דבר מלכות ויקהל

הרבי יוצא מ-770 לאוהל בכ"ז באדר תשנ"ב, יומיים לאחר אמירת השיחה.

"	..רואים בשנים האחרונות איך שנעשה ה"ויקהל" בפשטות – קיבוץ גליות דבנ"י מכל העולם, שעולים לאה"ק. והעלי' היא באין־ערוך להעליות שהיו פעם בדורות שלפנ"ז. [ולהעיר שרבותינו נשיאינו לא היו באה"ק, ואפי' לא בביקור, וגם נסיעת כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מפני שנמנע ממנו לבקר ב"קברי־אבות" דראסטוב, וליובאַוויטש וכיו"ב].	"
– מוגה

דבר מלכות ויקהל היא שיחה שאמר הרבי בשבת קודש כ"ה אדר תשנ"ב.

בשיחה מבאר הרבי את המעלה של אהבת ישראל, ושל האתחדות עם הקב"ה על ידי אמירת מודה אני.

שיחה זו היא חלק מהרצף של שיחות הרבי המוגהות שנאמרו במשך השנה האחרונה בה שמענו שיחות על ידי הרבי, המכונות דבר מלכות.

רקע

הרבי נכנס להתוועדות ב1:43, ולאחר שירת "ויהי בימי אחשוורוש" החל הרבי בשיחה א' שארכה 45 דקות, לאחר מכן שר הקהל "שובה ה'" ואחרי זה אמר הרבי שיחה ב' שארכה 10 דקות, לאחר מכן שר הקהל "ויהי בימי אחשוורוש" ולאחר מכן אמר הרבי שיחה ג' שארכה מספר דקות, לאחר מכן החל הרבי בחלוקת משקה תוך עידוד שירת ניגון ההקפות לרבי לוי יצחק אביו, ולאחר מכן אמר הרבי שיחה ד' שארכה גם היא מספר דקות. הרבי יצא מהתוועדות בשעה 3:23.

יומיים לאחר מכן בכ"ז אדר, חווה הרבי אירוע מוחי.

שיחה זו היא השיחה האחרונה ששמענו לעיני בשר לעת עתה מהרבי (ל"ע). הנוהג היה שהרבי היה מגיה את כל השיחה, אך שיחה זו הגיה הרבי את ראשי הדברים שלה בלבד, וכשעתיים לאחר מוצאי שבת, דבר שעורר את תמיהתם של החסידים, אך הובן למפרע כאשר אירע המאורע של כ"ז אדר כיומיים לאחר מכן .

תוכן השיחה

הרבי בשיחה הסביר בפנימיות הדברים את הקביעות של אותה שנה בה פרשת ויקהל ופרשת פקודי, לא היו מחוברים, שבכך מתבטא השלימות של פרשת ויקהל בפני עצמה, שהיא לגלות את האחדות בבריאה ובין בני ישראל. הרבי הוסיף שקודם שהאדם פועל אחדות בינו לבין חברו, עליו לפעול אחדות בינו לבין הקב"ה, דבר המתבטא בכך שמיד "כשניעור משנתו" הוא אומר מודה אני.

בשיחה ציין הרבי, את העובדה שהחל "ויקהל" - "קיבוץ גלויות" של רבים מבני ישראל לארץ ישראל, וזאת בשונה מרבותינו נשיאנו שלא עלו או ביקרו בארץ ישראל, וגם ביקור אדמו"ר הריי"צ בארץ ישראל היה מפני שלא היה יכול לבקר ב"קברי אבותיו" שבליובאוויטש ורוסטוב.

בנוסף עורר הרבי בשיחה להוסיף בנתינת צדקה, באופן שיכניס בזה את כל עשר כוחות הנפש, ובכך יזרז את הגאולה.

חלק משיחות ש"פ ויקהל, כ"ה אדר א' ה'תשנ"ב

בקביעות כו"כ שנים פרשיות ויק"פ הם מחוברות, ובקביעות ש.ז. היא שפרשיות ויקהל פקודי הם פרשיות נפרדות. וביאור הענין בעבודת האדם: כללות עבודת האדם היא כמחז"ל "אני נבראתי לשמש את קוני", ולפעול גם בכל עניני העולם "לשמש את קונם". אך בזה גופא ישנם ב' אופנים והם מרומזים בשמות הפרשיות ויק"פ: א) "ויקהל" – שמגלה בכל עניני העולם את העבודה הכללית (שלמעלה מפרטים) ד"לשמש את קונם", ועי"ז פועל אחדות בכל עניני העולם, ועאכו"כ בבנ"י ע"י הענין דאהבת ואחדות ישראל. ב) "פקודי" – (לאחרי העבודה הכללית המאחדת את כל הפרטים – ה"ה) מגלה בכל פרט ופרט את החידוש המיוחד בענינו הפרטי לשמש את קונו. וזהו החידוש בקביעות ש.ז. שקוראים פ' ויקהל בשבוע בפ"ע ופ' פקודי בשבוע בפ"ע – שבזה מודגש שישנה שלימות בעבודה דויקהל בפ"ע – שמגלים את האחדות הכללית בהבריאה ובבנ"י, ולכן אי"צ לחכות עד שמגלה בכל פרט את העבודה דפקודי. ויש לקשר זה (ענין האחדות) עם פ' שקלים שקוראים היום: ידועה השאלה במ"ש "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'", ולכאורה הול"ל שיש ליתן "עשר גרה", ומדוע מדגיש הכתוב שצריך ליתן דוקא מחצית מעשרים גרה? והביאור בזה: מחצית השקל מורה על העבודה דאחדות ישראל. ולכן מדגישים שכאשר יהודי נמצא בפ"ע ה"ה רק "מחצית", ובכדי להיות "שקל הקודש" עליו להתאחד עם יהודי שני, ועד להתאחד עם כאו"א מבנ"י. וזהו קיום המצוה ד"ואהבת לרעך כמוך", שפירוש "רעך" הוא לא רק יהודי שנמצא קרוב אליו אלא אפי' יהודי שנמצא בקצוי תבל. והסיבה לזה היא, כמ"ש אדה"ז בתניא, שכאו"א מבנ"י הוא "חלק אלוקה ממעל ממש", והרי "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו" – וא"כ הרי כל בנ"י הם מציאות אחת. ואפי' במקרה שיש לשלול אצל חברו ענין בלתי־רצוי – הרי הצורה הכי יעילה לפעול זאת הוא ע"י שמשפיע עליו בדרכי נועם ובדרכי שלום. והנה, כהקדמה לפעול את האחדות (ויקהל) בעולם ובבנ"י – יש להתחיל עם האחדות (ויקהל) בינו לבין קונו. וזהו גם א' מהביאורים במ"ש "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'" – שכאו"א מבנ"י מאוחד עם הקב"ה בתכלית ועד שהם "חד ממש", ולכן כאו"א מישראל הוא רק חצי והקב"ה הוא (כביכול) החצי השני, ולכן הקב"ה – שנתלבש בעשר ספירות – הוא כמו עשר גרה, וכאו"א מישראל – הכלול מעשר כוחות הנפש – הוא עשר, ודוקא ע"י איחודם יחד נעשים ל"עשרים גרה" – שקל הקודש. וביאור הענין: הדבר הראשון שיהודי עושה "מיד כשניעור משנתו" אומר "מודה אני", שזה מורה על התאחדותו עם הקב"ה בתכלית, וזהו עבודה כללית כפי שהוא לפני ולמעלה מפרטי העבודות דמשך היום (ע"ד העבודה הכללית דויקהל, כנ"ל). וזהו גם הדיוק בהנוסח "מודה אני לפניך", שמתחיל עם ענין ההודאה, ולא עם "אני לפניך" – מכיון דזה שכאו"א מבנ"י מאוחד בתכלית ("אני לפניך") עם הקב"ה הרי זה דבר הפשוט, ואי"צ להדגיש זאת, ולכן מתחיל ומדגיש רק עם העבודה שלו – "מודה". ויש להוסיף, ש"מיד כשניעור משנתו" – כולל גם מ"ש הרמב"ם "ישנים . . בהבלי הזמן" (ל"ע ול"ע), שצ"ל ניעור גם משינה זו, ותחילת העבודה היא שידע שהוא "חד ממש" עם עצומ"ה, שהרי הוא חלק אלוקה ממעל ממש. כל הנ"ל בהדגשה מיוחדת, כשרואים בשנים האחרונות איך שנעשה ה"ויקהל" בפשטות – קיבוץ גליות דבנ"י מכל העולם, שעולים לאה"ק. והעלי' היא באין־ערוך להעליות שהיו פעם בדורות שלפנ"ז. [ולהעיר שרבותינו נשיאינו לא היו באה"ק, ואפי' לא בביקור, וגם נסיעת כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מפני שנמנע ממנו לבקר ב"קברי־אבות" דראסטוב, וליובאַוויטש וכיו"ב]. ובמיוחד בעמדנו בשנה שהר"ת שלה הי' תהא שנת נפלאות בכל מכל כל. ההוראה למעשה בפועל מפ' שקלים: שיש להוסיף בנתינת הצדקה, שהרי בצדקה יש כמה דרגות: מעשר, חומש, "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו". ולהחליט בזה עוד בשבת זו, וגם להתחיל בזה כגון ע"י נתינת מאכל ומשקה וכיו"ב. וגם באופן הנתינה ישנה הוראה מפ' שקלים: נתינת מחצה"ש היתה בשביל קרבנות ציבור, וידוע ביאור אדה"ז בפירוש הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" שכדי שהאדם יתקרב לה' הוא ש"מכם קרבן להוי'", שנותן כל מציאותו לה'. ומזה מובנת ההוראה למעשה בפועל, שנתינת הצדקה וגמ"ח צ"ל באופן שמכניס בזה כל עשר כחות נפשו, שנוסף להעשי' בפועל, חושב ומדבר עד"ז כו'. ועי"ז מזרזים את הגאולה שתבוא תומ"י ואז יעשה הקב"ה את צדקתו שמקבץ כל בנ"י "קהל גדול ישובו הנה".

קישורים חיצוניים

• השיחה: מוגה (תוכן קצר)  •  גרסת טקסט  •  בלתי מוגה - שיחה ויומן
• הגהות הרבי מלך המשיח על ה"תוכן קצר"