הויה שוכן בעולמות בי"ע להחיותם והמשכת חיות זו היא על ידי התלבשות תחלה בנשמות ישראל לפי שכל הנבראים אין ערוך להם אל הבורא יתברך דכולא קמיה כלא ממש חשיבין וא"א להם לקבל חיות מאורו ושפעו יתברך להיות נבראים מאין ליש וחיים וקיימים כי אם על ידי הנשמות שעלו במחשבה וקדמו לבריאות עולמות שעל ידי בחינת הדבור כמאמר רז"ל במי נמלך הקב"ה וכו' כנודע במקום אחר. ונודע בשערים כי כל המשכת החיות וההשפעה מעליונים לתחתונים מהם הן כמו שכתוב בספר יצירה נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ובכתבי האריז"ל מכונה בשם אור ישר ואור חוזר וכמו שכתוב והחיות רצוא ושוב אשר ע"כ על פי הדברים והאמת האלה אשר אי אפשר לבאר היטב במכתב נקראת השכינה בשם לב והנשמות בשם אברים להורות לנו כי כאשר כל הנשמות דבוקות ומקושרות יחד אזי סיבוב והילוך החיות וההשפעה סובב סובב ונעוץ סופן בתחלתן לקשר ולחבר כולן להוי' אחד ולדבקה בו יתברך וכמו שכתוב אתם נצבים היום כולכם לפני הויה אלקיכם, כולכם דייקא ולפני דייקא ראשיכם כו' מחוטב עציך כו'. ובזה יובן מארז"ל כי חורבן בית שני ונפילת ישראל בגלות והסתלקות השכינה וירידתה לאדום בבחינת גלות כבי' הכל הי' בעון שנאת חנם ופירוד לבבות ר"ל ולכן נקראת חולה על דרך משל, כמו שאיתא סומך נופלים ורופא חולים לשון רבים הם כל האברים וכו':	עריכה - תבנית - שיחה
אגרת הקודש - פרק ל"ב	לב ברך ה' חילם ופועל ידם ירצה לרצון להם לפני ה' תמיד, כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים ונדיב על נדיבות יקום להיות גדול המעשה בכל עיר ומנין ותחשב לו לצדקה ועל העושה נאמר צדקתו עומדת לעד, עומדת לשון נקבה שמקבל התעוררות לבו הטהור מגדול המעשה אף על פי כן עומדת לעד. פירוש שכל הצדקה והחסד שישראל עושין בעולם הזה מנדבת לבם הטהור, הן הנה חיות וקיימות בעולם הזה הגשמי עד זמן התחייה שאז הוא זמן גילוי אלקות ואור אין סוף ברוך הוא מבחינת סובב כל עלמין בעולם הזה וכמו שכתוב באריכות במכתב דאשתקד וצריך להיות כלי ומכון להתלבש בו אור אין סוף ברוך הוא כמו הגוף לנשמה על דרך משל, כמו שכתוב הלא כה דברי כאש מה אש אינה מאירה בעולם הזה אלא כשנאחזת ומתלבשת בפתילה כו' כמו שכתבתי במקום אחר. והגוף והכלי לאורו יתברך היא מדת החסד ונדיבת הלב ליתן ולהשפיע חיות למאן דלית ליה כו' כמו שכתוב בתיקונים וכמה גופין תקינת לון ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא וכל הגוף נכלל בימין וכך אמר הפייט לבושו צדקה. וזהו שאמרו רז"ל אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד שהקציר הוא גילוי הזריעה הטמונה בארץ וכך הוא הצדקה והחסד שישראל עושין בזמן הגלות היא טמונה ונסתרת עד זמן התחיה שיתלבש ויאיר אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי ואיהו וגרמוהי חד הם בחינת הכלים דעשר ספירות דאצילות וכל שכן וקל וחומר אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין מלמעלה מעלה מבחינת אצילות ולפיכך נקראת צדקה לשון נקבה, צדקתו עומדת לעד שמקבלת הארה מאור אין סוף סובב כל עלמין המתלבש בתוכה בעולם הזה הגשמי בזמן התחיה. אבל צדק לפניו יהלך הוא לשון זכר היא מדת החסד המתעוררת בלב האדם מעצמו על ידי התעוררות אהבת ה' בקריאת שמע ולדבקה בו ולמסור נפשו באחד ובכל מאדך כפשוטו וכו' ובאתערותא דלתתא וכמים הפנים לפנים כן לב אדם העליון כו' אתערותא דלעילא הוא המשכת אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין למטה מטה בעולם הזה הגשמי בבחינת גילוי בזמן התחיה כמבואר במכתב דאשתקד באריכות. וזהו לפניו יהלך שמוליך וממשיך פנים העליונים מלמעלה מהאצילות עד עולם העשיה וכעת עת לקצר וכל טוב מהם לא יבצר הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם כנפש תדרשנו:	עריכה - תבנית - שיחה