תהילים י"ח
לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה' לְדָוִד
|
|
א: לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה' לְדָוִד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל.
ב: וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ ה' חִזְקִי.
ג: ה' סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי. אֵ-לִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי.
ד: מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ.
ה: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי.
ו: חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת.
ז: בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱ-לֹהַי אֲשַׁוֵּעַ. יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו.
ח: וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.
ט: עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.
י: וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.
יא: וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ.
יב: יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹחֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים.
יג: מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ.
יד: וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ.
טו: וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם.
טז: וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל. מִגַּעֲרָתְךָ ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ.
יז: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים.
יח: יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי.
יט: יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה' לְמִשְׁעָן לִי.
כ: וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי.
כא: יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי.
כב: כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱ-לֹהָי.
כג: כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי.
כד: וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ וָאֶשְׁתַּמֵּר מֵעֲוֹנִי.
כה: וַיָּשֶׁב ה' לִי כְצִדְקִי כְּבֹר יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו.
כו: עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם.
כז: עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל.
כח: כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל.
כט: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה' אֱ-לֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי.
ל: כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵא-לֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר.
לא: הָאֵ-ל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ.
לב: כִּי מִי אֱ-לוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱ-לֹהֵינוּ.
לג: הָאֵ-ל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי.
לד: מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי.
לה: מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי.
לו: וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
לז: תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי.
לח: אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם.
לט: אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.
מ: וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי.
מא: וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם.
מב: יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל ה' וְלֹא עָנָם.
מג: וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם.
מד: תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי.
מה: לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי.
מו: בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם.
מז: חַי ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱ-לוֹהֵי יִשְׁעִי.
מח: הָאֵ-ל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי.
מט: מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי.
נ: עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם ה' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה.
נא: מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם.
|
|
|
תהלים י"ח הוא המזמור השמונה-עשר בספר תהלים, הפותח במילים: לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה' לְדָוִד.
על פי תקנת הבעל שם טוב לומר פרק אישי בהתאם למספר שנות חיי האדם, נוהגים לומר מזמור זה החל מכניסה לשנה השמונה-עשר ביום ההולדת ה-17, ועד ליום ההולדת ה-18.
מזמור זה מופיע פעם נוספת בתנ"ך בשינויים קלים כשירת דוד בספר שמואל ב'[1], הנאמר כהפטרה בשביעי של פסח (וכן בפרשת האזינו כשהיא נקראת בין יום כיפור לסוכות, ולא בעשרת ימי תשובה), השירה שאמר דוד לפני הקב"ה ביום שהציל אותו מאויביו ומכף שאול חמיו שרדף אותו.
בכותרת המזמור בתהלים אהל יוסף יצחק נכתב: "אם נעשה לו נס מפורסם יש לו לומר שירה ויכלול כל הניסים מיום בריאם העולם וכן טובות שעשה לישראל במתן תורה ויאמר מי שעשה ניסים הללו יעשה עימי גם כן".
מלשון הפסוק בפתיחת המזמור, שדוד אמר זאת ביום שה' הציל אותו מכף כל אויביו מדייקים המפרשים שדוד אמר מזמור זה בסוף ימיו, כשה' הניח לו מכל אויביו, ודוד מכנה את עצמו כ'עבד השם', להורות על כך שלא הרגיש שהניסים שנעשו לו הם מצד זכויותיו, אלא רק מצד זה שהוא עבד של הקב"ה כמו אדון שמציל את עבדו, שאין זה מצד מעלותיו של העבד, אלא מצד זה שהוא שייך לאדון.
את המזמור ניתן לחלק לשלושה חלקים:
- מצוקת דוד וישועתו בידי ה', ומלחמת דוד בפלשתים (פסוקים ב'-כ').
- דברי שבח ושירה לקב"ה (פסוקים כ"א-ל"ב).
- תיאור הצלחת דוד מיד שאול ואויביו עד עלייתו לכס המלוכה (פסוקים ל"ג-נ"א).
הפסוק האחרון במזמור, חותם את נוסח ברכת המזון.
- ישת חושך סתרו - החושך וההעלם והסתר עצמו יכולים לגלות את כבוד השם, אופן אחד הוא על ידי זה שההעלם והסתר גורם לחידוש של האור להבהיק ולבלוט יותר, "יתרון האור מן החושך", ובעבודתת השם, שיהודי דוחה את החושך של הנפש הבהמית ומגלה את תוקף התקשרותו באלוקות, ויש אופן נעלה יותר, שאדם מתבונן בכך שהוא נמצא בחושך, דבר שגורם לו למרמור וביטול עצמי עד שאינו מרגיש עצמו למציאות כלל, ועל ידי זה מאיר בו עצם הנשמה שלמעלה משייכות לכוחות הגלויים, ואזי החושך עצמו (הביטול) מאיר[2].
- משוה רגלי כאילות - ב'משוה רגלי' יש ב' פירושים, הפירוש של רש"י הוא מלשון עמידה ישרה, שרומז בעבודת השם לעבודה באופן של קבלת עול ישרה ותמידית בלי שום חשבונות ועד לאופן של מסירות נפש, שלכן מודגש ב'רגלי', ואזי מגיעים לפירוש השני, ש"משוה רגלי" פירושו שהקב"ה מעניק כח שהרגליים ירוצו מהר, כלומר שעבודת השם היא בלי מניעות ועיכובים כמו איילה שקלה במרוצתה[3].
הערות שוליים
- ↑ פרק כב.
- ↑ ד"ה אשה אחת תש"נ. ספר המאמרים מלוקט חלק ד' עמוד מג.
- ↑ שיחת יום ב' דחג השבועות תשכ"ו.