טעמים נקודות תגין אותיות

כתיבת אותיות התורה
אותיות האל"ף בי"ת
א	ב	ג	ד	ה	ו
ז	ח	ט	י	כ	ל
מ	נ	ס	ע	פ	צ
	ק	ר	ש	ת
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ   נקודות אָ אַ אֵ אֶ אְ   וׂ אֻ וּ אִ

טעמים נקודות תגין אותיות (ר"ת: טנת"א) הם ארבעת הפרטים השונים בכתיבת אותיות התורה, והם רומזים לארבעת הבחינות השונות שבכללות סדר ההשתלשלות: טעמים הם בכתר, נקודות בחכמה, תגים בבינה ואותיות בז"א.

המקור בקבלה

בשער טנת"א שבעץ חיים מבאר הרח"ו, שכל בחינת "אדם" הרי היא כלולה מארבעה שמות הוי', הנרמזים בארבעת הפרטים שבכתיבת אותיות התורה: טעמים הם הנשמה (כתר), נקודות הן הרוח (חכמה), תגים הם הנפש המלובשת בדם (בינה), ואותיות הן האיברים.

האר"י ז"ל מבסס את הביאור על הנאמר בספר יצירה, שהקב"ה ברא את העולם ע"י ל"ב נתיבות חכמה שהן עשר הספירות ועשרים ושתים האותיות. עשר הספירות רמוזות בתשע הנקודות, ועשרים ושתים האותיות נחלקות לשלוש דרגות כלליות: שלוש אימות, שבע כפולות, וי"ב הפשוטות.

בתורת החסידות

טעמים בכתר

שורש הטעמים (זרקא מקף שופר כו') הוא בכתר (שהוא אור מקיף), שלכן אינם משנים את משמעות המילים, שגם אם יש על המילה טעם זרקא או טעם אחר משמעות המילה נשארת כפי שהיא (מה שאין כן הניקוד כן משנה, ועד שהופך את פירוש המילה, וכמו שע"י הניקוד אנו קורין חֲטָאִים וְלֹא חוֹטְאִים ) - מפני שטעמים הוא בחי' שלמעלה מהחכמה. ודבר זה מתבטא בכך שהם ניגון ונעימה - המשכות התענוג עליון (שלמעלה מהשכל).

ויובן בהקדם הניכר בחוש, שהשכל נמשך מהתענוג: כל אחד רואה בעצמו שכשמשכיל ונופל לו שכל חדש הוא מתמלא תענוג. והטעם לזה, כי ברגע שנמשך השכל מעצמיות הנפש (ששם הוא בחינת התענוג) נמשך יחד איתו גם תענוג. לכן נאמר "אז תתענג על ה'". הוי' הוא בחינת חכמה, והעונג (שהוא על הוי'", למעלה משם הוי') הוא למעלה מהחכמה. היינו, שהתענוג נמשך מהכתר שלמעלה מהחכמה .

וזהו ענין הטעמים - שהם ניגון, בחינת התענוג, שהוא מבחינת "אז תתענג על הוי'", אלא עניינם הוא להמשיך את אור אין סוף (שלמעלה מהתורה) להיות נמשך ומאיר בהחכמה שהיא התורה

נקודות בחכמה

הנקודות הם מחכמה ולכן על ידם משתנה פירוש התיבה, כי אִם בחיריק הוא פירוש אחר מֵאֵם בצרי, כי מקור הדיבור מהחכמה (כמו שנאמר אבא יסד ברתא.

וכן הוא בעולמות – שחכמה נקראת "נקודה עילאה" והיא הנקודה בהיכלא (נקודת השכל סביבה מסתובבת הבנת הבינה), וכן הוא בנפש - שבחינת הביטול שלמעלה מהשכל היא בחינת נקודה).

תגין בבינה

התגים הם בבינה, כי הם כמו קוין. היינו, יש ג' בחינות: נקודה קו שטח. נקודה וקו הם חכמה ובינה, כי חכמה הוא אין, ובינה הוא כמו שמהנקודה נעשה אורך או רוחב (אבל שטח הוא כשנמשך לידת המידות, והוא עניין האותיות).

והנה, אם כי לעיתים נאמר שתגים הם בכתר אין זה סותר לנאמר כאן (שהם בבינה), וזה שייך לעניין השתלשלות הכתרים זה מזה. כי התגים הם בתפארת דבינה, ותפארת דבינה נעשית כתר לז"א. היינו, עתיק ואריך הם כתר הכללי, ותפארת דבינה הוא כתר הפרטי, וכמו שידוע שהתגלות עתיק הוא בבינה.

אותיות בז"א

שטח הוא כשנמשך לידת המדות, וכנודע מעניין אור מים רקיע, שהאותיות הם ציורים של ההמשכות. היינו, צורתן היא לפי מהות ההמשכה וכידוע שציור מורה על מדה וגבול. ולכן האותיות הם בבחינת המדות. וההסברה בזה (בקשר המידות לאותיות), כי שרש האותיות היינו שהם בחינת כלים, כי הן כלים להמשיך את אור השכל מהרב לתלמיד, שאם לא האותיות לא הייתה יכולת לאדם להשפיע לזולתו דבר חכמה. והיינו, דלפי שנתחלקו לחלקים (היינו כ"ב הברות) על כן יוכלו להיות כלים: כמו שיוצק מחביות גדולה לתוך כלים קטנים, כך על ידי חלוקת השכל למשפטים, מילים ואותיות יוכל התלמיד לקבל.

והתחלקות זו היא עניין התכללות המידות, וכמו גבורות גשמים )שיורדים בגבורה טפין טפין - וזהו עיקר החסד). על כן האותיות נמשכים מבחי' חג"ת: כי התחלקותן היא מצד הגבורה, וצירופן להיות תיבה זהו ע"י החסד.

ובפרטות יותר נחלקות כ"ב האותיות עצמן לשלשה קוים: חסד דין ורחמים. שעטנ"ז ג"ץ הם מבחינת הגבורה, בד"ק חי"ה הן מבחינת התפארת, ואוכ"ל מספר"ת מהחסד.

הסבר נוסף שמובא לגבי הקשר בין מידות להאותיות הוא, שהאותיות הם כלים. הכלי יש בו ג' בחינות: פנימי אמצעי חיצון, והיא בחינת המידות שכלולות מחג"ת נמצא האותיות הם מחג"ת.

דרגות אחרות בטנת"א

למטה יותר - טעמים בחכמה

הנה לפעמים אמרו בענין טנת"א טעמים בחכמה (ולא בכתר כדלעייל), נקודות בבינה תגין בז"א אותיות במלכות. והענין בזה, כי יש שתי בחינות טעמים, טעם שלמעלה מהשכל וטעם המושג בשכל - כשמדובר על טעם המובן בשכל זהו ענין "טעמים בחכמה", וכשמדובר על טעם שלמעלה מהשכל והשגה זהו "טעמים בכתר".

טעמים המושגים בשכל הם על דרך מאי טעמא דר"מ, וכן ר' שמעון דרש טעמיה דקרא, וטעמים שמעל השכל נקראים טעם הכמוס, והוא בחינת התענוג שהוא הטעם הפנימי לכל מעשי האדם. היינו, אפילו לשכל – שמצד שיש לאדם תענוג בדבר מסויים הרי זה יכריח אפילו את שכלו להבין כפי התענוג שיש לו בהדבר. וזהו עניין חכמות בחוץ תרונה - שתי בחינות חכמה: חכמה דאצילות וחכמה סתימאה.

למעלה יותר - טעמים בא"ק

למעלה יותר מוסברות ארבע בחינות טנת"א בדרגת "אדם קדמון" (א"ק); טעמים במצחא דא"ק, נקודות הם אורות העיניים וכו'.

טנת"א כנגד דצח"מ

ארבעת הבחינות טנת"א ה גם כנגד ד' הבחינות דצח"מ.

האותיות הם בחינת דומם.

התגין הם שעולים וצומחים על האותיות, ורומזים לעניינים נעלים שבאותיות. וכמו הצומח שהוא מערך הדומם כך התגין אינן נפרדות מהאותיות לעולם.

אבל הנקודות אינן מערך האותיות כלל, ולגבי האותיות הן כערך בעל חי לגבי הדומם. שע"י הניקוד ישתנה פירוש האותיות, הרי שהנקודות מהפכים את האותיות ממהות למהות, והם כמשל הבעל חי - שהוא בעל תנועה ממקום למקום כרצונו.

והטעמים (זרקא, שופר וכו') הם גבוהים מהנקודות כיתרון המדבר על החי, שלכן לא נתגלו בתורה שבעל פה - שאין בתשבע"פ שום ביאור ופי' על הטעמים שבתורה שבכתב. (כי הטעמים גבוהים מאד: דהחכמה נקראת "חי" (והחכמה תחיה בעליה), ואורייתא מחכמה נפקת (יצאה) - ומבחינה זו יכול להמשך בתשבע"פ. אבל הטעמים הן למעלה מהחכמה ולא יכול להיות להן ביטוי בתושבע"פ.

הטעמים - רק בתורה שבכתב

רוב התורה שבע"פ לומדת ומסבירה את אותיות התורה שבכתב, ויש בה גם הסברים על כמה מהנקודות והתגים – אבל עניין הטעמים והניגון נמצא אך ורק בתורה שבכתב. והטעם על זה הוא כי תורה שבכתב ושבעל פה הם חכמה ובינה – וכל מה שיש בחכמה יכול להתגלות בבינה. אבל הטעמים אינם כתובים בתורה (אלא רק "מנגנים" אותם בעל פה) – ורומזים על בחינת הכתר והמקיף שלמעלה מהחכמה (ולכן לא יכולים להתגלות בבינה – בתורה שבעל פה).