מכירת חמץ

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרבי מוכר את החמץ בשנת תשמ"ח

מכירת חמץ היא מנהג הלכתי, שמטרתו מניעת איסור חמץ בפסח.

יהודי שיש ברשותו חמץ, חייב לבער אותו לפני פסח, ואסור שישאר אפילו מעט ממנו ברשותו. מכירתו לגוי יכולה לפתור את הבעיה, שהרי בכך החמץ אינו עוד ברשותו של היהודי, ועל הגוי לא חל איסור זה.

מקורות[עריכה]

מקורה של שיטת המכירה נמצא בתוספתא[1]:

י.png ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה - קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח. י.png

התוספתא מתייחסת למצב שבו נמצא היהודי בספינה ולכן אינו יכול לבער את החמץ שברשותו. מתוך כך הותר לו למכור את חמצו לגוי או לתת לו במתנה - ובלבד שיהיה זה במתנה גמורה. כן הותר לו למכור במחיר יקר יותר, תוך רמיזה שייתכן שיקנה את החמץ בחזרה לאחר הפסח.

ערב קבלן[עריכה]

הרב אהרן יעקב שוויי, מרבני קראון הייטס, מוכר את החמץ לגוי

האדמו"ר הזקן, בעל התניא, חידש שבכל מכירה חייב להיות יהודי נוסף, 'ערב קבלן', המקבל עליו אחריות שהגוי ישלם את כל שוויו של החמץ. זאת, לפי שיש ראשונים הסוברים, שאם המוכר אין לו כסף, לא תועיל המכירה כששילם הגוי הקונה רק מקדמה והיתרה נשארת עליו כחוב. ורבים מכל תפוצות ישראל נהגו כדבריו.

בדורות האחרונים נהגו לעשות מכירה כללית, כאשר בני העיר מייפים את כוחו של הרב למכור את חמצם לגוי. ומצווה לזכות בזה כל יהודי, גם מי שאינו נזהר מחמץ בפסח, כדי לצמצם את איסור החמץ.

מכיוון שבימים עברו היו כאלה שחלקו על עצם ענין המכירה, היו חסידים שהיו מוכרים בדווקא חמץ ממש, להראות שהמכירה הינה מכירה.

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. פסחים ב, ו-ז.