תקיעת שופר

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תקיעת שופר
הרבי מאזין לתקיעת שופר בזאל הקטן של 770
איור של תקיעות בראש השנה בבית המקדש כששתי חצוצורות מהצדדים

תְּקִיעַת שׁוֹפָר היא מצוות עשה מן התורה, לתקוע בשופר ביום ראש השנה. יום זה מכונה בתורה "יום תרועה"[1] ו"זכרון תרועה"[2], וחז"ל למדו מכך שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה. בראש השנה תוקעים בסך הכל מאה קולות הכוללים "תקיעה", "שברים" ו"תרועה" בסדרים שונים. כיום נהוג לתקוע בשופר גם בחודש אלול.

השופר ומצוות התקיעה בו הינו ענין עיקרי בעבודת ראש השנה, ובמיוחד לפי תורת החסידות. החסידות מבארת כי מעלת תקיעת שופר הוא הקול הפשוט, ללא גוונים מיוחדים ומקצועיים שאפשר למצא בכלי נגינה אחרים. בכך מתבטא קולו הפשוט של כל יהודי, הבוקע מפנימיות ליבו ופונה לקדוש ברוך הוא כבן לאביו בצעקה פנימית שלמעלה מדיבור: "אבא הצילני". תקיעה זו פועלת את המלכתו של הקדוש ברוך הוא מחדש למלך ובנין ספירת המלכות האלוקית, וכך פועלת את חידוש החיות האלוקית לקיום העולם בשנה הבאה.

המצוה[עריכה]

שופר

מצוות עשה מן התורה לתקוע בשופר ביום ראש השנה.

הקולות וסדר התקיעות[עריכה]

חז"ל קבעו שתקיעת שופר בראש השנה דומה לתקיעה של שנת היובל, ומכך שהמונח "תרועה" מופיע בהקשר של ראש השנה והיובל שלוש פעמים[3], נלמד שיש להריע שלוש פעמים. כמו כן, מהפסוק "והעברת שופר תרועה . . תעבירו שופר בכל ארצכם", למדו חז"ל שיש לתקוע בשופר תקיעה פשוטה לפני ואחרי כל תרועה[4]. בהתאם לכך, המצווה מהתורה כוללת תשעה קולות: שלוש תרועות ושש תקיעות.

"תרועה" תרגומה לארמית "יבבא", היינו קול שבור, דומה לבכי. חכמים הסתפקו מהי ה"תרועה" האמורה בתורה: האם הכוונה לקולות הקצרים (הבאים בתחילת הבכי, ונקראים בפינו 'שברים'), או לקולות הקצרצרים (הבאים בסופו, ונקראים בפינו 'תרועה').

לכן תיקנו חז"ל לתקוע שלוש פעמים תשר"ת (תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה), על פי ההנחה שהתרועה כוללת את שני הקולות יחד; אחר כך שלוש פעמים תש"ת (תקיעה, שברים, תקיעה), על פי ההנחה שה'תרועה' היא רק מה שמכונה בפינו 'שברים'; ואחר-כך שלוש פעמים תר"ת (תקיעה, תרועה, תקיעה) על-פי ההנחה שה'תרועה' היא רק מה שאנו מכנים 'תרועה'[5].

כל אלה יוצרים סדרה של שלושים 'קולות' (תקיעות, שברים ותרועות). את הסדרה הזאת תוקעים בבית הכנסת אחרי קריאת התורה, והיא נקראת 'תקיעות מיושב', מפני שבעבר היה נהוג שהקהל יושב באותה שעה.

נוסף על כך תיקנו חז"ל לתקוע לאחר מכן, בתפילת מוסף, והן נקראות 'תקיעות מעומד' (מכיוון שהציבור עומד בתפילת מוסף, והיה נהוג לעמוד גם בשעת החזרה). תוקעים אותן אחרי כל אחת משלוש הברכות המרכזיות: מלכויות, זיכרונות ושופרות. למנהג הספרדים תוקעים בכל פעם תשר"ת תש"ת תר"ת, וכן מנהג החסידים וחב"ד. לנוסח אשכנז תוקעים בכל פעם תשר"ת. הספרדים, החסידים וחב"ד תוקעים גם בתפילת לחש, ולפי מנהג אשכנז תוקעים רק בעת חזרת שליח הציבור.

הנוהגים על פי הקבלה תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת גם באמצע קדיש תתקבל שאחרי החזרה.

למנהג חב"ד תוקעים אחרי התפילה שוב שלושים קולות - לפי סדר התקיעות של 'מיושב'.

הקולות במנהג חב"ד[עריכה]

  • שברים: דעת אדמו"ר הזקן, שבשברים יהיו בכל שבר שלושה כחות דוקא[6]. אדמו"ר הרש"ב נהג לתקוע בשברים שלשה טרומיטין ומחצה, ודעת הרבי, שהיות ונהג כך ברבים להוציא את הרבים - ודאי שמנהג זה שייך לרבים[7].
שלושת הטרומיטין בתקיעותיו של הרבי היו באופן של "טו או טו, טו או טו, טו או טו"; ואילו בתקיעותיו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב היה זה באופן של "טו או טו, או או טו, או או טי"[8]
  • תרועה: בתרועה מאריכין בטרומיטין[9]. אצל אדמו"ר מהר"ש היו תוקעין בתרועה 42 טרומיטין, ואצל אדמו"ר הזקן 63 טרומייטין. והתקיעה אחר השברים תרועה הייתה ארוכה כהשברים-תרועה והתקיעה הראשונה[10]. הייתה לו נשימה ארוכה. בתקיעת שופר היה תוקע 72 קולות בתרועה[11]. גרסא אחרת היא: היה ביכלתו לתקוע עד 53 תרועות בשופר הגדול - שמקובל כי הוא שופרו של המהר"ל מפראג[12].
  • הפסק ביניהם: דעת אדמו"ר הזקן, שיש לתקוע בתקיעות מיושב שברים תרועה בנשימה אחת, ובמעומד בשתי נשימות[13]. אך הרבי סיפר: שמעתי מכ"ק מו"ח, שאדמו"ר הרש"ב כשתקע, היה מפסיק בין שברים לתרועה. אך לא שאלתיו האם היה זה מטעמי בריאות, או מצד הענין שבזה[14]. הרב משה דובער ריבקין היה תוקע אצל אדמו"ר הריי"צ, וסיפר שהרבי לא הסיר את אצבעו מה'שברים' עד שהפסיק התוקע בנשימה.

סדר התקיעות בראש השנה[עריכה]

הרב זלמן טוביה אבלסקי תוקע בשופר

הכנה לתקיעות[עריכה]

כהכנה לתקיעות, כתב אדמו"ר הזקן בסידורו שיש להכין עצמו לתקוע בשופר, ולומר שבע פעמים את מזמור מ"ז בתהלים. הרבי מבאר שההכנה לתקיעת השופר שלא פירט אדמו"ר הזקן מהי, היא הכנה כללית אצל כל אחד לפי ערכו (ולכן אין מקום להורות על פרט מסויים) - "קבלת עול מלכות שמים, קבלת עול כללית, והיינו שאין עבודת היום רק קבלת החלטות טובות לשפר את עצמו בענינים פרטיים בתורה עבודה וגמ"ח, אלא היא מסירה כללית לה' מעומק הנפש"[15].

בזמן ההכנה לתקיעות ובזמן הברכות - מובא בהלכה שיש לכסות את השופר, ואצל רבותינו נשיאינו נהוג שהשופר עצמו מכוסה בבגד קודש שהיה בשימוש אצל אחד מרבותינו נשיאינו, אך פה השופר גלוי.

תקיעות מיושב[עריכה]

אין לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות השופר[16].

אדמו"ר הזקן מביא מנהג שיהיה אחד שמקריא לתוקע את סדר התקיעות מילה במילה[17]. למנהג חב"ד, מקריא התקיעות - מורה באצבעו בסידור, אבל אינו מקריא בדיבור[18].

הרב אברהם חיים נאה רצה להסביר, כי רק כשהאדמו"ר הוא התוקע מורין לו באצבע, אבל בשאר אדם מקריאין בדיבור. והשיבו הרבי: "בטח ידוע לו שבשנים הקודמות, הנה כמה וכמה שנים של אדמו"ר הרש"ב לא היה האדמו"ר התוקע כי אם המקריא, וכן בשנים האהרונות של כ"ק מו"ח אדמו"ר הריי"צ, ולא היו מקריאים אלא באצבע, אבל לא בדיבור"[19].

רבותינו נשיאנו, כאשר לא תקעו בשופר, היו הם המקריאים[20].

בסיום סדר תקיעות דמיושב תוקעין תקיעה גדולה[21].

את היהי רצון שאחר סדר התקיעות אומרים גם הקהל[22].

וידוי בלחש[עריכה]

בסידור אדמו"ר הזקן נרשם בין הסדרים: "יתוודה בלחש". והוראה זו היא רק לבעל תוקע[23]. הרבי הורה בשם הרבי הריי"צ, שווידוי זה הוא רק במחשבה; ויש לומר הטעם, כדי שלא יהיה הפסק[24]. כמו כן הסביר הרבי: "אין בראש השנה וידוי דברים . . כל ענין התשובה בר"ה הוא כדי שתתקבל ההכתרה . . ולכן אין עניינה בווידוים . . וה"יתוודה בלחש"הוא גם כן ענין געגועים"[25].

אודות מעלת ה'יתוודה בלחש' בעת תקיעת שופר אומר הרבי הריי"צ: "הדרגה הנעלית ביותר שבמדריגות תשובה הגלויה הנקראת תשובה תתאה.. ה'יתוודה בלחש' הוא ה"בכן" מכל עבודת התשובה תתאה שתחילתה בראש חודש אלול.. ה'יתוודה בלחש' זו כבר דרגת הגעגועים שהבן נמשך לאב.. הגעגועים הפנימיים ביותר אל האב. הזמן של תקיעת השופר הוא עת רצון, והזמן של 'יתוודה בלחש' הוא העת רצון שבעת רצון.. שאז היא התאחדות הבן הבעל תשובה עם אבינו שבשמים יתברך ויתעלה"[26]. "עבודת ראש השנה היא בקבלת עול מלכות שמים. בשעת תקיעת שופר התשובה היא מעומקא דליבא, והווידוי בלחש - בשעת תקיעת שופר - הוא השינוי ממהות למהות. ובאם אינו יכול לפעול זאת בעצמו על-ידי עבודתו שלו, יש לו לבקש מה' יתברך שהוא ישנה אותו ממהות למהות"[27]. "הווידוי בלחש בפרשיות התקיעת שופר הוא על עניינים כאלו שקודם העבודה הפנימית של ליל ראש השנה ותפילות היום לא חשבם כלל לחטא ועוון.. ואם כן אין לו דרך אחרת להפטר מהם אלא על ידי שינוי ממהות למהות, ועל כך הוא הווידוי בלחש - שיהיה בו שינוי זה ממהות למהות"[28].

אין אומרים את ה"יהי רצון" שבאמצע סדר התקיעות, אלא וידוי בלחש[29].

מקובל מר' שלמה חיים קסלמן, כמדומה בשם אדמו"ר הריי"צ, שה"יתוודה בלחש" עניינו ציור פני הרב.

הפסוקים שאחר התקיעות[עריכה]

האומר את הפסוקים קודם התקיעות, מנגן גם כן לאחריהם את שלושת הפסוקים "אשרי העם", "בשמך יגילון", "כי תפארת". ואחר כך אומרים כל הקהל יחדיו 'אשרי יושבי ביתך'.[30].

מנהג הרבי, בסיום סדר התקיעות, למסור שופר אחד לבעל תקיעה של תקיעות מעומד, ואת שני השופרות הנותרים לקחת עמו בחזרתו למקומו.

הסתכלות בפני הבעל תוקע[עריכה]

על פי הנהגות הקבלה, הנה אחר התקיעות צריך הבעל תוקע לילך למקומו ולשבת פניו אל העם, והם יסתכלו בו[31]. והדגיש הרבי, שזו הנהגה מהנהגות הקבלה ולא ממנהגי חב"ד[32]. כך נהגו אצל הרבי הרש"ב[33] והרבי הריי"צ[34], וכן נוהג הרבי שליט"א מלך המשיח.

תקיעות אחרי התפילה[עריכה]

אחרי התפילה ואמירת תהלים - תוקעים שלושים קולות[35]. השברים והתרועה התקיעות אלו נוהגים לתקוע בנשימה אחת, משום ששייכים לתקיעות דמיושב[36].

הרבי מקפיד שלא להפסיק בדיבור עד אחר התקיעות הללו, ורק אז מברך את הכהנים - שהמתינו בדוכנם - בברכת "יישר כח", וחזר למקומו. אך בשנת תשנ"ב שינה מדרכו הקדושה, וכאשר ירדו הכהנים מהבימה, לאחר הברכה, אמר לכל אחד ואחד מהם "יישר כח", וחזר ועלה לבימה לסיום התפילה ואמירת התהלים[37].

בעל תוקע[עריכה]

התוקע בשופר נקרא בשם 'בעל תוקע', ומשתדלים שיהיה ירא שמים, ומקובל על הציבור כולו. במנהג רבותינו נשיאנו, האדמו"ר הוא התוקע. אם מסיבה כלשהי אין האדמו"ר התוקע, אזי הוא המקריא[38].

בימי ראש השנה בבוקר צריך הבעל תוקע ללמוד את המאמר 'להבין ענין תקיעת שופר' שבסידור עם דא"ח[39], וכן ללמוד את ההלכות הנצרכות בדיני התקיעות.

לפי הוראת אדמו"ר הריי"צ, חזן ובעל תקיעה קבוע, יעשה כן אפילו אם הוא בשנת האבילות ר"ל[40]. וכך נהגו רבותינו נשיאנו[41].

בחודש אלול[עריכה]

ציור מאת זלמן קלינמן, המתאר תקיעת שופר בחודש אלול.

מנהג ישראל לתקוע בשופר בכל חודש אלול (חוץ מערב ראש השנה ) כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.

בתהלים נאמר "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר": המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שבראש השנה תוקעים בשופר – ראש השנה נקרא "חודש", כי הוא (גם) ראש חודש. אבל יש כאן גם רמז לכך שתוקעים בשופר "בחודש", בכל חודש אלול[42].

בחסידות מבואר, שתקיעת השופר בכלל מעוררת חרדה ויראה; תקיעת השופר של חודש אלול מעוררת יראה תתאה, וזו ההכנה לתקיעת השופר של ראש השנה המעוררת יראה עילאה[43]. הרבי מסביר שישנה מעלה ביראה תתאה על פני יראה עילאה, כיוון שבה מודגשת יותר עבודת האדם בכוחות עצמו, ולכן ישנה מעלה לתקיעת השופר באלול על התקיעה בראש השנה[44].

בחסידות[עריכה]

ענין תקיעה הוא קול פשוט היוצא מהבל הלב מפנימיותו. קול זה הוא צעקת הלב, הגבוה הרבה יותר מן החכמה שהיא מקור הדיבור. שענין הצעקה של חיצוניות הלב הוא אהבה לה' הנולדת מן ההתבוננות בהתהוות העולמות מאין ליש, והיא בחינת העבודה של המלאכים. ואהבה זו היא בחיצוניות הלב ולכן מתלבשת בבחינת התחלקות של תיבות ואותיות. אבל הצעקה מפנימיות הלב מבחינת "אני הוי"ה לא שיניתי", שכל העולמות אינם תופסים כלל מקום אצלו. ואהבה זו של פנימיות הלב היא שלא על פי טעם ודעת, ואינה נתפשת בהתחלקות, והיא בחינת תקיעת השופר.

שופר נעשה מקרן של בהמה דווקא, ששרשה הוא גבוה למעלה למעלה ממדרגות אדם אלא שנפלה מטה מטה. ועל ידי תקיעת השופר נמשכים י"ג מידות הרחמים, וזה אפשר על ידי קול השופר דווקא, ולא קול אדם.

על ידי תקיעת השופר נמשך מבחינת פנימיות עונג ורצון העליון שלמעלה מעלה מבחינת חכמה. שבחינת עונג העליון ורצון העליון שלמעלה מסדר השתלשלות יהיה בחינת גילוי להיות גילוי מלכותו למטה.

זה הוא הטעם שהשופר תוקעין אותו מפיו הקצר והקול יוצא ומתרחב ויוצא בסופו במקום הרחב. כנאמר "מן המצר קראתי יה ענני במרחב י-ה", פירוש מן המצר מקום צר שאינו מושג ולית מחשבה תפיסא ביה שהוא למעלה מכל ההשגות, והוא ענין שופר שפרו מעשיכם ממשיך תענוג. אבל בעצמו הוא קול פשוט מקור התענוגים, "כי עמך מקור חיים" כתיב, בחינת עמך בטל ונכלל באוא"ס ב"ה ממש, ומשם "קראתי י-ה" יו"ד עלאה בחינת חכמה וה' עלאה בינה היא רחובות הנהר הרחבת הדעת בהתבוננות כו'.[45].

בעבודת האדם[עריכה]

בעבודת האדם, הענין של התקיעות הוא קבלת מלכותו של השם, ושבירת הישות של האדם[46], והפירוש של 'עלה אלוקים בתרועה' הוא מלשון 'תרועם בשבט ברזל', שעל ידי השבירה של הישות, האדם מקבל את מלכות השם וגורם לעליית ותהפשטות האור האלוקי[47].

באופן פרטי, לכל אחת מהתקיעות יש משמעות אחרת בעבודת האדם:

  • תקיעה ראשונה - ההתבוננות בהנהגות הלא טובות שנהג לאורך השנה.
  • שברים - שבירת הלב, הפועלת גם את התקווה שאדם יצליח להתעלות ולצאת ממצבו[48].
  • תרועה - הרגשת הריחוק מאלוקות.
  • תקיעה אחרונה - המשכת האלוקות מלמעלה שאדם מתקרב לאלוקות, 'ענני במרחב'[49].

משלים בחסידות על תקיעת שופר[עריכה]

שני משלים בולטים הובאו בחסידות בנושא תקיעת שופר[50]:

  • הבעל שם טוב נתן משל לענין תקיעת שופר, ממלך שהיה לו בן יחיד וחביב, ושלחו לשליחות למדינות רחוקות ללמוד חכמה. ברבות הימים שכח בן המלך את מטרת נסיעתו, התחיל לבלות את ימיו ולילותיו ולבזבז את כל המשאבים שנתן לו המלך, לא רק שלא החכים, אלא שכח על בית המלך, ועד שכח אף את שפת מדינת המלך. כאשר החליט לשוב אל אביו, נדהם לגלות שאיש לא זיהה אותו, ולא העלה בדעתו שהוא בנו של המלך. כיוון ששכח את שפת אביו, ולא הצליח לרמוז שהוא בן המלך, התחיל לצעוק בקול גדול, כדי שיכיר המלך את קולו, וכשהכיר המלך קולו זיהה את בנו והתעורר באהבה אליו.
בנמשל, בן המלך היא הנשמה האלוקית הנקראת בנו של הקב"ה, ונשלחה לדרך רחוקה - אל הגוף, לעולם הגשמי, בו שכחה הנשמה את קרבת אלוקים לה הייתה רגילה למעלה. לכן הנשמה צועקת בצעקה פנימית, בקול פשוט - הוא קול השופר, המעוררת את אהבתו של הקב"ה אלינו מחדש.
  • רבי לוי יצחק מברדיטשוב נתן משל לענין תקיעת שופר, ממלך שנסע ביער ותעה בדרכו, ואיש לא הצליח לעזור לו למצוא את הדרך. לפתע מצא חכם גדול שידע את הדרך והבין שזהו המלך, ובזכותו הצליח המלך לחזור לארמונו. לימים, חטא אותו חכם למלך, והמלך העמידו למשפט. ביקש החכם בקשה מהמלך, שלפני גזר הדין ילבש הוא את הבגדים שלבש באותו היום בו הציל את המלך, וגם המלך ילבש את בגדיו מאז. כאשר לבשו את הבגדים, נזכר המלך בחסד הגדול שעשה לו, ריחם על האיש ומחל על עונשו.
בנמשל, כאשר הקב"ה בשעת מתן תורה הציע את התורה לאומות העולם הם לא חפצו בה, ורק עם ישראל בחר לקבל את התורה. מסיבה זו, כשאנו עומדים לדין, אנו תוקעים בשופר ומזכירים את השופר שנשמע בשעת מתן תורה, וכך מעוררים את רחמיו של הקב"ה עלינו.

תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת[עריכה]

בראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בשופר, למעט בבית המקדש. בגמרא, מסביר רבה את הטעם לכך, שחכמים גזרו שלא לתקוע בגלל החשש שיטלטלו את השופר ברשות הרבים להתלמד בו, ויעברו על מלאכת הוצאה[51]. גזירה זו נקראת על שמו: "גזירה דרבה".

הרבי מדייק מלשון אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך[52], שלשיטתו, הטעם לדחיית התקיעה בשבת אינו רק בגלל גזירה דרבה, אלא בעיקר בגלל שהתקיעה היא "עובדין דחול", ולכן בצירוף גזירה דרבה ניתן לדחותה[53].

כשדיבר על תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת תיכף ומיד בביאת המשיח, כשיבנה בית המקדש השלישי - לפעמים אמר הרבי שנתקע דוקא בבית המקדש[54], ולפעמים - שאז נתקע גם בשאר המקומות, כיון שבביאת המשיח יתבטלו הגזירות[55].

בחסידות[עריכה]

בחסידות מקשים, כיצד ייתכן שמשום חשש בלבד, שמא הדיוטות יעבירו את השופר ברשות הרבים ויעברו על איסור הוצאה בשבת - ביטלו חז"ל את המצווה לכל עם ישראל. בפרט קשה הדבר לגבי תקיעת שופר, שעל ידה מגיע כל שפע החיים האלקי לעולמות במשך השנה - ואם כן, לכאורה, ביטול המצווה בראש השנה שחל בשבת, מונע מאיתנו את ההשפעות העליונות של השופר!

ההסבר לכך הוא, שמטרתה של תקיעת השופר היא לעורר אצל הקב"ה את התענוג והרצון למלוך על העולם. כאשר ראש השנה חל בשבת, אין כל כך צורך לעורר את העונג העליון, מכיוון שהשבת עצמה מהווה התגלות של עונג. העונג הוא חלק עיקרי ממהותה של השבת, שכן היא באה לאחר סיום המלאכה בבריאת העולם בששת ימי המעשה, ואז מתעורר עונג רב כביכול למראה המלאכה שהושלמה. עונג זה, בשבת הראשונה של הבריאה, חוזר וניעור מדי שבת. לכן השבת עצמה פועלת את מה שעושה תקיעת השופר. הרבי מוסיף ומדגיש, שהיות והעולם נברא מלכתחילה בשביל התורה וישראל, לכן לא ייתכן שקביעות הזמן בבריאה או כל דבר אחר שמשמש חלק מהבריאה, יפריע לעם ישראל לקיים מצוות - ולכן חייבים לומר שפעולת התקיעות קיימת גם בלי המעשה עצמו[56].

עם זאת, בבית המקדש כן תקעו בראש השנה כשחל בשבת. הסיבה לכך היא שדרגת התענוג הנמשכת בבית המקדש היא עמוקה ונעלית יותר מזו שבשאר המקומות, ודרגת תענוג זו לא יכולה להימשך על ידי יום השבת. בבית המקדש היה נמשך מקור התענוגים (שעשוע המלך בעצמותו) - דרגת תענוג עמוקה וגבוהה יותר מתענוג פרטי כתוצאה מגורם חיצוני. התענוג שעל ידי קיום המצוות שלנו, וכמוהו התענוג מהשלמת הבריאה בשבת, הוא תענוג חיצוני, אך במקדש הצליחו לעורר את התענוג הפנימי והתקיעה נצרכה גם בשבת[57].

אצל רבותינו נשיאנו[עריכה]

אצל אדמו"ר הזקן[עריכה]

אדמו"ר הזקן לא היה בעל תוקע[58].

אצל אדמו"ר האמצעי[עריכה]

נראה לומר שאדמו"ר האמצעי לא היה בעל תקיעה[59].

אצל אדמו"ר הרש"ב[עריכה]

ביום השני של ראש השנה תרמ"ח, היה מסדר התקיעות. ביום הראשון סידר הרז"א את התקיעות. הבעל תוקע היה ר' חיים. התחיל לתקוע בעצמו אחר שנת תר"ס. בשנים תרנ"ח, תרנ"ט ותר"ס - היה אדמו"ר הריי"צ הבעל תוקע[60].

בשעת התקיעות אצל הרש"ב היה עומד על ידו ר' זלמן סופר (הוא היה גם הבעל קורא בראש השנה ויוהכ"פ, קראו אותו ר' זלמן הבעל מגיה). בשנים הראשונות, אחרי שהרבי אמר את הפסוקים והברכות והתקשה לתקוע, היה הוא התוקע, ובשנים האחרונות היה הרבי בעצמו תוקע את כל התקיעות[61].

הרב משה דובער ריבקין סיפר, שאדמו"ר הרש"ב היה התוקע בחזרת הש"ץ, אך לא בתקיעות של תפילת הלחש. אך הרבי לא קיבל שמועה זו, שהרי אדמו"ר הריי"צ לא היה התוקע בחזרת הש"ץ, ולא מסתבר שנטה ממנהג אביו[62].

אצל אדמו"ר הריי"צ[עריכה]

בראש השנה תרפ"א, בימי אבילות כ"ק אדמו"ר מהריי"צ, לא רצה לתקוע בשופר (בכלל התרחק אז מקבלת הנשיאות עליו). אמו הרבנית שטערנא שרה אמרה לו: בני, אני חפצה לשמוע דוקא ממך תקיעת שופר. ומצד צוואת אמו ובקשתה, בירך הברכות ותקע תקיעה אחת, ומסר השופר לאחר - הרב יצחק יואל רפאלוביץ', שיגמור התקיעות. אחר התקיעות גמר הרבי את הפסוקים בעצמו[63].

הרבי העיד שכאשר שמע את התקיעות מאדמו"ר הריי"צ התקיעה האחרונה בכל שורה[64] היתה באורך של כל השורה שלפניה[65].

אצל הרבי[עריכה]

בראש השנה תשי"א, את ה"למנצח" והפסוקים אמר הרב שמואל לוויטין, הבעל תוקע היה הרב משה דובער ריבקין. במוסף תקע הרב מענדל טננבוים. בראש השנה תשי"ב, הייתה הפעם הראשונה שהרבי אמר את המזמור "למנצח" ואת הפסוקים שלפני התקיעות. אחרי כן רמז לר' מענדל טעננבוים לומר את הברכות, וכשסירב - אמרן הרבי בעצמו. ר' מענדל תקע, והרבי היה "המקריא" והורה לו באצבעו. אחר התקיעות אמר הרבי את הפסוקים "אשרי העם" וגו'. בראש השנה תשי"ג הוסיף הרבי ותקע בעצמו את התקיעה הראשונה, ואחר כך מסר לבעל תוקע הנ"ל שיגמור את התקיעות. משנת תשי"ד עד תשנ"ב תקע הרבי בעצמו את כל התקיעות דמיושב[66].

בראש השנה תשי"ב הרבי אחז באצבעו על הסידור כמו מקריא. בתקופה מאוחרת יותר, היה רבי שמואל לוויטין המקריא, ואחר פטירתו (בי"א אלול תשל"ד), תקע הרבי כמה שנים ללא מקריא. ביום השני של ראש השנה תשל"ט רמז הרבי לר' מענדל טננבוים שיגש ויקריא, והקריא עד שנת תשנ"ב. בשנים שהרבי תקע ללא מקריא, נהג לעיתים להורות לעצמו ביד שמאלו, והחזיק את השופר רק בימינו[דרוש מקור].

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצונים[עריכה]


מדיה

הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

מצוות
תרי"ג מצוות · רמ"ח איברין דמלכא · דברי קבלה · מצוות דרבנן
מצוות עשה נבחרות
אהבת ה' · אהבת ישראל · אכילת מצה · ברית מילה · ברכת המזון · גמילות חסדים · האמנת אלקות · שילוח טמאים מהר הבית ובית המקדש · יראת ה' · כיבוד אב ואם · מזוזה · פריה ורביה · צדקה · ציצית · קידוש השם · קריאת שמע · שבת · שילוח הקן · תפילה · תפילין · תקיעת שופר · תשובה· הכנסת אורחים
מצוות לא תעשה נבחרות
עבודה זרה · גילוי עריות · שפיכות דמים · השגת גבול

הערות שוליים

  1. פינחס כט, א.
  2. אמור כג, כד.
  3. אמור כג, כד; בהר כה, ט; פינחס כט, א.
  4. ראש השנה לג, ב-לד, א.
  5. ראה רמב"ם הל' שופר פרק ג, הלכות א-ג. טור, שולחן ערוך ושו"ע אדה"ז אורח חיים ריש סימן תקצ.
  6. שו"ע או"ח סימן תקצ סעיף ז.
  7. אגרות קודש ח"כ, עמ' ל"ט; המלך במסיבו ח"א, עמ' נה-נז.
  8. מהרב אברהם משולם זלמן לנדא.
  9. ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן תקצ, ד: בתרועה יכול להאריך בטרומטין כמה שירצה.
  10. ספר התולדות - אדמו"ר מהר"ש, מהרבי, תש"ז, עמ' 67. ספר השיחות תש"א, עמ' 28.
  11. ספר השיחות תש"ד, עמ' 136.
  12. ספר השיחות תרח"ץ, עמ' 253.
  13. שם סעיף ט
  14. המלך במסיבו, א, עמ' רלו.
  15. לקוטי שיחות חלק לט, שיחת ראש השנה.
  16. שו"ע אדמו"ר הזקן קכד, ב.
  17. אורח חיים סימן תקפה סעיף י.
  18. ספר השיחות תש"ד, עמ' 3. ספר המנהגים. בהמלך במסיבו, א, עמ' רלה: "ענין ה"מקריא" בתקיעת שופר מפורש בשו"ע אדמו"ר, וכך גם נהגו בכל בתי הכנסת של חסידי חב"ד, אך כשהייתי ברוסטוב אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ראיתי לראשונה תקיעות ללא "מקריא"" (היינו ללא מקריא בדיבור).
  19. אגרות קודש, חלק ה' עמ' קט.
  20. היום יום חלק שני. כך סיפר הרבי בסעודת יום א' דר"ה תשכ"ט: "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם היה הוא התוקע בשופר, ואביו - אדמו"ר הרש"ב - היה המקריא" (המלך במסיבו, א, עמ' רלו).
  21. כך נאמר בסידור תורה אור, בסידור עם דא"ח ובמחזור.
  22. כן משמע מדיבורי סעודת ליל ב' דראש השנה תשל"א, המלך במסיבו ח"ב עמ' 115.
  23. המלך במסיבו, א, עמ' רלד. ובח"ב עמ' קעד: משמע בסידור שהכוונה היא לכל אחד ואחד.
  24. המלך במסיבו, א, עמ' רלג רלד. אך בליל ב דר"ה תשל"א (שם, ב, עמ' קעד) איתא, שמשיחת אדמו"ר הריי"צ משמע שהווידוי צריך להיות בדיבור.
  25. אגרות קודש אדמו"ר מה"מ, כג, עמ' תקיב - ומציין ללקוטי דיבורים דלהלן.
  26. לקוטי דיבורים, עמ' 102-99.
  27. ספר השיחות תש"ד, עמ' 31.
  28. שם, עמ' 41
  29. ראה: אגרות קודש מהרבי ח"ג, עמ' קצו.
  30. ספר המנהגים.
  31. אגרות קודש מוהריי"צ, ג, עמ' שמב.
  32. המלך במסיבו, א, עמ' קיג.
  33. "אחר סדר התקיעות, כשהסיר אדמו"ר הרש"ב הטלית מעל פניו וישב על מקומו לנוח מעט, והביט והסתכל בפני קהל העם המתפללים - אחר כך נודעתי, כי בהבטה הלזו על העם אחר התקיעות יש ענין מיוחד על פי סוד הקבלה - היו פניו הקדושים להבים ומאירים כספירים כמראה מלאך ד' צבאות" (התמים, ד, עמ' פ"ו). "אחרי התקיעות ישב הרש"ב על כסאו בקרן מזרחית דרומית ופניו מגולות, והביט בפני המתפללים, והמתפללים הביטו בפניו" (רשימות דברים ב, עמ' קיג). "מקומו של הרבי הרש"ב בבית הכנסת היה תמיד בצד דרום מזרח, והוא ישב כשפניו לצד מזרח. אבל בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף (הן דראש השנה והן דיוה"כ) היה מטה את כסאו לצד צפון והסתכל על הקהל. ובאותו זמן הצטופפו הבחורים נגדו להסתכל על פני קדשו, והיו אומרים שזהו סגולה לח"נ, ואמרו שלכוונה זו היה מטה הרבי את כסאו ומסתכל על הקהל" (ליובאוויטש וחייליה, עמ' 30).
  34. המלך במסיבו, עמ' קצא.
  35. ספר המנהגים
  36. שבח המועדים עמ' 30 הע' 12, בשם הרב מנחם מנדל טננבוים, שהיה תוקע התקיעות דמעומד בבית מדרשו של הרבי.
  37. בטאון כפר חב"ד, מוסף לגל' 492, עמ' 5.
  38. היום יום חלק שני.
  39. ספר המנהגים. המאמר נדפס בסידור עם דא"ח רמד, ג ואילך; ובהוצאות החדשות של המחזור בעימוד מחודש.
  40. על פי אגרות קודש אדמו"ר שליט"א ח"ז, עמ' שסג
  41. אשכבתא דרבי, עמ' 121
  42. לבוש החור (או"ח) סימן תקפא סעיף א
  43. אור התורה נצבים ע' א'רפ ואילך.
  44. ראה באריכות ד"ה אני לדודי תשל"ב.
  45. תורה אור יתרו עד, ב
  46. ספר המאמרים תרצ"א עמוד ז.
  47. ספר המאמרים תש"ד עמוד 14.
  48. מלשון 'כי יש שבר במצרים', שבר מלשון תקווה.
  49. ספר המאמרים תרל"ג חלק ב' עמוד תקיז.
  50. המשך וככה תרל"ז, פרק ע. ד"ה אדון עולם תשמ"ג סעיף ח' ואילך. ועוד.
  51. ראש השנה כט, ב.
  52. אורח חיים סימן תקפח סעיף ד.
  53. אגרות קודש חלק ב, אגרת רצה. אגרת שח. וראה גם חלק ט, אגרת ב'תתכה.
  54. שיחת כ' מנחם אב תשט"ו.
  55. ד"ה יו"ט של ר"ה תשמ"ג בסופו.
  56. לקוטי שיחות חלק ז' עמוד 52.
  57. ראה באריכות לקוטי תורה ראש השנה נו, א ואילך. סידור עם דא"ח שער התקיעות רמ, ג ואילך. אוה"ת ר"ה (כרך ה) ע' ב'קט ואילך. המשך יו"ט של ר"ה תרס"ו ותש"ג בתחילתם. ד"ה יו"ט של ר"ה תשמ"ג. ועוד.
  58. רשימות סיפורים מהרב שלום בער נוטיק. ושם, שאדמו"ר הזקן ביאר הטעם שאינו יודע לתקוע, כי האדם לומד לתקוע בילדותו, ואילו הוא לא היה "ילד" מעולם. "איך בין קיינמאל ניט גיווען קיין אינגעל"
  59. על פי המלך במסיבו, א, עמ' נב.
  60. ספר השיחות תש"ה, עמ' 10.
  61. ליובאוויטש וחייליה, עמ' 28
  62. המלך במסיבו, א, עמ' צד צה
  63. רשימות דברים, ב, עמ' קלה
  64. האחרונה של כל אחד מתשר"ת של כל אחד מתש"ת ושל כל אחד מתר"ת.
  65. כך לדוגמא התקיעה האחרונה של כל אחד מתשר"ת היתה באורך של תקיעה-שברים-תרועה.
  66. על פי ספר ימי בראשית, עמ' 248.