תהלים א'

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים
(א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. (ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. (ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. (ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. (ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. (ו) כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

תהלים א' הוא המזמור הראשון שפותח את ספר תהלים. ונפתח בפסוק

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים"

. עיקר עניינו של המזמור הוא בשאלת דרך החיים הראויה לאדם.

תוכן

המזמור הוא בן שישה פסוקים ומחולק לשלושה חלקים שווים, שני פסוקים לכל חלק. בפסוקים א'-ב' מתואר ההבדל שבין מעשי הצדיקים למעשי הרשעים. בפסוקים ה'-ו' מתואר הגמול הצפוי לצדיקים ולרשעים. בתווך, בפסוקים ג'-ד', מתואר הניגוד שבין דמותו של הצדיק לבין דמותו של הרשע באמצעות הנגדה בין עץ לבין מוץ. קיימת סימטריה הבאה לידי ביטוי בהצגת הדמויות, דמות הצדיק ודמות הרשע. המזמור בנוי ממבנה כיאסטי המבליט את הניגוד בין הצדיקים לרשעים וגמולם.

במזמור נאמרים דברי מוסר וחכמה על אודות ההבדל שבין הצדיקים ומעשיהם לבין הרשעים ומעשיהם. בתחילה, מתוארים מעשי הצדיקים על דרך השלילה: "לֹא הָלַךְ... לֹא עָמָד... לֹא יָשָׁב" ובהמשך מובאים הדברים על דרך החיוב: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".

הן מעשי הצדיקים והן מעשי הרשעים מתוארים באופן כללי ונרחב ביותר: הרשע הולך "בעצת רשעים ובדרך חטאים" בניגוד לצדיק שחפץ "בתורת ה'". ייתכן, שהכוונה היא לרמוז על כך שכל המתרחק ונוטה מתורת ה' סופו לחטוא.

נראה כי השם הכולל לרשעים ולחוטאים במזמור אינו מכוון כלפי כת או קבוצה ספציפית שדעתם סטתה מדת ישראל אלא פונה כלפי הפושעים בכללם העושים דברים רעים שנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו.

דרך רשעים תאבד

"דרך רשעים תאבד" הוא ביטוי מקראי המופיע בפסוק ו' במזמור. בכתוב נאמר כי רשעים לא יזכו להגנתו של ה' ולכן הם יאבדו את דרכם כלומר נידונים למוות. הביטוי "דרך רשעים תאבד" שגור בעברית המודרנית ופירושו משאלת לב מוצדקת.

מדרשי חז"ל על המזמור

• בתלמוד בבלי, מובא הציטוט הבא בשם רבי שמואל בר נחמני: "כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי פתח באשרי דכתיב 'אשרי האיש' וסיים באשרי דכתיב 'אשרי כל חוסי בו'". ניתן לראות, אם כן, שמזמורים א' וב' נחשבו למזמור אחד בתקופת האמוראים.

• במשנה, רבי חנינא בן תרדיון "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב'" ובכך מצטט את פסוק א' מתהלים א'. בהמשך דבריו הוא אף קושר בין הפסוקים שבסוף ספר מלאכי לאלה בתחילת ספר תהלים.

הרבי על הפרק

א. כתוב במדרש "במה חתם משה את התורה אשריך ישראל ,ואף דוד שבא לומר תהילה, התחיל ממקום שפסק משה, אשרי האיש וגו'". הינו שיש קשר בן "אשרי האיש" שבתחילת ספר תהילים ל"אשריך ישראל" שבו סיים משה רבינו את התורה.

והנה עניינו של אשר הוא תענוג, כמו שכתוב בברכתו של אשר "מאשר שמנה לחמו", "וטובל בשמן רגלו" שעניין השמן הוא תענוג, שהוא בחינת הכתר עד לפנימיות הכתר.

ובפרטיות יותר, יש כאן במזמור פעמיים "אשרי", כמאמר חז"ל "כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי, פתח באשרי דכתיב "אשרי האיש", וסיים באשרי דכתיב אשרי כל חוסי בו" שזה מורה על בחינת התענוג, ובחינת הכתר חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר. ועניינם בתורה: נגלה דתורה ופנימיות התורה.

ב. וביאור הקשר בין "אשרי האיש" (שבו פתח דוד) ל"אשריך ישראל" (שבו סיים משה) אע"פ שבין סיום ספר דברים לבין ספר התהלים שבכתובים יש את כל ספרי הנביאים, הוא, כי יש שייכות מיוחדת בין דוד ומשה: משה הוא "גואל ראשון" ודוד מלכא משיחא הוא "גואל אחרון", וגם שראינו "גואל ראשון הוא גואל אחרון" (ובפרט ע"פ המבואר במדרש שאם היו זכאים ישראל היו נכנסים לארץ ע"י משה רבינו באופן של גאולה שלימה שאין אחריה גלות, אלא שלא היו זכאים), ולכן "ממקום שפסק משה - אשרייך ישראל" "התחיל דוד - אשרי האיש".

והמשך זה (דמשה ודוד) מתבטא בעבודת כל אחד ואחד מישראל מתוך תענוג, הן בעבודת עצמו - ללמוד מתוך תענוג, ובשמחה וטוב לבב, והן בהפצת התורה ופנימיות התורה מתוך תענוג, וע"י זה גם ההצלחה היא ביתר שאת וביתר עוז.

ראו גם

• תהלים