תהלים נ"ב

לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד
א: לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד. ב: בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל-בֵּית אֲחִימֶלֶךְ. ג: מַה-תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל-הַיּוֹם. ד: הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה. ה: אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה. ו: אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע לְשׁוֹן מִרְמָה. ז: גַּם-אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה. ח: וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ. ט: הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ. י: וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד-אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד. יא: אוֹדְךָ לְעוֹלָם כִּי עָשִׂיתָ וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי-טוֹב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ.

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד" הוא המשפט הפותח בפרק נ"ב שבתהלים. המזמור נכתב על ידי דוד המלך, ומתאר את הדברים שקראו אחרי שברח מנוב כשברח משאול המלך.

על פי תקנת הבעל שם טוב לומר פרק אישי בהתאם למספר שנות חיי האדם, נוהגים לומר מזמור זה החל מכניסה לשנת הנ"ב ביום ההולדת ה-51, ועד ליום ההולדת ה-52.

תוכן המזמור

בתהילים אוהל יוסף יצחק מופיע בכותרת המזמור: "בו מבאר היאך משורר מקונן דואג על מה שמתהלל ומתפאר על הרעה שעשה, מה עלה בדעתו אם גבורה תחשב לו עשות רעה, והקללה שקילל אותו ולכל החוסים בו".

פסוקים א'-ז': תוכחת הרשע והעונש שלו.

פסוקים ח'-ט': תגובת הצדיקים.

ביאור הרבי

את הסיבה, למה ישראל נקראים "כזית רענן", מסבירים המפרשים: "רשע יבול כנבול עלה ואין לו תקוה, ואני אנצל מלשונו, ואהיה כזית רענן שכל השנה עלו זית רעננים ולחים".

ועוד ביאור פנימי, למה ישראל נקראו זית: כתוב במדרש: "בבית המקדש היו לוקחים שמן זית ולא שמן שומשמין וכו', משל למלך שמרדו בו לגיונו, ולגיון אחד משלו לא מרד בו, אמר המלך אותו לגיון שלא מרד בי ממנו יעשו דוכסין וכו', כך אמר הקב"ה הזית הזה הביא אורה לעולם בימי נח הה"ד (בראשית ח,): "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה"". וממשיך שם המדרש לבאר את מעלת הזית, שענינו להביא תנחומין, ומסר את נפשו, כי אם לא היה נקטף על ידי היונה, היה יכול להיות אילן גדול, ומסר את נפשו לעולם בשביל להביא תנחומין.

מבואר בחסידות, ששמן מורה על בחינת חכמה, וזית שהוא מקור השמן, מורה על מקור החכמה - בחינת עצם החכמה. וגילוי בחינת עצמית היא רק על ידי עבודת המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, ובגלל שזית מסר את נפשו בשביל תנחומין לעולם, לכן הוא זכה שדווקא בשמן שלו ישתמשו בבית המקדש. ולכן נאמר על ישראל "ואני כזית רענן", שעבודתם הוא מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. וכלן בהמשך הפסוק נאמר "בבית אלקים" - שבו השרה שכינה בדברים הכי גשמיים, כי בשביל שההמשכה האלקית תרד למטה, העבודה צריכה להיות מבחינה עצמית, שזה המעלה של שמן זית.

קישורים חיצוניים

• תצלום המזמור מתוך תהלים אהל יוסף יצחק