קריאת התורה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרבי עולה לתורה

קריאת התורה, היא קריאה הנקראת מתוך ספר תורה כשר, בשעת התאספות מניין, בימי שני וחמישי ושבת קודש, וכן בימים מיוחדים כיום טוב, ראש חודש, תענית ציבור, חול המועד, חנוכה ופורים.

צורת הקריאה[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברכת התורה שבקריאת התורה

התורה מחולקת לחמישים וארבע פרשיות (ג"ן ובראשית), ומדי שבת קוראים בספר התורה פרשה אחת או שנים. על פי תקנת עזרא הסופר, קוראים בתורה גם בימי שני וחמישי בשבוע, כדי שעמי הארצות שאינם לומדים כלל, לא ישהו שלושה ימים ללא לימוד התורה[1]. אם כי בימים אלו אין קוראים את כל הפרשה, אלא חלק קטן ממנה. חילוק נוסף קיים, שבשבת קוראים לכל הפחות שבעה קרואים לקרוא בספר התורה, בעוד שבימי החול ישנם שלושה קרואים בלבד.

לפני הקריאה, הקורא מראה לעולה לתורה את מקום הקריאה, והעולה מנשק בטליתו את ספר התורה. אם לא הראה לעולה את מקום הקריאה, צריך העולה לחזור ולברך כשהוא יודע בשעת הברכה את מקום הקריאה.

למרות שעיקר התקנה הייתה שהעולה בעצמו יקרא את ספר התורה, הדבר נפסק לאחר זמן, כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי בקריאה, ולכן ישנו יהודי המתלמד מבעוד מועד את הקריאה את נקודותיה וטעמיה הנכונים, הוא קורא בקול רם את תיבות התורה, ואילו העולה חוזר אחריו בלחש.

הדיוק בקריאה[עריכה]

רבותינו נשיאינו הקפידו מאוד על קריאת התורה בדקדוק רב, וחלקם אף היו קוראים בעצמם בתורה בבית הכנסת בו התפללו.

אדמו"ר הריי"צ באחד ממאמריו מתבטא, שקריאת התורה צריכה להיות באופן המדוקדק ביותר, וכפי גודל הזכות הנעלית של קריאת התורה, כך גם האחריות המוטלת על כתפיו של הבעל קורא, ואם הוא מזלזל בקריאה חס ושלום, נוגע הדבר בחייו ממש, ועונשו גדול ביותר עד שהוא נחשב כמחטיא את הרבים![2].

וכן סיפר הרב יעקב לנדא שפעם אחת העיר לו אדמו"ר הרש"ב על 2 טעויות שהיו לו בקריאה, שהחליף מרכא לטפחא, ושקרא תיבה מסויימת בשני יו"דים ושבא נע ולא כפי שצריך להיות ביו"ד אחד ושבא נח. ויש ללמוד מזה עד כמה דקדקו הרביים בשמיעת קריאת התורה[3].

הגבהת הספר[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגבהת התורה
הגבהת ספר התורה בפני הרבי

לאחר סיום הקריאה, מגביהים ספר התורה. ישנם מנהגים שונים בעניין, לפי מנהג הספרדים המגביהים את ספר התורה בעודו סגור, ולפי מנהג האשכנזים מגביהים אותו בעודו פתוח. בחב"ד המנהג הוא להגביה את הספר בעודו פתוח, להניחו על הבימה, ושוב להגביהו בעודו סגור, כך יוצאים ידי חובת כל הדיעות.

כאשר מגביהים את הספר בעודו פתוח, המנהג להביט באותיות הספר, וכל אחד מביט באות בה מתחילה שמו. על פי קבלת האר"י, כאשר האדם מביט בספר במרחק שהוא יכול לקרוא את אותיות הספר, נשפע עליו אור גדול.

לאחר הגבהת הספר שלאחר הקריאה, גוללים אותו בישיבה, ועל פי הגמרא "הגולל נוטל שכר כנגד כולם". ישנם דיעות כי הכוונה היא כלפי מי שמגביה את הספר ואוחז אותו בידו, ולא כלפי מי שגולל אותו בעמידה.

השם "קריאת התורה"[עריכה]

על פי הסבר אדמו"ר הזקן, הסיבה לקריאת שם זה ללימוד התורה, בשם "קריאת התורה", וכנזכר במשנה פעמים רבות גם לגבי לימוד התורה סתם - "הקורא בתורה", הוא מכיון שעל ידי עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצווותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי ח"ו.

על פי זה מסביר אדמו"ר הזקן את פירוש הפסוק קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, קריאה זאת היא קריאת ולימוד התורה הנקראת אמת, שהרי אין אמת אלא תורה. והביאור בפסוק הוא שהשי"ת עונה למי שקורא להקב"ה על ידי התורה דוקא, ולהוציא מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק כך אבא אבא. וכמו שקובל עליו הנביא ואין קורא בשמך כו'.

אדמו"ר הזקן מעורר שמכך יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה[4].

מדריגת לימוד התורה שבקריאת התורה[עריכה]

בקריאת התורה שעל ידי הטעמים, ישנו אור מיוחד.

ישנן שתי דרגות של לימוד:

האור שבלימוד התורה[עריכה]

המדריגה הראשונה, שהיא כמזון ממש, כמו ותורתך בתוך מעי ממש, וכמו המאכל שצריך לאכול בכל יום בוקר וערב וכדי שביעה לנפש, כך מזון דתורה בקביעת עתים בוקר וערב, כמו פרק א' שחרית כו' וק"ש בקר וערב כידוע שזהו ענין מזון - כאמור בפסוק ובשכבך ובקומך.

האור שבנקודות והטעמים[עריכה]

מדריגה השניה בתורה, היא כמו שהוא בבחינת ההתכללות, בעונג ושעשועים העצמיים דעצמות אור אין סוף ברוך הוא ממש, טרם שירדה למטה באבי"ע, כנרמז בפסוק ואהיה אצלו אמון אמון מוצנע כו' שעשועים יום יום כו'.

מדריגה זו היא בהנגינות וטעמים שבתורה שנקראים "שירו" כאמור בפסוק: ויהי שירו כו', שהוא בחינת מקיף דשעשועים העליונים שנקראים שעשועי המלך בעצמותו, שירד להשתעשע באור החכמה הקדומה של התורה הקדושה. ועל כן בחינת העונג העליון שבקריאת התורה בנגינות וטעמים הוא בבחינת העלם ומקיף בעונג העצמי ממש, שלמעלה מבחינת הגבלת האותיות דתורה לגמרי.

מסיבה זו גם לא נדרש שום דרש בטעמים, ורק בנקודות יש דרש ועל כל קוץ ותג[5].

למרות זאת, גם אם טעה הקורא בתורה בנגינות הטעמים, אין הוא צריך לחזור ולקרוא בתורה את המילה בה שגה, ובמקום הדחק, כאשר אין בעל קורא אחר, מותר לקרוא גם ללא נגינות הטעמים.

אם שגה הקורא בנקודות התיבות, צריך הוא לחזור ולקרוא שוב, אם בשגיאתו יש בכדי לשנות את משמעות המילה. אך אם משמעות המילה אינו משתנה כלל על ידי הטעות, אין הדבר מעכב את ידי חובת הקריאה.

מי שברך[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

מנהג ישראל לברך את העולים לתורה ב'מי שברך' עם נוסח מיוחד לשבתות רגילות, ונוסח שונה למועדים.

ברוב הקהילות נהוג לעשות 'מי שברך' נפרד לכל אחד שעלה לתורה, ולאחר מכן 'מי שברך' נוסף לבני משפחתו, ובהזדמנות זו העולה מנדב לקופת בית הכנסת. הרבי כתב על מנהג זה "כמדומני, בליובאוויטש לא נהגו כן"[6], ואכן במנין של הרבי המנהג הוא לברך רק כשיש צורך מיוחד, כגון לידה וכיוצא בזה.

בסיום הקריאה, נוהגים לעשות 'מי שברך' לחולים, ואומרים זאת אף בשבת עם הסיומת: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא"[7].

בבתי כנסת חב"דיים רבים, נוהגים להוסיף גם 'מי שברך' לרבי.

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת=[עריכה]

  • מנחם ברונפמן, להתחיל מבראשית - התייחסויות רבותינו נשיאינו בקשר עם קריאת התורה, שבועון כפר חב"ד גליון 1879
  • הרב מנחם והבה, כוונה וחזרה בקריאת התורה, במדור 'הלכות בטעמיהן' שבועון כפר חב"ד גליון 1911 עמוד 60

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. בבא קמא פב, א.
  2. מאמר דיבור המתחיל 'תניא שבעה דברים'.
  3. למען ידעו... בנים יולדו עמ' 139-140
  4. ליקוטי אמרים - פרק ל"ז.
  5. אדמו"ר האמצעי, תורת חיים, פרשת בשלח
  6. אג"ק כרך ב עמ' שכז.
  7. ראו סיפורי חסידים שבועות שבועות, בשם רבי חנוך מאלעסק שזמן קריאת התורה מסוגל לברך את החולים, דוגמת מתן תורה שאז נתרפאו כל החולים.