כיור

הכיור

הכיור שבבית המקדש היה כעין מזרקה בעלת שנים עשר ברזים, על מנת שהכהנים ירחצו בו ידיהם ורגליהם לפני התחלת עבודתם במקדש.

הוא היה עשוי מנחושת, ככתוב: ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה.

מקומו היה בין האולם למזבח, משוך לדרום מזוית המזבח, ולא היה מפסיק כלל בין המזבח להיכל. הסיבה לכך היא, מכיון שהמזבח היה בצד צפון, ומכיון שמצד אחד אסור שהכיור יפסיק בין המזבח ובין פתח ההיכל מפני שלושת ההלכות הבאות:

• על המזבח להיות "פתח אוהל מועד", ללא כל מפסיק בינו לבין פתח ההיכל.

• אסור שהכיור יהיה בצד צפון כלל, מכיון שדורשים "צפונה" מלשון פנוי - שיהיה צפון פנוי מכלים{{חוץ מהמזבח וכלי השחיטה, מכיון שלסברת רבי יוסי הגלילי החיוב שיהיה המזבח פנוי מכלים נובע מכך שהמקום מיועד לשחיטה בלבד. כך נפסקת ההלכה, ולא כרבי אליעזר בן יעקב שסובר שהדרשה של "תפונה" אוסרת גל המזבח להיות בצד צפון, ולפי זה היה המזבח בדרום.}}.

• מצד שני על הכיור להיות בין המזבח וההיכל, וכמו כתוב "ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח" - חיוב לשים בין פתח האולם או ההיכל,

לכן היה הכיור מיד בסיום זויות המזבח - בין חלל האויר שנגד המזבח להיכל.

אפשרות אחרת הנידונה בגמרא היא, שמכיון שהמזבח היה בצפון, היה אפשרות לשים את הכיור מצידו הצפוני של פתח ההיכל,

לכיור היה מוכני על מנת שבלילה מי הכיור לא יפסלו בלינה.

כן הכיור

גם עשיית כנו של הכיור עליו הוא עומד הוא מצווה מהתורה.

לערך מורחב: כן הכיור.