ראייה ושמיעה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף ראיה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ראייה ושמיעה הם שני חושים עיקריים באדם, ותורת החסידות מרחיבה במקומות רבים לגבי אופן פעולתם (אחד בשונה מהשני), מקורם ושורשם, ובעיקר עניינם בעבודת ה'.

מהות הראייה[עריכה]

עניינו של כוח הראייה הוא לקלוט דבר חיצוני כמו שהוא (בשונה משמיעה (הבנה) שנותנת רק תפיסה סובייקטיבית בעניין).

עניין מרכזי בראייה הוא שרואים (לא כל כך את המאפיינים של הדבר הנראה, את החיצוניות שלו, אלא) את ה'עצם' שלו - את כל האובייקט בבת אחת. לכן גם בהבטה אחת, אפשר לראות את כל הדבר עליו מסתכלים (בשונה משמיעה שדורשת הבנת כל הפרטים של הדבר עליו שומעים ורק כך אפשר לקבל תמונה כלשהי שלו).

מהות השמיעה[עריכה]

לעומת הראייה, השמיעה (במילים אחרות - ההבנה) עניינה תפיסת והבנת הדבר עליו שומעים, באופן סובייקטיבי, פרט אחרי פרט, וגם לאחר שמיעת כל הפרטים עדיין אין הכרה אמיתית במהות שלו. זה כמו הכרת אדם על פי קריאת הקורות חיים שלו - ללא מפגש עם האדם עצמו.

המעלה של שמיעה היא שאפשר יותר להבין, יותר להפנים את הדבר הנשמע (בשונה מראייה שלפעמים היא באופן 'מקיף', ולא חודרת כל כך בפנימיות של הרואה).

מאפיינים של הראייה לעומת שמיעה[עריכה]

ראייה קולטת את 'עצם' הדבר הנראה, לעומת שמיעה שתופסת רק את הפרטים שלו, פרט ועוד פרט עד ליצירת תמונה מסוימת.

כן, על ידי ראייה אפשר לעורר תשוקה עצומה להתקרב לדבר אותו רואים, בשונה משמיעה.

ושני הפרטים קשורים אחד לשני: בגלל שראייה תופסת את המהות והעצמיות של הדבר הנראה, לכן אפשר לעורר אליו תשוקה. בשונה משמיעה[1].

עוד פרט חשוב בראייה - ההתאמתות שבה. כמו שאמרו חז"ל: אינה דומה שמיעה לראייה. בגלל שבראייה רואים את הפנימיות של הדבר ללא עירוב הבנה סובייקטיבית, הדבר הנראה ברור ומוחשי אצל הרואה. שום דבר לא יוכל לגרום לו למחשבה שהדבר הנראה שגוי.

לכן ההלכה היא ש"אין עד נעשה דיין"[2]. עדים - שראו את הסיטואציה בעיניהם - לא יכולים להפוך לדיינים בנוגע לאותו מקרה. זאת כי על הדיינים מוטלת חובה להפך בזכותו של הנידון, ולנסות להצדיק אותו. עדים לא יוכלו לעשות זאת, כיוון שהם ראו זאת בעיניהם, והם בטוחים בחובת הנאשם.

שורשם[עריכה]

מוסבר בחסידות, כי הראייה שורשה מספירת החכמה, ואילו השמיעה שורשה מספירת הבינה[3]. (לכן גם בזוהר הקדוש ובתלמוד ירושלמי שהארתם מספירת החכמה[4] משתמשים בלשון "תא חזי" [= בא וראה], לעומת התלמוד בבלי שהיא הארת הבינה שבה משתמשים בלשון "תא שמע" [= בא ושמע]).

דרגות בראייה[עריכה]

  • ראייה ממשית: על ידי העין הגשמי. נותנת מוחשיות חזקה ביותר בדבר הנראה, יותר מכל דבר אחר.
  • ראייה שכלית: הכרה שכלית שדבר זה נכון, כמו למשל ההכרה של האדם שיש לו נשמה, משהו שמחיה אותו. אמנם אין הוא רואה את זה בעיניו, אבל אין זו שמיעה. זה ברור אצלו כאילו הוא רואה זאת[5]. אמנם אין זו השגת המהות, אלא רק תפיסת המציאות של העניין[6].

בעבודת ה'[עריכה]

בעולם המגושם שלנו, בדרך כלל איננו רואים אלוקות. אלוקות לא חודרת בנו באופן של ראייה, ולו ראייה שכלית. לעומת זאת בימות המשיח כתוב "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר[7]", זאת אומרת שהראייה באלוקות תהיה (אפילו לא ראייה שכלית, אלא) ראייה מוחשית כמו שרואים בעין גשמית[8].

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים

  1. ראה ד"ה והמשכילים יזהירו תשי"ז
  2. ב"ב קיג, ב ואילך
  3. תורה אור עה, א.
  4. והם שייכים לגאולה - שאז יהיה ראייה באלוקות. ראה לקמן.
  5. ראה דרמ"צ מצוות האמנת אלוקות פרק א-ב
  6. ראה ערך ידיעת המציאות
  7. ישעיה מ', ה'.
  8. ראה למשל שער האמונה פרק כה.