מצרים: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – " שנאה" ב־" שנאה") |
(תמונה) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
''' | [[קובץ:פירמידות.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פירמידות במצרים]] | ||
'''מצרים''', היא הארץ אותה בנה חם לבנו השני, וקראה על שמו - מצרים. מקומה בנקודת החיבור של יבשת אפריקה ואסיה, והיא שכנה של [[ארץ ישראל]]. בארץ זו היה השעבוד של בני ישראל במשך 210 שנים, עד ל[[יציאת מצרים|יציאתם משם]] ב[[חג הפסח]]. | |||
==אברהם אבינו== | ==אברהם אבינו== | ||
| שורה 45: | שורה 46: | ||
===יציאת מצרים=== | ===יציאת מצרים=== | ||
[[תמונה:קריעת ים סוף.jpg|left|thumb|300px|איור של [[קריעת ים סוף]]]] | |||
{{ערך מורחב|ערך=[[יציאת מצרים]]}} | {{ערך מורחב|ערך=[[יציאת מצרים]]}} | ||
[[הקב"ה]] סידר שמשה רבינו שרעה את [[צאן]] [[יתרו]] חותנו במדבר יגיע ל[[הר סיני]], שם הוא התגלה אליו בתוך הסנה, והורה לו להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שבע ימים הוא הסכים. | [[הקב"ה]] סידר שמשה רבינו שרעה את [[צאן]] [[יתרו]] חותנו במדבר יגיע ל[[הר סיני]], שם הוא התגלה אליו בתוך הסנה, והורה לו להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שבע ימים הוא הסכים. | ||
גרסה מ־09:54, 17 במרץ 2017
מצרים, היא הארץ אותה בנה חם לבנו השני, וקראה על שמו - מצרים. מקומה בנקודת החיבור של יבשת אפריקה ואסיה, והיא שכנה של ארץ ישראל. בארץ זו היה השעבוד של בני ישראל במשך 210 שנים, עד ליציאתם משם בחג הפסח.
אברהם אבינו
לאחר שהקב"ה ציווה את אברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, וללכת לארץ ישראל; הוא הגיע לשם, אך בהגיעו החל להיות רעב בארץ, והוא נאלץ לרדת מצריימה.
בהגיעו לקרבת המקום, הוא אמר לשרה אימנו: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא 'אחותי את', למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך"[1]. למרות זאת, הוא גם החביא אותה בתוך תיבה[2]. כאשר פקידי המכס חיפשו בחפציו, הם מצאו אותה "ויהללו אתה אל פרעה"[3]. והביאו אותה אל פרעה מלך מצרים. פרעה היטיב לאברהם בעבורה, ונתן לו "צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים"[4]. אולם ה' הביא נגעים גדולים על פרעה וביתו, מחלה שלא מאפשרת את התשמיש. ומלבד זאת, בכל פעם שהוא רצה לגשת אליה, היה מלאך שהכהו על פי הוראת שרה[5].
בבוקר פרעה קרא לאברהם, השיב לו את אשתו וגער בו על כך שהוא לא אמר לו שהיא אשתו. והוא השיבה לו, ואמר לו שלא יישאר במצרים, כיוון שהמצריים הינם שטופי זימה. ונתן לו שומרים ללוותו ביציאתו ממצרים[6].
גלות מצרים
ירידת יוסף והשבטים
בעקבות ברית בין הבתרים, בני ישראל היו צריכים לרדת למצרים, אלא שהקב"ה סידר שהם ירדו לא אזוקים בשלשלאות של ברזל, אלא בכבוד.
בין השבטים התפתחה שנאה בעקבות קנאתם ביוסף, דבר שלבסוף גרם למכירתו ולהורדתו למצרים. שם הוא נמכר לפוטיפר שהיה שר הטבחים של פרעה. יוסף מאוד הצליח שם, והוא מינה אותו להיות האחראי על כל עסקי הבית. לאחר שאשתו של פוטיפר - זילכה, ראתה בכוכבים שהיא עתידה להוליד ממנו ילדים היא ניסתה לשכנע אותו לבוא עליה, יוסף סירב פעם אחר פעם, עד שביום חגם של המצריים כולם יצאו, והיא נשארה בתואנה שהיא חולה, וכשתפסה בבגדו, הוא ברח והותירו בידה. היא אמרה לכולם שהוא ניסה לפתות אותה], ולבסוף, כשאמרה זאת לבעלה, הוא כעס והניחו בבית הסוהר שהיה בביתו.
בבית הסוהר הוא התחבב על שר בית הסוהר, והוא מינה אותו להיות האחראי שם. כאשר פרעה כעס על שר המשקים והאופים, הוא הניחם בכלא זה; ויוסף הופקד לשמשם. באחד הלילות הם חלמו חלומות, ובבוקר הם היו זועפים. כאשר הם סיפרו את חלומותיהם ליוסף, הוא פתר להם - שבעוד שלושה ימים יחול יום הולדתו של פרעה, והוא ישיב את שר המשקים לעבודה, ויתלה את שר האופים. יוסף הוסיף וביקש משר המשקים להשתדל עבורו אצל פרעה; אולם למרות הבטחתו הוא שכח מכך[7].
לאחר שנתיים פרעה חלם שתי חלומות בעלי תוכן דומה, דעתו לא התיישבה עליו מפתרונותיהם של חכמיו וחרטומיו, והוא דרש מכל היודע לעזור לו. שר המשקים "נזכר" ביוסף, וסיפר עליו לפרעה אשר הורה להביאו. יוסף ביקש קודם להסתפר ולהתלבש כראוי. לאחר שפרעה סיפר לו את החלומות, הוא אמר לו שמשמעות החלום היא שכעת יחלו שבע שנות שובע גדול, ולאחריהן תגענה שבע שנות רעב, ועל כן הוא צריך להתכונן. פרעה שהתפעל מהפתרון של יוסף מינה אותו להיות "משנה למלך", והפקידו על ארץ מצרים.
יוסף אסף תבואה מכל הארץ, והניח בתוך שקי התבואה מעפר הארץ שבה גדל על מנת לשמרם לזמן ארוך. כאשר חלפו שבע השנים, והחל הרעב במצרים ובכל האיזור, האוכל שהיה אצל האנשים נגמר, והם נאלצו לפנות ליוסף שראשית כל הורה להם למול את עצמם. במשך השנה הראשונה, הם השתמשו בכל כספם, ובשניה בכל מקנה הצאן והבקר והחמורים שלהם. ובתחילת השלישית הם מכרו את עצמם ואת אדמותיהם.
לבינתיים יעקב שלח את בניו לקנות אוכל במצרים. יעקב לא שלח עמהם את בנימין, והורה להם לא להיכנס בשער אחד, ולחפש את יוסף. כאשר הגיעו, נודע על כך ליוסף, והוא הציגם כמרגלים. לאחר ששהו שלושה ימים בכלא, הוא שלחם לארץ לתת אוכל לילדיהם ומשפחתם, והשאיר אצלו את שמעון באומרו שהם לא יכולים לחזור עד שהם יביאו את בנימין איתם. כאשר עלו ליעקב, הוא גער בהם על כך שהם רוצים לקחת ממנו את כל ילדיו. ומיאן לשלוח את בנימין עם ראובן בתמורה לשני ילדיו.
לאחר שהסתיים האוכל, ויעקב ביקש שילכו שוב, יהודה אמר שהם יכולים ללכת רק עם בנימין, ולקח עליו ערבות בעולם הזה ובעולם הבא. כאשר ירדו, יוסף החזיר להם את שמעון, וישב עמהם לסעודה. לאחר מכן הוא הורה לשמשו להטמין את הגביע שלו בחבילה של בנימין. לאחר שיצאו מהעיר, השמש רדף אחריהם, והחל לחפש את הגביע, וכאשר מצאו אצל בנימין הוא אמר שעליו להיות עבד ליוסף, השבטים מתווכחים, אך לבסוף כולם חוזרים אל יוסף שלא הסכים להצעת יהודה שכולם יהיו עבדים[8].
יהודה נגש ליוסף ומתאר באוזניו את המתרחש, וציין את העובדה שהוא לקח ערבות על בנימין ועל כן הוא לא יכול לחזור לאביו ללא בנימין. יוסף מתקשה להתאפק, ומורה לכל הנוכחים לעזוב את המקום, והתוודע לאחיו. ואמר להם שלא יכעסו, כיוון שכעת יש עוד חמש שנות רעב, ושהוא יפרנסם. וביקש מהם להוריד את יעקב ואת כל המשפחות למצרים. פרעה ששמע על כך, הורה לו גם כן להביא את אביו.
בהגיע השבטים ליעקב, הם לקחו את המשפחות וירדו למצרים, יעקב שלח את יהודה לפניו על מנת להקים שם ישיבה. יעקב בירך את פרעה שהנילוס יעלה לרגליו, והרעב פסק. יוסף הושיב את השבטים ב"מיטב הארץ" בעיר גושן.
ירידת יעקב ובניו למצרים הייתה 190 שנה לאחר ברית בין הבתרים. והם מנו 70 נפשות כולל יוסף שהיה במצרים[9].
שיעבוד מצרים
| ערך מורחב – שעבוד מצרים |
לפני שיוסף הצדיק נפטר, הוא קרא לאחיו ואמר להם: "אנכי מת, ואלקים פקוד יפקוד אתכם, והעלה אתכם מן הארץ הזאת, אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. וישבע יוסף את בני ישראל לאמור: פקוד יפקוד אלקים אתכם, והעליתם את עצמתי מזה"[10].
לאחר כ-93 שנים נפטר לוי, שהיה האחרון מבין השבטים. לאחר פטירתו, החלה עינם של המצריים להיות צרה בבני ישראל שהחלו להתרבות בצורה מאוד מהירה, ושרי המלוכה החליטו שצריך לטפל בכך[11]. יש מחלוקת בין רב ושמואל האם מדובר כאן במלך חדש ממש, או שהם איימו על המלך שאם הוא לא יטפל בהם הם יפטרו אותו.
פרעה יצא בהודעה לעמו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה - ונוסף גם הוא על שנאינו, ונלחם בנו ו
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין עלה מן הארץ"[12]. פרעה החליט לשעבד את בני ישראל בבניית ערים עבורו. ביום הראשון הודיעו כי מי שיעבוד יקבל תשלום על כל לבינה שיעשה, ובנוסף לכך, גם פרעה בעצמו הגיע על מנת לבנות. פרעה הורה לעבדיו למנות כמה כל אחד הספיק ביום הראשון (כשעבדו בכל הכוח), ולמחרת הודיע שכל אחד חייב לעשות כמה שעשה אמש.
כל בני ישראל היו בשיעבוד זה, מלבד בני שבט לוי שלא יצאו לעבוד ביום הראשון. ועל כן כל השבטים התרבו בקצב של "שישה בכרס אחת"; לעומת שבט לוי שהמשיך להתרבות בלידות "רגילות".
לאחר משך זמן, פרעה חלם שאיש זקן עומד עם מאזניים ובצד אחד כל מצרים, ובשני טלה שמכריע את הכף. הפתרון שהוא קיבל על החלום היה: עומד להיוולד בן שיושיע את ישראל. כתגובה לכך הוא קרא למיילדות היהודיות שפרה ופועה - יוכבד ומרים, שיהרגו את כל הזכרים. הן לא שעו לדבריו, והוא הורה לעמו להשליך את כל הבנים שיולדו ליאור, שכן הוא צפה שמושיע ישראל ייענש במים. כאשר משה רבינו נולד, אמרו לו חכמיו שהוא נולד היום. פרעה גזר אז גם על ילדי המצריים שיושלכו ליאור. בזמן שבו יוכבד הניחה את משה בתיבה, והניחה אותה על שפת היאור, הם אמרו לפרעה שהוא הושלך למים, ואין מה לחשוש יותר.
לאחר כ-80 שנה שבני ישראל עבדו את פרעה בבניית הערים, פרעה חלה בצרעת, והרופאים אמרו לו שהרפואה שלו היא לרחוץ בדם תינוקות. כאשר הוא החל לשחוט את ילדי היהודים, הם צעקו אל ה', והוא החליט שהגיע הזמן לגאולה.
יציאת מצרים
|
| ערך מורחב – יציאת מצרים |
הקב"ה סידר שמשה רבינו שרעה את צאן יתרו חותנו במדבר יגיע להר סיני, שם הוא התגלה אליו בתוך הסנה, והורה לו להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר שבע ימים הוא הסכים.
משה הגיע למצרים ויחד עם אהרון אחיו הוא בישר קודם לבני ישראל שהגאולה הגיעה. הוא הלך לפרעה, ודרש ממנו לשחרר את בני ישראל, אולם פרעה סירב, ואף הכביד את העבודה בכך שלא איפשר למצריים לתת תבן לעשיית הלבנים.
משה התלונן על כך לה', והוא שלחו לתת לפרעה ולמצרים את עשרת המכות. כל מכה ארכה חודש - שלושה שבועות להתראה בפרעה, ושבוע המכה עצמה. החל מראש השנה בטל השיעבוד מבני ישראל.
במכת חושך הורה משה לבני ישראל לבדוק היכן נמצאים אוצרותיהם של המצריים. בראש חודש ניסן הורה הקב"ה למשה שבני ישראל ייקחו שה - שהיה אלילם של מצריים, ויקשרו אותו למיטותיהם החל מי' בניסן, ובי"ד עליהם לשחוט אותו כקרבן פסח. בני ישראל עשו כן, ובעקבות כך שסיפרו למצריים על מכת בכורות הקרובה, פרצה מלחמת אחים בין הבכורות של המצריים לבין הוריהם, באותה שנה, י' ניסן, שבו הייתה מלחמה זו חל בשבת.
בי"ד בניסן בלילה, באור לט"ו בניסן בחצות הלילה אירעה מכת בכורות; פרעה שבעצמו היה בכור נחפז למצוא את משה ואהרון, בכדי לבקש ממנו לצאת ממצרים. משה לא הסכים לצאת בלילה. והורה לבני ישראל שקודם שהם יוצאים שישאילו מהמצריים כלי כסף וזהב ושמלות; המצריים שחיפשו שבני ישראל יצאו כמה שיותר מהר, אף הוסיפו להם יותר ממה שביקשו.
לאחר מאתיים ועשר שנים שבהם היו בני ישראל בארץ מצרים, ארבע מאות שנים מלידת יצחק, וארבע מאות שלושים שנים מברית בין הבתרים, "בעצם היום הזה, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם"[13].
בתקופת בית המקדש הראשון
בתקופת בית המקדש השני
לאחר חורבן הבית השני
בתקופה האחרונה
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלו למצרים חסידי חב"ד והרב מנחם מענדל נאה היה הדיין של המגורשים, ויחד עם בנו הרב אברהם חיים נאה הקימו את ישיבת ארץ ישראל עבור המגורשים.
אדמו"ר הריי"צ במסעו לארץ הקודש, ביקר במצרים, הן בהלוך והן בחזור.
הרבי הורה לערוך סיומי רמב"ם במצרים, ובמשך שנים רבות מידי שנה נסעה משלחת רבנים ואישים חב"דיים לערוך סיום רמב"ם במצרים.
בגלל הסכנה שבדבר, אין שלוחים במצרים.
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ פרשת לך לך יב, יא-יג.
- ↑ רש"י לפסוק יד.
- ↑ שם, טו.
- ↑ שם, טז.
- ↑ שם, יז וברש"י.
- ↑ שם, יח-כ וברש"י.
- ↑ בכל הנ"ל ראה פרשת וישב.
- ↑ פרשת מקץ.
- ↑ פרשת ויגש.
- ↑ פרשת ויחי נ, כד-כה.
- ↑ בספר הישר מסופר שהיו כמה מלחמות שארעו באותה תקופה, ובני ישראל נלחמו לצידם של המצריים. ולאחר שהמצריים בגדו בהם, הם נקמו במצריים, ואז הם החלו לחשוש מהם.
- ↑ פרשת שמות א, ט-י.
- ↑ פרשת בא יב, נא.