הבדלים בין גרסאות בדף "אחרון של פסח"

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (החלפת טקסט – " הל' " ב־" הלכות ")
מ (החלפת טקסט – " לקוטי תורה " ב־" לקוטי תורה ")
שורה 37: שורה 37:
 
ידוע הטעם לכך שמצינו בכמה נבואות שהקב"ה צוה לנביא לעשות איזו פעולה בגשמיות מעין הנבואה, בכדי לקשר את הנבואה עם גשמיות העולם<REF>ראה דרשות הר"ן דרוש ב. [[רמב"ן]] לך לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי לך לך שם.</REF>, שכן, כאשר הנבואה נשארת בדיבור, ואינה מתקשרת עם מעשה, יכול להיות שמסיבות שונות ישאר הדבר בעולם הדיבור, ואף פעם לא יומשך בעולם המעשה. – מצד עשיית התשובה, או להיפך, "שמא יגרום החטא"<REF>ראה ברכות ד, א, ובחדא"ג מהרש"א שם.</REF> או מצד ענינים אחרים, יכול להיות שהנבואה תומשך רק ברוחניות, ולא תומשך בגשמיות.
 
ידוע הטעם לכך שמצינו בכמה נבואות שהקב"ה צוה לנביא לעשות איזו פעולה בגשמיות מעין הנבואה, בכדי לקשר את הנבואה עם גשמיות העולם<REF>ראה דרשות הר"ן דרוש ב. [[רמב"ן]] לך לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי לך לך שם.</REF>, שכן, כאשר הנבואה נשארת בדיבור, ואינה מתקשרת עם מעשה, יכול להיות שמסיבות שונות ישאר הדבר בעולם הדיבור, ואף פעם לא יומשך בעולם המעשה. – מצד עשיית התשובה, או להיפך, "שמא יגרום החטא"<REF>ראה ברכות ד, א, ובחדא"ג מהרש"א שם.</REF> או מצד ענינים אחרים, יכול להיות שהנבואה תומשך רק ברוחניות, ולא תומשך בגשמיות.
  
וע"ד המבואר<REF>ראה לקוטי תורה ס"פ קרח (נה, ג ואילך). [[תורת מנחם]] ספר המאמרים סיון ע' שפד ואילך. וש"נ.</REF> בענין התפלה בכל יום, שאע"פ שכל הענינים נמשכו כבר בר"ה, מכל מקום, יכול להיות שההמשכה שבר"ה תשאר ברוחניות, ובכדי שתומשך בגשמיות הנה על זה צריכה להיות התפלה בכל יום. וכן הוא בענין הנבואה, שמצד כמה סיבות יכולה הנבואה להשאר בעולם הדיבור.
+
וע"ד המבואר<REF>ראה [[לקוטי תורה]] ס"פ קרח (נה, ג ואילך). [[תורת מנחם]] ספר המאמרים סיון ע' שפד ואילך. וש"נ.</REF> בענין התפלה בכל יום, שאע"פ שכל הענינים נמשכו כבר בר"ה, מכל מקום, יכול להיות שההמשכה שבר"ה תשאר ברוחניות, ובכדי שתומשך בגשמיות הנה על זה צריכה להיות התפלה בכל יום. וכן הוא בענין הנבואה, שמצד כמה סיבות יכולה הנבואה להשאר בעולם הדיבור.
  
 
אמנם, כאשר הנביא עושה איזו פעולה במעשה בגשמיות – הנה פרט זה גורר עמו את כלל הנבואה, שהנבואה בכללותה תומשך במעשה.
 
אמנם, כאשר הנביא עושה איזו פעולה במעשה בגשמיות – הנה פרט זה גורר עמו את כלל הנבואה, שהנבואה בכללותה תומשך במעשה.

גרסה מ־19:52, 17 במרץ 2014

אחרון של פסח הינו היום השמיני של פסח בחוץ לארץ, והיום השביעי של פסח בארץ ישראל.

ענין גילוי המשיח שבאחרון של פסח

אדמו"ר הריי"צ אמר[1], שהענין שאחרון של פסח הוא גילוי המשיח, נתגלה על ידי הבעש"ט.

ופירש, שאין הכוונה שענין זה לא היה מקודם לכן, כי אם, שהבעש"ט גילה את הדבר. ועל דרך שקודם הבעש"ט היה סדר העבודה של צדיקים נסתרים, ואח"כ נעשה הדבר בגלוי. וביאר אז, שגם אצל צדיקים נסתרים גופא היה חילוק בין קודם הבעש"ט ולאחרי זה.

הארת המשיח בפועל - יכוף כל ישראל

הרבי[2] הוסיף, כי לכאורה אינו מובן:

גם על פי נגלה – הרי חודש ניסן בכלל הוא זמן של גאולה, כמארז"ל[3] "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", ובפרט באחרון של פסח שבו מפטירין "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"[4], וא"כ, מה חידש הבעש"ט בענין זה?

והביאור בזה:

הפירוש הפשוט הוא שהזמן דחודש ניסן בכלל ואחרון של פסח בפרט הוא זמן מסוגל לביאת המשיח. ובגלל זה מפטירין באחרון של פסח "ויצא חוטר גו'", כי, אמירת פסוקי התורה בענין הגאולה, היינו, שמביאים ראי' מן התורה על ביאת המשיח, היא אחת הסגולות להביא את הגאולה בפועל. והיינו, שהזמן דאחרון של פסח הוא זמן של אפשרות וסגולה להגאולה.

לפי זה נמצא, שבשנים שלפני זה, בשנה שעברה, לפני שנתיים וכו', שבהם ניסו להביא את הגאולה, ולפועל, מצד סיבות שונות, לא עלה הדבר ("עס האָט ניט געלונגען") – אזי נשארה האפשרות בלבד, ולא נמשך הדבר בפועל.

ועל זה חידש וגילה הבעש"ט, שבאחרון של פסח ישנו גילוי המשיח בפועל, והיינו, שבכל אחרון של פסח, מצאת הכוכבים, משקידש החג, ישנה המשכת הארת המשיח בפועל, ואמירת ההפטרה מענין זה היא כלי לקבל הארת המשיח בפנימיות.

וכיון שכן, הרי, אפילו בשנים שלפנ"ז, ומכ"ש בשנה זו, אכן יש באחרון של פסח הארת המשיח בפועל, אלא, שיש מי שמנצל אותה במילואה, יש מי שמנצל אותה בחלקה, ויש מי שמצד כמה סיבות אינו מנצל אותה כלל, ואעפ"כ, גם אצלו פועלת הארת המשיח.

וטעם הדבר – כי, במשיח נאמר ש"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"[5], והיינו, שגם מי שבגלוי אינו רוצה, יכוף אותו משיח. וכשם שהדברים אמורים בענין ביאת המשיח בגשמיות, כן הוא גם בענין הארת המשיח באחרון של פסח, שפועלת בכל אחד מישראל – גם מי שצריך לכוף אותו – לחזק בדק התורה ומצוותי'.

וע"פ המבואר באגרת הקודש[6] לענין ראש השנה, שבכל שנה ושנה נמשך אור חדש כו', וכן הוא לענין כל המועדים – הרי מובן, שגם בגילוי הארת המשיח באחרון של פסח, ניתוסף בכל שנה גילוי נעלה יותר בהארת המשיח.

וכאמור, ענין זה היה גם בדורות שלפנ"ז, אלא הבעש"ט גילה את הדבר. והרי משמעות הדברים שנשיא ישראל "מגלה" דבר, היא, שממשיך ומגלה זאת בכל הנשמות הפרטיות שנמשכות ממנו, שיאיר בהם האור בפנימיות.

הארת המשיח לגבי הענין של ביאת המשיח

חידושו של הבעש"ט שבכל אחרון של פסח ישנה לא רק האפשרות לגילוי המשיח, אלא גם הארת המשיח בפועל, הוא, לא רק לגבי ההארה הפרטית דמשיח שמאירה באחרון של פסח, אלא גם בנוגע לכללות הענין דביאת המשיח.

וביאור הדברים:

ידוע הטעם לכך שמצינו בכמה נבואות שהקב"ה צוה לנביא לעשות איזו פעולה בגשמיות מעין הנבואה, בכדי לקשר את הנבואה עם גשמיות העולם[7], שכן, כאשר הנבואה נשארת בדיבור, ואינה מתקשרת עם מעשה, יכול להיות שמסיבות שונות ישאר הדבר בעולם הדיבור, ואף פעם לא יומשך בעולם המעשה. – מצד עשיית התשובה, או להיפך, "שמא יגרום החטא"[8] או מצד ענינים אחרים, יכול להיות שהנבואה תומשך רק ברוחניות, ולא תומשך בגשמיות.

וע"ד המבואר[9] בענין התפלה בכל יום, שאע"פ שכל הענינים נמשכו כבר בר"ה, מכל מקום, יכול להיות שההמשכה שבר"ה תשאר ברוחניות, ובכדי שתומשך בגשמיות הנה על זה צריכה להיות התפלה בכל יום. וכן הוא בענין הנבואה, שמצד כמה סיבות יכולה הנבואה להשאר בעולם הדיבור.

אמנם, כאשר הנביא עושה איזו פעולה במעשה בגשמיות – הנה פרט זה גורר עמו את כלל הנבואה, שהנבואה בכללותה תומשך במעשה.

ועל דרך זה בנידון זה, על ידי זה שבכל אחרון של פסח מאירה הארת המשיח בפועל – הנה הארה פרטית זו גוררת עמה את הכלל כולו, ומקרבת את כללות הענין דביאת המשיח.

הערות שוליים

  1. שיחת יום אחש"פ תש"ד בתחלתה (סה"ש תש"ד ע' 109).
  2. תורת מנחם תש"כ עמ' 39
  3. ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.
  4. ישעי' יא, א.
  5. רמב"ם הלכות מלכים ספי"א. וראה גם שיחת אחש"פ תשט"ז סי"ט (תו"מ חלק ט"ז ע' 239). תשי"ז סנ"ב (תו"מ חי"ט ע' 324). תשח"י סל"ד (תו"מ חכ"ב ריש ע' 269).
  6. סי"ד.
  7. ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי לך לך שם.
  8. ראה ברכות ד, א, ובחדא"ג מהרש"א שם.
  9. ראה לקוטי תורה ס"פ קרח (נה, ג ואילך). תורת מנחם ספר המאמרים סיון ע' שפד ואילך. וש"נ.