צאן
צאן היא קבוצת בעלי חיים ביתיים, המוזכרים בלשון זה בתורה בהקשר לעבודת האבות הקדושים כרועי צאן, וכן בקשר לעבודת הקרבנות.
האבות כרועי צאן[עריכה | עריכת קוד מקור]
האבות היו רועי צאן בכדי שלא יטרידו אותם עניני עולם הזה, להפריד אותם אפילו רגע אחד מבחינת הביטול, וכאשר היו רועי צאן בשדה לא הייתה להם שום טרדא מעסקי עניני עולם הזה, והיו מתהלכים לפני ה' כל הימים בהתקשרות אמיתי בביטול תמידי להיות בבחינת מרכבה ממש.
והענין הוא כי בכל העסקים - זולת רועה צאן - יש טרדא רבה מאד, כמו גם בעבודת האדמה יש טרדא ודאגה בחרישה וזריעה וקצירה וכו', אבל רועה צאן - אין בעסק זה שום טרדא כלל ולא שום דאגה כלל, כי בהוציאו את הצאן לאחו, הנה במשך היום יוכל להיות פנוי מכל מחשבה, בלתי - להוי' לבדו, ואין מונע כלל להיות מתקשר ומתדבק בה' כל היום בלי פירוד כלל.
לעומת זאת - יוסף הצדיק לא היה רועה צאן, אלא אדרבה: יוסף היה "משנה למלך" לפרעה שהיה "מושל בכיפה"[1] בכל העולם כולו, ועד ש"יוסף הוא השליט על הארץ הוא המשכיר לכל עם הארץ", כלומר, שתפקידו של יוסף היה לספק מזון - "לחם לבב אנוש יסעד"[2] - עבור "כל עם הארץ", ומכיון שכל חיותו ומציאותו של האדם היא על ידי ה"לחם", נמצא שכל חיותם ומציאותם של "עם הארץ" הייתה תלויה ביוסף. בזה מתבטא החידוש המיוחד שמצינו אצל יוסף - שלמרות היותו עמוק בעניני העולם, וכמו שכתוב "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", "למבדק בכתבי חושבני"', ועד ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו גו'", הנה ביחד עם זה היה במעמד ומצב נעלה ביותר - ודביקות תמידית עם הקב"ה, בדוגמת האבות[3] שעליהם נאמר "האבות הן הן המרכבה", ש"כל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בו'"[4], וענין זה חודש על ידי יוסף הצדיק, והרי זו הוראה ונתינת כת לכל אחד ואחת מישראל שבעבודתו צריך להיות (גם) אופן העבודה מעין עבודתו של יוסף הצדיק.[5]
טעם נוסף לכך שהאבות היו רועי צאן, היא מפני שבצאנם היו נשמות ישראל, כי שורש הצאן (ובפרט הכבשים) הוא גבוה ביותר, ועל כך נאמר בפרשת וישב כי יעקב כשהיה בבית לבן הפריד את הכשבים כלומר שהפרידם משורשם העליון והוריד אותם לעולם על מנת שיוכלו לתקנם[6].
סוגי הצאן[עריכה | עריכת קוד מקור]
הצאן מרמז על סוג מסויים של אנשים, וכמו שכתוב: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו'" - אלו הם פרטי המדריגות והסוגים השונים של הנפשות הבהמיות הפועלות בבני אדם.
יש מי שמדותיו הבהמיות דומות ל"בקר" - בהמה גסה, ויש מי שמדותיו דומות ל"צאן" - בהמה דקה, ובזה גופא שתי אפשרויות:
1) עז - המסמלת עזות פנים וכו'.
2) כבש - המסמל את החולשה וחוסר התוקף בעניני קדושה.
וזהו "מכם קרבן להויה" - הקרבן יהיה מכם ומעצמכם[7].
הערות שוליים
- ↑ ראה במסכת מגילה.
- ↑ תהלים מזמור קג.
- ↑ וכאמור: "אלה תולדות יעקב יוסף". - הרבי.
- ↑ לקוטי אמרים - פרק ל"ד.
- ↑ התוועדויות תשמ"ג חלק א' עמ' 130.- עמ' 132.
- ↑ מאמרי אדמו"ר הזקן ח"א מאמר ויצא
- ↑ מתוך הספר ערכים בחסידות ערך אדם כי יקריב