דמי חנוכה

דמי חנוכה (נקראים גם מעות חנוכה; ובאידיש חנוכה געֶלט) הוא שמו של מנהג נתינת כסף לילדים בחג החנוכה, על מנת לחנכם לצדקה. הרבי עודד וביאר קיום מנהג זה ובמהלך השנים חילק בעצמו פעמים רבות דמי חנוכה לקהל. כמו כן חילק דמי חנוכה לתלמידי הישיבה ב-770, וכן הורה לתת בשמו לחיילי צה"ל בארץ ישראל.

טעם המנהג[עריכה | עריכת קוד מקור]

אף שלמנהג זה אין מקור, עד שהרבי התבטא על כך שהוא התייגע למצוא את מקורו ללא הצלחה^[1], הרבי הסביר במכתב^[2], את טעם המנהג:

"לעניין מעות חנוכה, שהכוונה בנתינתם לילדים, לקשר הוראות חנוכה בלימוד שיש ללמוד ממעות אפילו בהתבוננות קלה. כי מצד אחד, הרי יש למעות כוח גדול, שמי שיש לו הרבה מעות הוא עשיר, ואפילו עשיר גדול, ומי שאין לו הוא עני ורש. ומצד שני, הרי הכסף כמו שהוא לעצמו אינו אף אחד מג' צורכי האדם - מזון, לבוש, בית - אלא שבו ועל-ידו אפשר לקנות כל צורכי האדם, ולא עוד שבו ועל-ידו יכול לקיים מצוות הצדקה וגמילות חסדים וכמה מצוות, מה-שאין-כן אם הכסף יהיה מונח בקופסה ללא ניצול וללא תועלת.
אחת הנקודות העיקריות בחינוך הילדים הוא להסביר לו באופן שיידע ויזכור תמיד אשר ה' יתברך נתן לו "הון תעצומות" - כוחות כבירים בשכל ובמידות שבלב ובמעשה בפועל, אלא שצריך לנצל אותם במילואם, היינו שינצלו כוח השכל בלימוד התורה ועד לאופן ד"יגעת", שאז בוודאי יקויים בו "ומצאת", ועל-דרך זה במידות שבלב לאהוב את ה' ואת התורה ואת כל יהודי וכל הדברים הראויים לאהוב אותם, ולירא ולברוח מכל הדברים שיש לברוח מהם, שלכן צריך ללמוד בהתמדה ושקידה ומשמעת, לדעת את הטוב ואת המעשה אשר יעשה. ואז הוא לא כמו שהוא בנוגע לכסף גשמי, שהרי בגשמיות מי שאין לו הוא עני, אבל ברוחניות יכול כל אחד להיות עשיר, ובלבד שינצל את הכוחות שניתנו לו, שהרי מובטח הוא "יגעת ומצאת", אלא שבזה ניתנה לו הבחירה, ואין הדבר תלוי אלא בו וברצונו, ואין לך דבר העומד בפני הרצון.
וכשמסבירים כל זה לילד באותיות המתאימות ובדברים היוצאים מן הלב, ועוד ועיקר מראים לו דוגמה חיה, אז מאיר עיני שניהם ה', שגם הנותן מעות חנוכה וגם המקבל אותם מוסיפין והולכין בנר מצווה ותורה אור, מחיל אל חיל ועד שנעשים מופת לרבים".

למנהג דמי חנוכה נמצאים רמזים נוספים^[3]:

בגמרא במסכת שבת מובא האיסור להשתמש באור של נרות חנוכה, והדוגמה שהגמרא מביאה היא 'להרצות מעות', ומכך משמע שהיו מתעסק עם מטבעות על יד הנרות.
חג החנוכה הוא חג החינוך, ודרך החינוך היא שכאשר מתחילים ללמד ילד נותנים לו מעות.
על פי פנימיות הענינים חנוכה קשור עם קו השמאל שלכן מדליקים אותו דווקא בצד שמאל של הפתח, וצד השמאל קשור עם כסף כמו שנאמר "בשמאלה עושר וכבוד".
את פרשת מקץ קוראים תמיד בחג החנוכה, ובה מוזכר רבות ענין הכסף: התשלום של האחים על התבואה, הכסף משנה שהביאו איתם בפעם השניה שירדו למצרים, הכסף שיוסף החזיר להם בשקים, והמתנות שקיבלו מיוסף לאחר שהתגלה להם - ובפרט בנימין שהיה הצעיר ביותר, שקיבל כסף כפול.

קירוב הגאולה וחיזוק ההתקשרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת תשל"ח התבטא הרבי כי נתינת דמי חנוכה מזרזת את הגאולה, היות שבמקום להשתמש בזה לדברי חולין מנצלים זאת לקדושה, בדוגמת נתינת הצדקה עליה נאמר "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

בשבת פרשת ויצא תשנ"ב, אמר הרבי שנתינת דמי חנוכה בפרסום המתאים ובהוספה והרחבה, יש בה כדי לחזק את ההתקשרות לרבותינו נשיאינו^[4].

הוראות ומנהגים בדמי חנוכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהקדמת קיצור הלכות חנוכה בספר שבח המועדים הובאו נקודות של מבצע חנוכה, בין היתר היה כתוב: "להשתדל שכל ילדי ישראל, ילדים וגם ילדות, יקבלו מעות חנוכה", ועל כך הוסיף הרבי:
1) מה טוב אשר [גם הילדים יתנו מעות חנוכה לחבריהם והילדות לחברותיהן].

יש להעניק דמי חנוכה אחרי הדלקת החנוכיה^[5].
יש להוסיף מידי ערב בנתינת דמי חנוכה.
רבותינו נשיאינו נהגו לתת בליל נר רביעי או בליל נר חמישי^[6] בשנת תשמ"ח עורר הרבי, לתת דמי חנוכה בכל יום, ובלילה הרביעי או החמישי לתת פי שתים או שלושה יותר.
נהוג לתת גם למבוגרים ונשואים וכן אדמו"ר הריי"צ נהג לתת דמי חנוכה לבנותיו, גם אחרי החתונה^[7], וכן גם לחתניו^[8].
אלו שלא נתנו וקיבלו בחנוכה יכולים להשלים גם לאחר החג^[9] (והרבי עצמו חילק לעיתים דמי חנוכה גם זמן רב לפני החג^[10].
יש לתת 'דמי חנוכה' דווקא מטבעות^[11] חדשים ונוצצים^[12].

אצל הרבי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי הוא הראשון מרבותינו נשיאינו שחידש את הענקת דמי חנוכה לציבור הרחב, מעבר לבני המשפחה הקרובים. הרבי אף התייחס למשמעות נתינה דמי חנוכה והסביר שבנתינה זו מודגש שהרבי ומי שמקבל את הדמי חנוכה מתקשרים בקשר נפשי^[13].

הרבי עורר אף בשיחותיו כמה פעמים אודות החשיבות שיש בנתינת דמי חנוכה.

לתלמידי המוסדות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בנר חמישי של חנוכה תשי"ב, קרא הרבי לחדרו לתלמידי הישיבה המרכזית ב-770, ששמרו על סדר הלימוד בחסידות. הרבי אמר לפניהם שיחה ובסיומה (תוך כדי בכיות) הודיע שיתן להם דמי חנוכה מקופת רבי, ו"כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך". לאחר מכן חילק הרבי לכל אחד מהנוכחים מטבע אחד מכסף.

הנהגה זו - של חלוקת דמי חנוכה מידו הקדושה לבחורים ב-770 - נמשכה עד שנת תש"כ.

כמו כן שלח הרבי דמי חנוכה בשמו לתמימים בישיבות תומכי תמימים בארץ הקודש. הוא הורה להנהלת המוסדות לערוך התוועדות ובה לחלק בשמו דמי חנוכה לתלמידים.

כמו כן שלח הרבי דמי חנוכה לילדים במוסדות שונים.

לחיילי צה"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת תשל"ד, בעיצומה של מלחמת יום כיפור, הורה הרבי לשלוח דמי חנוכה לחיילי צה"ל באמצעות חסידי חב"ד שנסעו למבצע חנוכה בבסיסים הצבאיים. עבור החסידים שהשתתפו במבצע נשלחו גם כן דמי חנוכה מהרבי.

לחיילי צבאות ה'[עריכה | עריכת קוד מקור]

החל משנת תשמ"א, כאשר מתקיימים כינוסים לחיילי צבאות ה' ב-770, מחלק הרבי דמי חנוכה למדריכים ע"מ לחלק לילדים - שנים או שלושה מטבעות (שני מטבעות - אחד לצדקה ואחד כדמי חנוכה; או שלושה - כאשר השלישי הוא על מנת לעשות בו כראות עיניהם).

לציבור הרחב[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחלק מהשנים^[14] חילק הרבי דמי חנוכה לכל אחד ואחד, אנשים נשים וטף.

בין השנים תשל"ט-תשמ"ז, חילק הרבי את דמי החנוכה באמצעות הטנקיסטים.

הרבי מקבל דמי חנוכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בנר שלישי של חנוכה תשנ"ב הכניסו חסידים לרבי 62 מהדורות חדשות של ספר התניא, שהודפסו במדינות חבר העמים.

הרבי שמח מאוד לקבל את הספרים, והתבטא שאלו דמי החנוכה הגדולים ביותר שיהודי יכול לקבל.

ההוראה מנתינת המטבעות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי הסביר^[15] את ההוראה הנלמדת מדמי חנוכה ואת מקורו בתורה:

"ההוראה מנתינת המטבעות היא - שאין להסתפק בהבטחות והתחייבויות, אלא נדרש מעשה בפועל - "המעשה הוא העיקר"!
פירוש הדברים: טבעם של ילדים, שמטבע של מתכת (מטבע של זהב וכסף, או אפילו של נחושת). תופסת אצלם מקום יותר מנייר שיש לו שווי של ממון.
ומכיוון שכל דבר יש לו מקור בתורה - שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" וממילא, לא ייתכן מציאות של דבר בעולם, אלא אם כן יש דוגמה לזה בתורה - מצינו דוגמתו בהלכות דקנין בכסף, כמו קידושי אשה, ועל דרך זה כשקונים חפץ בקנין של כסף, שצריך להיות במטבע של כסף (וכיוצא-בזה) ממש, ולא בנייר שיש לו שווי ממון. מכיוון שלאמיתתו של דבר אין כאן שווי ממון."

בנוסף להסבר זה, מצויים הסברים נוספים בתורת הרבי^[16].