תהלים ח'

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסוקי המזמור: תהלים ח'
לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד

א: לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד
ב: ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם.
ג: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

ד: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.

ה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.

ו: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.

ז: תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.

ח: צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי.

ט: צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אׇרְחוֹת יַמִּים.

י: ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ.

תהלים ח' הוא המזמור השמיני בספר תהלים, הפותח במילים: לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד.

מבנה המזמור ותוכנו[עריכה]

מבנה[עריכה]

את המזמור ניתן לחלק לארבעה חלקים וזאת מלבד כותרת המזמור שנמצאת בפסוק הראשון:

  • פסוקים ב'-ג': פתיחה - גדולת ה' מתגלית בכל העולם ודין הרשעים להאבד.
  • פסוקים ד'-ה': אפסות האדם למול השמיים והארץ.
  • פסוקים ו'-ט': גדולת האדם ושלטונו בעולם.
  • פסוק י': סיום המעוצב ברוח הפתיחה.

פרשנות[עריכה]

פרק ח' בתהלים הוא מזמור המהלל את ה' על גדולתו במעשה הבריאה ועל החסד שהוא נוטה לבני האדם שהם בן חלוף וחסר ערך בכך שנותן להם שליטה על הארץ ועל הנבראים.

שני הנושאים הללו - גדולת ה', וקטנותו-אפסותו של האדם באים לידי ביטוי בולט בפרק.

ביאורי החסידות[עריכה]

  • מה אנוש כי תזכרנו - כשמשה רבינו עלה לקבל את התורה טענו המלאכים בפני הקב"ה פסוק זה, שראויה התורה להינתן למלאכי השרת ו'מה אנוש כי תזכרנו' ומה הטעם לתת אותה לילוד אישה, והקב"ה ציוה את משה להשיב להם תשובה. והטעם שמשה רבינו ענה ולא הקב"ה, כיון שדווקא משה רבינו שמגלם את חיבור העליונים ותחתונים יכל 'להראות' למלאכים את המהות של מתן תורה שהוא חיבור עליונים ותחתונים[1].
  • ובן אדם כי תפקדנו - המדרש[2] מספר שלפני בריאת העולם התייעץ הקב"ה עם מלאכי השרת אם לברוא את האדם, והם שללו זאת באמרם פסוק זה, והקב"ה 'הושיט אצבעו הקטנה ושרפם', כלומר, שהקב"ה גילה עליהם את בחינת המלכות, שהיא העשירית וה'קטנה' שבעשר ספירות, ועל ידי זה התבטלו לגמרי כי בעל גבול לא יכול לקבל בחינת אין סוף, ובזה השיב להם הקב"ה תשובה שבעלי גבול אפילו שיהיה מזוככים ונעלים כמלאכים, אינם יכולים לקבל גילוי אור יותר מהקצוב להם, מה שאין כן נשמות ישראל יכולים להמשיך אף גילויים נעלים מזה, ולהיות כלים לביטול זה[3].
  • מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז - דווקא לילדי ישראל יש כוח להשבית את האויב[4] שמתנקם בנו עד עכשיו, וכן הסביר שהילדים יכולים לעשות זאת על ידי עוז שזהו התורה[5].
  • לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם - אויב הוא שונא גלוי ומתנקם הוא שונא נסתר ונעלם, והיצר הרע לעיתים בא על האדם ומנסה בגלוי להניא אותו מקיום תורה ומצוות, ולפעמים בא אליו בתחבולות שונות, והדרך להילחם בו היא על ידי זה שכבר כשהאדם הוא 'עוללים ויונקים', כשהוא קטן בתחילת דרכו בחינוך, מלמדים אותו לנהוג באופן של 'יסדת עוז', בתוקף וחוזק בעניני תורה ומצוות[6].
  • ותחסרהו מעט מאלוקים - פסוק זה מדבר על משה רבינו שהגיע רק למ"ט שערי בינה, ורק בשעת הסתלקותו הגיע לשער החמישים ('נבו' = נו"ן בו), כלומר שמשה רבינו היה כל חייו בחינת 'חולה' ברוחניות, שהרי חולה גימטריא מ"ט, כלומר שהיה חסר לו שלימות מסויימת, אך זהו 'חולה שאין בו סכנה', שלכן לא עסק בזה אלא עסק בשליחות שלו בהנהגת עם ישראל, וההוראה מכך היא שכאשר מדובר רק בהשגת השלימות האישית, על האדם למסור נפשו ולהתעסק עם הזולת, ולא לחפש רק את טובתו האישית[7].


מזמורי ספר תהלים
א'ב'ג'ד'ה'ו'ז'ח'ט'י'י"אי"בי"גי"דט"וט"זי"זי"חי"טכ'כ"אכ"בכ"גכ"דכ"הכ"וכ"זכ"חכ"טל'ל"אל"בל"גל"דל"הל"ול"זל"חל"טמ'מ"אמ"במ"גמ"דמ"המ"ומ"זמ"חמ"טנ'נ"אנ"בנ"גנ"דנ"הנ"ונ"זנ"חנ"טס'ס"אס"בס"גס"דס"הס"וס"זס"חס"טע'ע"אע"בע"גע"דע"הע"וע"זע"חע"טפ'פ"אפ"בפ"גפ"דפ"הפ"ופ"זפ"חפ"טצ'צ"אצ"בצ"גצ"דצ"הצ"וצ"זצ"חצ"טק'ק"אק"בק"גק"דק"הק"וק"זק"חק"טק"יקי"אקי"בקי"גקי"דקט"וקט"זקי"זקי"חקי"טק"כקכ"אקכ"בקכ"גקכ"דקכ"הקכ"וקכ"זקכ"חקכ"טק"לקל"אקל"בקל"גקל"דקל"הקל"וקל"זקל"חקל"טק"מקמ"אקמ"בקמ"גקמ"דקמ"הקמ"וקמ"זקמ"חקמ"טק"נ

הערות שוליים

  1. לקוטי שיחות חלק ט"ו עמוד 6. וראה ד"ה 'וידבר . . אנכי' תשי"ד.
  2. סנהדרין לח, ב.
  3. לקוטי תורה ראש השנה ס, ב. לקוטי שיחות חלק ע' עמוד 52.
  4. שהחריב לנו את בית המקדש
  5. לקוטי שיחות חלק כ"ג עמוד 283.
  6. לקוטי שיחות חלק כ"א עמוד 342.
  7. שיחת שבת פרשת משפטים תשט"ז.