חב"דפדיה:ספר התניא/קונטרס אחרון
ספר התניא | ||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
דף השער והקדמה | ליקוטי אמרים | שער היחוד והאמונה | אגרת התשובה | אגרת הקודש | קונטרס אחרון |
קונטרס אחרון | ||
---|---|---|
קונטרס אחרון - פרק א' | קונטרס אחרון על כמה פרקים עיין בלקוטי אמרים חלק א' פרק מ':
להבין איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה הוא מקושר בחכמה עילאה, על פי מה שנאמר בכוונות דף ט"ז ע"ב, כמו שהאדם עוסק למטה כך דיוקן האדם העליון למעלה כו'. וכן יש לומר בהרהור באותיות הכתובות. אבל הדבור יש לומר דבוקע וסליק לאצילות ממש או לבריאה בדחילו ורחימו שכליים או ליצירה בדחילו ורחימו טבעיים ובמקרא סליק מעולם הזה לעשר ספירות דעשיה משום דבקע אוירין וכו'. מה שאין כן בהרהור אלא הדיוקן שהוא שרש נשמתו וכו'. ומה שנאמר בזהר ח"ג דק"ה דהרהור לא עביד מידי כו' והיינו אפילו לטב, ע"ש ובדל"א ע"ב, יש לומר דהיינו לאתערא לעילא שיומשך משם לתתא רק מחשבתו נשארה שם ומוסיפה שם אור גדול בתוספת וריבוי האור באצילות על ידי מקרא ומצות מעשיות שבעשיה שעיקר היחוד הוא למעלה רק הפירות בעולם הזה על ידי המשכת אור מעט מזעיר למטה על ידי הדבור ומעשה מה שאין כן בהרהור לא נמשך כלום ולכן לא יצא ידי חובתו מה שירדה נשמתו לעולם הזה רק להמשיך אורות עליונים למטה כמו שכתב בעץ חיים שכ"ו להמשיך אור אבל להעלות ממטה למעלה הוא דוקא על ידי מחשבה טובה דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא וכמו שנאמר בשער הנבואה פ"ב, והמחשבה טובה כו' ומה שנאמר דבקע רקיעין וכו' והיינו אפילו בלא דחילו ורחימו במכל שכן מדברים בטלים [זאת אומרת דגם שם יש איזו תאוה. (בנ"א ליתא תיבות אלו)] דמדה טובה מרובה היינו רקיעין דוקא שהן ההיכלות והבתים ולא בגוף האדם העליון וכל שכן בנר"ן אפילו באדם דעשיה שהן עשר ספירות אורות וכלים וזהו שנאמר בתקונים דבלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה' דוקא: |
עריכה - תבנית - שיחה |
קונטרס אחרון - פרק ב' | עיין עץ חיים שער הנקודות ש"ח פ"ו שאין החזרת פנים בפנים כי אם על ידי מצות מעשיות דוקא. וטעם הדבר כי על ידי מע"ט גורם זיווג העליון וכו'. ולהבין אמאי מעשיות דוקא יובן ממה שנאמר בשער מ"ן ומ"ד כי צריך תחלה להעלות מים נוקבין דנוקבא דזעיר אנפין ומים נוקבין דנוקבא הן בחינת עשיה כמש"ש פ"א. והנה המע"ט נק' כסוח וקיצוץ הקוצים הנאחזים באחוריים שהן בחינת עשיה כמו שכתבתי בשער מ"ז פ"ה והיינו על ידי העלאת הטוב הגנוז בהם המלובש במצות מעשיות למקורו לקדושת האצילות שכבר הובררה. ומה שנאמר שם שאדם הראשון תיקן גם כן על ידי תפלה היינו על ידי אותיות הדבור דעקימת שפתיו הוי מעשה כי הן מנפש החיונית שבגוף ודמו אשר שרשן מנוגה. והנה הבירורים דעשיה עולין ליצירה על ידי שם ב"ן ומיצירה לבריאה ולאצילות כמו שכתבתי בשער מ"ן דרוש י"א סי' ז'. ובזה יובן דהרהור לא עביד מידי כי בלי העלאת מים נוקבין מהמלכים שבנוגה אי אפשר להמשיך טיפי' מלמעלה לזווג זו"נ כי רוצה לינק מאמו ולא להשפיע למטה כמו שכתבתי בשער מ"ן דרוש ב' ועיין זהר פ' פקודי דרמ"ד ע"ב דאית סדורא כו' לאסתכלא כו' והן כוונות התפלה ויחודים עליונים ליודעים ומשיגים לאסתכלא כו' כי נר"ן שלהם עצמן הן מים נוקבין במסירות נפש על התורה ובנפילת אפים כנודע: | עריכה - תבנית - שיחה |
קונטרס אחרון - פרק ג' | להבין מה שנאמר בשער היחודים פ"ב דעל ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ושם הביא מהזהר פרשת שלח דלית קלא דאתאביד כו' בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע כו' והנה מכוונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכוונת התורה ובלא כוונה נדחית למטה לגמרי כמו שנאמר בזהר פרשת פקודי דרמ"ה ע"ב גו רקיע תתאה כו' דאקרין צלותין פסילאן כו' וע"ש פרשת ויקהל דר"א ע"ב אי היא מלה כדקא יאות כו'. אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו כי לימוד התורה הוא מבין ויודע מה שלומד דבלאו הכי לא מיקרי לימוד כלל רק שלומד סתם בלא כוונה לשמה מאהבת ה' שבלבו בבחינת גילוי רק מאהבה המסותרת הטבעית אך אינו לומד שלא לשמה ממש להתגדל כו' דהא לא סליק לעילא מן שמשא כמו שנאמר בפרשת ויחי דרכ"ג ע"ב והיינו משום שמחשבתו וכוונתו הן מתלבשות באותיות הדבור ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא והכי נמי בתפלה שלא בכוונה שמחשב מחשבות זרות (אלא מפני שכוונתו לשמים לכך יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפילות כל השנה כמו שנאמר במק"מ פרשת פקודי) ומה שנאמר בפרשת פקודי גו רקיע תתאה ובפרשת ויקהל משמע דדוקא אי איהי מלה כדקא יאות סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא כו'. לק"מ דרקיע תתאה מאינון רקיעי' דמדברי גו עלמא שבפרשת פקודי הן דמלכות דעשיה ודפרשת ויקהל הן דזעיר אנפין דעשיה כמו שכתב בע"ח שער השמות פ"ג גבי זעיר אנפין דעשייה ע"ש. והא דמשמע לכאורה בפרשת פקודי דגם תפלה פסולה עולה עד היכל הראשון שממנו נדחית למטה והוא בזעיר אנפין דבריאה. לק"מ שהרי אפילו כל העוונות ממש קלות וחמורות עולות לשם אפילו עד היכל הד' כמו שנאמר דרנ"ב ע"א אלא ודאי שאין מהות העליות שוות ואין ערוך ודמיון ביניהם אלא בשיתוף השם בלבד ודי למבין. ובזה יובן גם כן מש"ש דרמ"ז שבהיכל הב' [אולי צ"ל אזדמן הממונה. ואולי צ"ל קיימין הלבושים] ממונה על הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות אף שהן בגן עדן התחתון דעשיה כמש"ש דר"י. והנה תפלה פסולה עדיפא מתורה שלא לשמה ממש שהיא תחת השמש והתפלה היא גו רקיע כו'. אבל תורה סתם שאינה שלא לשמה רק מאהבה מסותרת טבעית לא גרעא מהבל פיהן של תינוקת של בית רבן דסליק לעילא מפני שהוא הבל שאין בו חטא וסליק לעילא אף אם הוא שלא לשמה ממש מיראת הרצועה שביד הסופר וע"ש דרנ"ה ע"ב שהמלאכים הם מעלים ההבל של תינוקת של בית רבן עד האצילות: | עריכה - תבנית - שיחה |
קונטרס אחרון - פרק ד' | להבין מה שנאמר בפרי עץ חיים דבזמן הזה עיקר הבירור על ידי התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שעל ידי תורה ומצות מוסיפין אור באצילות כו'. פירוש אור אין סוף ברוך הוא בכלים דאצילות על ידי תלמוד תורה בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים שהם בחינת נה"י שבעשר ספירות זעיר אנפין שבאצילות רק שמתלבשים בבי"ע בתורה ומצות הגשמיים שבעולם הזה. אבל התפלה היא המשכת אור אין סוף ברוך הוא לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. מה שאין כן בתורה ומצות שאין שינוי בקלף התפילין על ידי הנחתן בראש ובזרוע וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן השינוי הוא על ידי אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מא"ס ברוך הוא שהוא לבדו כל יכול והלכך כדי להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה אי אפשר בלי העלאת מים נוקבין מלמטה דוקא. מה שאין כן לתלמוד תורה שבאצילות המיוחדת בלאו הכי במאציל ברוך הוא והעלאת מים נוקבין במוחו ולבו של אדם היא בחינת רשפי אש בלי גבול ונקרא מאדך כדי לעורר בחינת אין סוף והיינו על ידי גבורות דס"ג שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו' ולכן נקראת התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי"ע ותורה חיי עולם הוא זעיר אנפין כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בעשר כלים דעשר ספירות דזעיר אנפין כו'. והנה במקום אחר כתב שרמ"ח מצות עשה הן בה' חסדים ושס"ה לא תעשה בה' גבורות וכו' ובמקום אחר כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי זעיר אנפין על ידי המשכת אור אין סוף ברוך הוא במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דזעיר אנפין ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחינת ערך המצות כגון בצדקה וגמילות חסדים נמשך אור אין סוף ברוך הוא לחיצוניות הכלי דחסד דזעיר אנפין ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'. ודרך ומעבר ההמשכה הוא על ידי פנימי' הכלים ומוחותיהן שהן דחילו ורחימו שכליים או טבעיים שהן בחינת מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו ע"ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור אין סוף ברוך הוא לברר הכלים דזעיר אנפין דבי"ע שבהן הן הרפ"ח ניצוצין על ידי תורה ומצות מעשיות שבבי"ע דוקא. והנה לקיום מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה ואפילו [[מעשה מרכבה]] וכל שכן תפלה שהיא בחינת מוחין ודחילו ורחימו שכליים והטעם כנ"ל. ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דחילו ורחימו שכליים כי הגם דכתיב ולדבקה בו על ידי מדותיו מכל מקום איננו דבק אפילו במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן וכמו שנאמר "ואנכי עפר ואפר" וכל שכן באור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה באורו והתפשטות החיות ממנו יתברך כי אם במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפילו לעליונים כמו שנאמר "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" כו' לבד עלולים הנאצלים משיגים כי אם בעילתו כפי הסדר שבעץ חיים בהתלבשות הפרצופים אבל לא בנבראים אפילו בנשמות דאצילות כמו שנאמר במשה רבינו ע"ה וראית את אחורי כו'. מה שאין כן מעשה המצות מעשה אלקים המה הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצילות לבי"ע ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו על דרך משל אתרוג ומיניו הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דזעיר אנפין והיינו מבחינת חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות מה שאין כן האדם אפילו יש לו נשמה דאצילות מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דזעיר אנפין דאצילות (כי האצילות היא בחינת חיה בכללות העולמות אבי"ע שהיא בחינת מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כי אם מציאותן על ידי דחילו ורחימו שכליים. ומ"ש וראית את אחורי הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמו שאיתא בר"מ פ' משפטים). והיינו הטעם לפי שאי אפשר לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית. מה שאין כן האתרוג על דרך משל חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוקבא דזעיר אנפין דאצילות שהוא בחינת אלקות כמו שנאמר בעץ חיים שכל הפירות הן באצילות כי למ"ד כלים דאצילות ירדו לבי"ע (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) על ידי התלבשות בנוקבא דעשיה מהות במהות כי הכלים דאצילות נעשו נשמה בעשיה שהיא בחינת אלקות ממש לפי שבאצילות איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל ועל ידי התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוקבא דעשיה נתהוה האתרוג נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו הרי זה תופס ממש חיותו המלובש בו מנוקבא דאצילות המיוחדת באור אין סוף המאציל ברוך הוא. מה שאין כן בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחינת דבור ומחשבה וכל שכן הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו' אף שאינו משיג המהות. מה שאין כן בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמו שנאמר זאת התורה כו' אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא גם כן מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמו שנאמר וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצילות לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ שהן בי"ע לברר בירורין אשר שם. ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבי"ע מרפ"ח על ידי תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם כי הן מס"ג שבפנימית אדם קדמון ונר"ן שכבר נתקנו על ידי מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וזהו שאיתא לפני מלוך מלך כו' וה"ט שהאדם חי במזונות דצ"ח ומבררן במ"ה שבו וחי בהם לפי שהם מס"ג. ועוד זאת כמו שאיתא ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחינת אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דח"ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת ח"ע כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח"ע. משא"כ בדבור ומחשבה ואפי' בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. משא"כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצילות נעשו נשמה לבי"ע והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע והטעם משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא על ידי הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמו שאיתא ופני לא יראו. ובר מן כל דין אפילו בנשמה דאצילות אף שהיא מכלים דאצילות וכן בנפש רוח מכלים דיצירה עשיה הנה רחימו [אולי צ"ל דחילו ורחימו] שכליי' שלהם מעוררים גם כן בכלים דיצירה עשיה בחינת העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחינת הסתלקות לבד ח"ו. אבל בחינת המשכה מלמעלה למטה הוא על ידי מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצונית הכלים דוקא שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וזהו שאיתא בזהר פ' פקודי הנ"ל דאית סדורא כו' ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה על ידי העלאת מ"ן מס"ג בבחינת עובדא ומלולא וזהו תכלית ההשתלשלו' להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ. אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו כמו שאיתא בפע"ח ונר"ן של האדם לגבי גופו בעולם הזה חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דחילו ורחימו שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משרע"ה תפילות כמנין ואתחנן על קיום מצות מעשיות דוקא וה"ה לדבור גשמי של הלכותיהן. אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצילות שכבר נבררו ונתקנו על ידי שם מ"ה להיות בחינת אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר ה' תדשא הארץ כו' עץ פרי כו' על ידי העלאת מ"ן לשרשו ככה מעוררי' הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס"ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבאדם קדמון ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחינת חב"ד שבע"ס דכלים דזו"ן ועד רום המעלות גם כן בחינת חב"ד שבס"ג דפנימית אדם קדמון היוצא דרך העינים כו' וכל הנ"ל הוא במ"ע אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל"ת לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכה"ג. אך עוד זאת השוה בכל כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחינת נבראים מאין ליש והן בחינת נפש רוח דבי"ע. אבל פרטי ההלכות הן המשכות ח"ע דהמאציל ברוך הוא המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת ח"ע בדחילו ורחימו שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי ח"ע המלובשת בה כמו שאיתא כולם בחכמה עשית והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמל' דאצילות שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחינת נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. משא"כ ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשיה הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצילות המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עולם הזה הגשמי על ידי מעבר חסד דיצירה ועשיה הנקרא גם כן התלבשות שאל"כ לא הי' פועל בגשמיות עולם הזה ואף שגשמיות עולם הזה ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מכל מקום ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחינת רצון הנמשך מח"ע להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחינת גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו' והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחינת מלכות דבריאה ויצירה דבחינת נשמה שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבי"ע שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב"ד שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעולם הזה כמים היורדים כו' וגם אחר שירדה לעשיה היא למעלה מעלה מבחינת חב"ד דעשיה אפילו דבחינת נשמה שהיא אלקות והטעם משום דחב"ד דעשיה דבחינת נשמה הוא מקור החיות דחב"ד דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חב"ד דהלכות בטעמיהן שבמל' דבריאה ויצירה ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצילות שבהן תלוין כל טעמי המצות מ"ע בה' חסדים ומל"ת בה"ג ומשו"ה נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במל' דבריאה ויצירה דבחינת נשמה דוקא שהוא מכלים דאצילות ולא בבחינת נפש רוח. ואף דחב"ד דבריאה יצירה דבחינת נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחינת מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואף על פי כן הן מקור לחב"ד דבריאה יצירה של בחינת נפש רוח שהן המלאכים. לק"מ דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחב"ד דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוק' ומשם יצאו בבחינת לידה כי אף את"ל שנבראו מהארת הכלים דנוק' דאצילות הרי הם היורדים ונעשים נשמה. אבל עצמות חב"ד דנשמה מתפשט בו"ק דזו"ן ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומ"ש בע"ח (ושער היחודים) שע"י הכוונה נעשה לבוש נשמה וע"י התורה לבוש רוח דרוח על ידי משנה דיצירה ורוח דנשמה דבריאה על ידי הגמ' יש לומר דהיינו דוקא על ידי תורת האדם בעולם הזה העולה למעלה. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצירה ואף את"ל שגם הניתן מסיני הוא ברוח דבריאה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש ק' ק' ה' כו' כלומר ששם ה' מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחינת התלבשות התלמוד בבחינת רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצירה הם שלוחי ה' דהיינו כלים דנוק' דאצילות החיצונים בתלמוד והאמצעי' במשנה אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דאריך אנפין שבו מלובש אור אין סוף ברוך הוא ונמצא שאור אין סוף הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה להיות נכלל ובטל באורו יתברך כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו יתברך ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטוב ורע כמו שאיתא עת אשר שלט האדם באדם כו' כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. משא"כ עבודת המלאכים דחילו ורחימו שכליים אינה בבחינת המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו'. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש על ידי עסק התורה אפילו שלא בכוונה שהוא בחינת רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאף על פי כן שם ה' שוכן וכו' ודי למבין: | עריכה - תבנית - שיחה |
קונטרס אחרון - פרק ה' | ולהבין פרטי ההלכות דלא שכיחי כלל ואפשר שלא היו מעולם במציאות מכל שכן שלא יהיו לעתיד לבא, כמו פרטי דיני פיגול וכה"ג. הנה מודעת זאת שכל איסור שבעולם יש לו שרש ומקור חיים בקליפות שאם לא כן לא היה יכול להיות במציאות בעולם בלתי השפעה עליונה. ואפילו המסלסל בשערו וכהאי גוונא מקבל חיותו ברגע זו מהיכלות הקליפות כמו שכתב בזהר. והלכך גם פרטי האיסורים שלא באו לידי מעשה מעולם בעולם הזה הגשמי מכל מקום שרשי חיותם הן במציאות בפועל ממש בהיכלות הקליפות. וגם הפרטים שיוכל להיות שלא היו ולא יהיו לעולם במציאות, כגון טעות ושגגות שטעה וקרא לתשיעי עשירי כו' וכהאי גוונא דלא שייך במזיד להיות קליפה שורה על זה. ויוכל להיות דכהאי גוונא אינו במציאות בהיכלות הקליפות [הגה"ה מאדמו"ר בעל צמח צדק ז"ל נ"ע. נ"ל מ"ש ויוכל להיות אלמא דלא ברירא לי' היינו משום שהשגגות באות מנוגה, אם כן יש לומר דיש להם שרש בהיכלות דנוגה]. מכל מקום על כל פנים ישנו במציאות להבדיל בחכמה עילאה, שנתפשטה בפרט זה למשה רבינו עליו השלום בסיני [כמאמר מה] שכל תלמיד ותיק עתיד לחדש כו' וכל פרטי האבעיות דרבי ירמיה וכרכתו כו' פ"ד דחולין. כי התפשטות חכמה עילאה היא בבחינת אין סוף המלובש בה בפועל ממש. וכל פרט הלכה הוא שער נמשך מחכמה עילאה דיסד ברתא ומלובש בה וממנה נמשך ומתלבש בבי"ע. ונודע כי יניקת הקליפות מאחוריים די' ספירות דקדושה ובפרט מלבושים די' ספירות דבי"ע ובפרט דיצירה עשיה המעורבים בקליפות כנודע שיניקתם מבחינת הלבושים. ועל ידי עסק ההלכות בדבור ומחשבה מתפרטים ומתפרדים מהקדושה. כמו שכתב בתיקונים ורעיא מהימנא לאפרשא [כו'] והיינו כנודע ממה שאמרו על שלא ברכו בתורה תחלה כו', שהוא על ידי המשכת אוא"ס בחכמה עילאה המלובשת בהן. ובחכמה אתברירו באור אין סוף שבה. והמשכה זו נעשה על ידי דיוקן העליון של האדם העוסק גם כן בהלכות אלו למעלה בשרשו בנוקבא דזעיר אנפין דבי"ע. ובזה יובן חיוב כל נר"ן להשלים כל התרי"ג במחשבה דבור ומעשה שהן פרטי ההלכות וצריכות לבא בגלגול להשלים התורה בפרד"ס, כדי לברר כל הבירורין הנוגעות להם מכל הרפ"ח שהיא קומת אדם שלמה. תרי"ג בחינות כלליות ופרטיות. אבל לעתיד לבא כשיושלם הבירור יהיה עסק התורה בבחינת עשה טוב לבד. להעלות הנר"ן מעלה מעלה עד אין סוף וגם בשס"ה ל"ת בשרשן למעלה שהן גבורות קדושות ולהמתיקן בחסדים ברמ"ח מצוות עשה ולכללן יחד. ועל כן התורה כולה נצחית בכללה ובפרטה. שגם פרטי ההלכות דשס"ה לא תעשה הן הן ענפים מהכללות ויש לכולם שרש למעלה בה"ג דקדושה כמו השס"ה ל"ת עצמן שהן למעלה בחינת הדם המחיה האברים דכלים דז"א: | עריכה - תבנית - שיחה |
קונטרס אחרון - פרק ו' | דוד זמירות קרית להו כו'. הנה בזהר שבחא דאורייתא ורננה כו' ולהבין מהו השבח להקב"ה כשזה אסור או מותר הנה הוא ע"ד מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. כי הנה נודע שכל העולמות עליונים ותחתונים תלוים בדקדוק מצוה א' דרך משל אם הקרבן כשר נעשה יחוד עליון ועולים כל העולמות לקבל חיותם ושפעם. ואם שינה שקיבל הדם בשמאלו דרך משל או שלא בכלי שרת כשר או שהיתה חציצה אזי נתבטלה עליות העולמות וחיותם ושפעם מחיי החיים אין סוף ברוך הוא וכן בתפילין כשרות מתגלים מוחין עליונים דזו"נ שהם מקור החיים לכל העולמות ובדקדוק אחד נפסלין ומסתלקין המוחין וכה"ג בדקדוקי מצות ל"ת והלכך המתבונן מה גדלו מעשי ה' שבריבוי העולמות וכל צבאם ואיך כולם בטלים במציאות לגבי דקדוק א' מדקדוקי תורה שהוא עומק מחשבה עליונה וחכמתו יתברך אשר בדקדוק קל עולים כל העולמות ומקבלים חיותם ושפעם או להיפך ח"ו ומזה נתבונן גדולת עומק מחשבתו יתברך שהוא בבחינת בלי גבול ותכלית ומעלתה לאין קץ ותכלית על מעלות חיות כל העולמות שכל חיותם שופע מדקדוק אחד ממנה שהוא נמשך ממקורו הוא עומק מחשבתו יתברך כמו שער האדם הנמשך ממוחו על דרך משל וכנודע מהתיקונים והאד"ר. וזאת היתה שמחת דהע"ה שהיה מזמר ומרנן לשמח לבו בעסק התורה בעת צרתו אך מה שהיה משתבח בתהלת התורה במעלתה זו ואמר זמירות היו לי כו' נענש על זה וא"ל הקב"ה זמירות קרית להו משום שבאמת מעלתה זו שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד ממנה היא מבחינת אחוריים של עומק המחשבה כמ"ש במקום אחר בשם האריז"ל על מארז"ל נובלות חכמה שלמעלה תורה. אבל פנימית שבעומק שהוא פנימית התורה היא מיוחדת לגמרי באור אין סוף ברוך הוא המלובש בה בתכלית היחוד ולגבי אין סוף ברוך הוא כל העולמות כלא ממש ואין ואפס ממש כי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' והלכך גם לפנימיות התורה אין לשבחה כלל בתהלת חיות כל העולמות מאחר דלא ממש חשיבי ובבחינת פנימיותה אינה שמחת לבב אנוש ושעשועיו אלא כביכול שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה כי אלקים הבין דרכה וידע מקומה ומעלתה בידיעת עצמו כביכול אבל נעלמה מעיני כל חי כמ"ש ופני לא יראו דהיינו בחינת פנימיותה כמש"ש בשם האריז"ל. שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון לא נמצא templatedata תקין וזש"ה ואהי' אצלו שעשועים אצלו דוקא. משחקת לפניו לפניו דוקא דהיינו בבחינת פנימיותה ועל זה אמר ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן כו' ועל בחינת אחוריים אמר משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם כי התורה ניתנה בבחינת פנים ואחור כדכתיב במגילה עפה דזכרי' והיא כתובה פנים ואחור ולפי שתפס דוד בבחינת אחוריים לכך נענש בשכחה הבאה מן בחינת אחוריים ונעלם ממנו לפי שעה מ"ש עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לחבר וליחד את הכתפיים שהן בחינת אחוריים אל עבודת הקדש היא ח"ע בבחינת פנים שמשם נמשכו הלוחות שבארון כמ"ש כתובים משני עבריהם כו' וכמ"ש בירושלמי דשקלים שלא היתה בהן בחינת פנים ואחור ע"ש: |
עריכה - תבנית - שיחה |
קונטרס אחרון - פרק ז' | וצדקה כנחל איתן (בעמוס ססי' ה'). פירוש כמו שנחל איתן הוא המשכה הנמשכת מבחינת איתן שהיא בחינת נקודה בהיכלא ותרין ריעין וכו' ואותיות איתן משמשות לעתיד פירוש אנא עתיד לאתגליא כמ"ש הנה ישכיל עבדי וגו' והיינו שיתגלה אז אור אין סוף ברוך הוא ויחודו יתברך תוך פנימיות נקודת הלב על ידי המשכת נחל איתן הוא הארת חכמה עילאה שיאיר בפנימיות הלב ליבטל ביחודו יתברך בתכלית מעומקא דלבא אחרי הסרת הערלה מתאוות הגשמיות וכו'. והנה עתה בגלות החל הזה יש גם כן עצה יעוצה להאיר קצת אור ה' מבחינת איתן לתוך נקודה פנימיות הלב כעין לעתיד והיינו על ידי שמעורר על ניצוץ אלקות שבנפשו בחינת רחמים רבים העליונים כי באמת כל זמן שאין האדם זוכה שיתגלה אור ה' מבחינת איתן בנקודת פנימית לבבו ליבטל ביחודו יתברך מעומקא דלבא עד כלות הנפש ממש אזי באמת יש רחמנות גדולה על הניצוץ שבנפשו כי הניצוץ נמשך מבחינת חכמה עילאה ממש וכשאינו יכול להאיר מבחינתו לתוך פנימיות הלב ששם מקום גילוי הארה זו ה"ז בבחינת גלות ממש וע"י רחמים רבים העליונים יוצא מהגלות והשביה ומאיר לתוך נקודה פנימיות הלב בחינת אהבה רבה זו כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם וכמ"ש בלק"א פמ"ה. ומודעת זאת כי אתערותא דלעילא באתעדל"ת דוקא תליא מלתא דהיינו על ידי התעוררות רחמים רבים בלב רחמנים וג"ח להשפיע למטה השפעה גשמיות זהב וכסף וכו' ולכן פעולת הצדקה היא פעולת נחל איתן ממש. והנה מודעת זאת מ"ש כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו האלקית להאירה באור החיים אין סוף ברוך הוא: | עריכה - תבנית - שיחה |
קונטרס אחרון - פרק ח' | הנה לא טובה השמועה שמעתי ותרגז בטני אשר עם ה' מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ"ש שבמקדש מעט הזה של אנ"ש כמארז"ל שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפילתו. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ הזה הלא טוב טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו. מלירד לחייהם של החפצים בחיים ואונס רחמנא פטריה. והש"ץ מוציאו ידי חובתו אף שלא שמע כאילו שמע שהוא כעונה ממש וכדאיתא בגמרא גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפילת שמונה עשרה עצמה בחזרת הש"ץ כאלו שמעו ממש וגם קדושה וברכו בכלל. והנה זאת חקרנוה כן הוא אף גם בדורות הראשונים של חכמי המשנה והגמרא שהיתה תורתם קבע ועיקר עבודתם ולא תפילתם. ומכל שכן עתה הפעם בעקבות משיחא שאין תורתינו קבע מצוק העתים. ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה כמו שכתב הרח"ו ז"ל בע"ח ופע"ח. מכל שכן וקל וחומר שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה בסדור שבחו של מקום ברוך הוא בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני קריאת שמע יוצר ואהבה לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל לבא לבחינת גילוי בהתגלות הלב בשעת ק"ש עצמה שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת כו' בכל לבבך כו' הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהיא מיסודי התורה ושרשה ומקור לכל רמ"ח מ"ע כי על אהבה המסתורת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שייך ציווי כלל ודעת לנבון נקל כי כשהאהבה היא מסותרת היא עודינה בנפש האלקית לבדה וכשבאה לבחינת גילוי לנפש החיונית אזי היא התגלות הלב בחלל שמאלי מקום משכן נפש החיונית וזהו ענין בירור ניצוצות המוזכר שם בעץ חיים ופרי עץ חיים גבי תפלה שלכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו' שהוא בחינת אתהפכא או אתכפיא של נפש החיונית לנפש האלקית כנודע כי הדם הוא הנפש כו' והדם מתחדש בכל יום מאוכלין ומשקין וגם מתפעל ונתקן ממלבושים ודירה כו'. משא"כ בדורות הראשונים שהיו נשמות האלקית גדולי הערך היה הבירור נעשה כרגע בקריאת שמע לבד וברכות שלפניה ופסוקי דזמרה בקצרה וכו' ודי למבין: | עריכה - תבנית - שיחה |
קונטרס אחרון - פרק ט' | הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים. ולזאת לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון לא נמצא templatedata תקין במטותא מינייכו שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון לא נמצא templatedata תקין ברחמין נפישין חוסו נא על נפשותיכם. והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה, להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה ולא זה בכה וזה בכה וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה, ה' ישמרנו. ועיקר הסיבה וגרמא בנזקין הוא מהיורדים לפני התיבה, שהוא הפקר לכל הרוצה לפשוט רגליו החוטף אפרתי או מחמת שאין גם אחד רוצה וכו'. ואי לזאת זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח"ו, דהיינו לבחור אנשים קבועים הראוים לזה על פי הגורל או בריצוי רוב המנין. דהיינו שמתפללים מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים ח"ו. ועליהם מוטל חובה לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו סביב סמוך כל המתפללים בקול קצת על כל פנים, ולא בלחש ולא חוטפים ח"ו וכמבואר בתקנות ישנות בכמה עיירות. ועתה באתי לחדשן ולחזקן ולאמצן בל ימוטו עוד לעולם ח"ו ( שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון לא נמצא templatedata תקין בכ"י גוואלד גוואלד) עד מתי יהיה זה לנו למוקש ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו ה' ישמרנו וינחמנו בכפלים לתושיה ויטהר לבנו לעבדו באמת. חזקו ואמצו לבבכם כל המייחלים לה'. גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות עפ"י הגורל או ברצון. ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין. ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור. וכאו"א מהלומדים הנ"ל יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קי"ט. ולהיות מחמת חלישות הדור אין כח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו. לזאת עצה היעוצה כמארז"ל כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו. כהלכתו דייקא. לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא. וגם יזהר מאד שלא לשוח שום שיחה בטילה ח"ו. בהיות מודעת זאת ליודעי חן כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות וחיצונית מהשבת הוא שביתה מעשיה גשמיית כמו ששבת ה' מעשות שמים וארץ גשמיים. ופנימית השבת היא הכוונה בתפילת השבת ובת"ת לדבקה בה' אחד כמ"ש שבת לה' אלקיך וזו היא בחינת זכור. ובחינת שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים כי זה לעומת זה כו': |
עריכה - תבנית - שיחה |